קראתי את לזמן קצר יש בנו קסם של אושן וונג

שם הספר: לזמן קצר יש בנו קסם
מחבר: אושן וונג
מספר עמודים 224
שם המתרגם אסנת הדר
תאריך הוצאה יולי 2022
שם באנגלית: On Earth We are Briefly Gorgeous
שם מחבר באנגלית: Ocean Vuong
פורסם במקור: June 4, 2019
דף הספר בהוצאה

קראתי פה ושם דברי תהילה אודות הספר והסופר, אז התיישבתי וקראתי אותו. אודה ואתוודה שלא הבנתי על מה ולמה השבחים. מאידך, כן, אני יכולה להבין את ההצלחה המסחרית של הספר- הספר, בהיותו סוג של ממואר הוא גם מאד חושפני ולכן סנסציוני, גם נוגע בבעיות כל אמריקאיות חמות (אקטואליות) כגון חווית ההגירה ותלישות, גם בעוונות האמריקאים בוויטנאם, גם בסוגיית הורים מכים ואלימות במשפחה, גם במין הומוסקסואלי, גם במחאת האוקסיקודון, גם בעיוותים הסוציואקונומיים שהם חלק מההויה האמריקאית וכדומה. הכל מכל בכל: מציצנות, סקירה סוציואקונומית, קצת פוליטיקה, קצת ג׳נדר יישיוז וקצת שירה מודרנית זרויה פה ושם במהלך הטקסט, כמו אבקת אפיה כדי לוודא שהפשטידה תעלה יפה. 

מבנה העל הוