בעקבות רונן סיריס- קו המשווה| אחת לאלפיים (הארץ 22/2/2023 )
ואני מצטטת מתוך המאמר:
"קוראת קבועה הציעה לי לערוך השוואת תרגומים לשיר The Second Coming מאת ויליאם בטלר ייטס, גדול משוררי אירלנד: "זה השיר שאני בורחת אליו ברגעים כאלה. הוא כמו תפילה של שבר. איש לא מבטא כמו ייטס תחושה של היעדר־אחיזה".
ייטס האמין שאחת לאלפיים שנה מתגלם האל בציפור ובוחר לעצמו בתולה בת־אנוש לדעתהּ. הצאצאים שנולדים ממשכב זה עתידים לשנות את פני העולם, לטוב או לרע. לפי אמונתו זאוס התגלם בברבור לפני 4000 שנה, אנס את לֵדָה והוליד, בין היתר, את הלנה, האחראית לחורבנה של טרויה; ולפני אלפיים שנה התגלם האל הנוצרי ביונה, ידע את מרים הבתולה בבית לחם והוליד את ישו. בשירו חוזה ייטס מהו האל העומד להתגלות אלינו שוב ואיזה צאצא הוא עתיד להוליד..."
השיר הזה כל כך נכון לימים הרועשים והמבהילים האלו; השיר הזה מצליח להדגים מה היא גדולה שירית; גם נבואה, גם יכולת לתאר מצב מורכב מאין כמותו במילים ספורות, למוץ את הכאב, הפחד הבהלה כשהרגיל והקיים מתמוטט. כשאותם קורים דקים ועדינים של נורמות, של טוב ורע, נקרעים, כאשר רוע וצמאון לדם פורצים, ועולה כמו תמיד הזעקה: למה?! לאיזו תִּכְלָה?
האם אנחנו, שנסמכים על יציבות שנובעת מתפיסה רציונאלית, שנהנים מבטחון יומיומי תמים, שחיים בחווית האחיזה שלנו במציאות, מסוגלים לקלוט את טבעו האמיתי של הקיום? את האמת הממשית של Spiritus Mundi ?
זהו טקסט שאני קוראת בעיניים ובלב ושומעת את הרעש המחריד באוזניים. אני מחברת אותיות וחווה את ההתמוטטות הטקטונית. אני רואה אותיות וחוזה בתמונות הזוועה. אני מפחדת. אני זועמת.
אז לקחתי לעצמי חרות (זכויות היוצרים של השיר כבר במעמד של public domain ), ובכל הצניעות, תרגמתי כאן בתרגום חופשי עד מאד.
פעם אחת בנאמנות מה למקור (ובלי יומרה להתחרות חלילה במקור):
הבריאה השניה
במהומת סרכוז השְאול השחור המסתחרר ומסתחרר, המתרחב ושואב;
עד שאפילו ציפור הטרף אינה יכולה לשמוע את קריאות משלחהּ;
אדנים מתמוטטים; המרכז אינו יכול להחזיק;
אנרכיה מטומטמת שוטפת את העולם;
איסורי הצמאון לדם מתפרקים, ובכל מקום
התנהלות התמימים טובעת;
הטובים מאבדים את השכנוע העצמי, בעוד הגרועים מכל
מתמלאים תאווה און ועזוז.
ברור שיש איזו סיבה נסתרת לכל זה;
ברור שאמת חדשה בפתח.
התגלות חדשה! ורק נהגו המילים האלו
ומתוך התוהו ובבוהו הבראשיתי הִתְאַבְּכָה מין ישות
משבשבשת שדה-ראיה: אי שם בדמדומי חולות המדבר
תְּצוּרָה עם גוף של אריה וראש של אדם,
מבטה אטום חסר רחמים כמו השמש,
מניעה בכבדות את ירכיה העבות, כאשר מתקבצים סביבה
צללים זועמים של עופות מדבר שוחרות רע.
עלטה צונחת שוב; אבל עכשיו אני יודע
שעשרים מאות של שנת אבן
מתעוררות בפלצות לסיוט בו עריסת הסלעים מתמוטטת,
ומבין ההריסות, מכיוון בית לחם, זוחלת על גחונה, איזו היא הזוועה החייתית ששעתה
עומדת עכשיו להגיח?
פעם שניה בהתאמה לימים אלו (ויסלח לי ויליאם בטלר ייטס עליו השלום שככה רתמתי את שירו הנפלא אל ההווה הנורא):
הביאה השניה
מערבולת הרעש מחריש האוזניים של מפיצי השקרים, הפייק ניוז וה"להפך"
עד שהישראלי הסביר אינו יכול לזכור את סיבת היותו;
עקרונות הדמוקרטיה ממוטטים, והמרכז שמאל אינו יכול להחזיק;
אנרכיה כללית מציפה את ההוויה,
הצמאים לדם הרימו ראש, וזרם גאות הדם מאיים להטביע הכול;
ההתנהלות התמימה, האנושית, המתקדמת, המתוקנת, הנורמלית, הנאורה הוטבעה;
על הטוב אבד הקלח, בעוד הרוע נטען תשוקה ולגיטימציה.
אנחנו עומדים משתוממים. לא יכול להיות אנחנו אומרים. בטוח שיש כאן איזו כוונה.
מה? אנחנו שואלים, זהו? עוד חורבן בית מגיע?
בעוד אנחנו מתפָּלְפֶּלים ותוהים,
והנה מגיחה מתוך ההוויה הישראלית, המכילה, הפרמסיבית, המכבדת והמאפשרת,
מתוך שממת מדבר חולות הקואליציה, ישות הברידית מוטלאת ואפופה;
היא מסכסכת את ראייתנו וזורה חול בעינינו;
גופה גוף אנשי ליכוד, ראשה ראש יריב לוין, אפה שמתארך תדירות הושאל ממרכז פניו של אחד בנימין נתניהו, גפיה העליונות, שתיהן ימניות: בצד ימין בן גביר ובצד ימין סמוטריץ', אחוריה עטויים שטריימל בשבת ומגבעת שחורה בחול, ואשכיה גדולים משתפשפים ומטלטלים בין ירכיה, כמו קסטניטות ספרדיות הם נוקשים אריה, טאק טאק טאק, מכלוף, פאק פאק פאק;
מבטה אטום ומרושע כמו שמש מדבר בצהרי היום;
היא מטלטלת את אבריה בכבדות, היא מטילה עלינו את צילה הזוועתי, היא מנערת מרבצן את כל המוסכמות הישנות והטובות של הסטאטוס קוו הישראלי הליברלי המתכחש בכיף;
ואנחנו ציפורי מדבר ממורמרות ונזעמות מתעוררים אחוזי פלצות,
איכה כך ישנּו, ממש שנת אבן, אנחנו התמים, מאז תחילת הציונות, איכה כך אפשרנו לתאבי הכוח והרוע לשלוח בחשאי ועל חשבוננו, שורשים וקנוקנות, להתנחל ולפורר את אבני המסד שלנו עצמנו;
מנמנמים וממלמלים יהודית ודמוקרטית, מדלגים בחלום ובעיינים עצומות בין המהמורות, לא עוצרים לזעוק אחים אנחנו, כלומר ישראלים אנחנו- רובינו יהודים אבל מה עם חלקנו שאינם?
ועכשיו הנה עריסת הסלעים שלנו רועדת. רעדה טקטונית; סיוט, בלהה, מיטוט הדמוקרטיה.
החיה מהסיוטים הרימה את הראש, מגיחה מבין הניתוצים וחותרת, זוחלת, מחליקה על גחונה על מסלול הריר הארסי שמזה שנים היא בשקט טוותה לה,
מה אתה יותר יהודי או ישראלי היא זמזמה לה;
האם ככה, לתומינו, נהרית לה מול עינינו, ובכספי מיסינו, מלכות בית דויד השניה?
ובימים בלתי יציבים אלו תודה מכל הלב לקוראת הקבועה של רונן סיריס.
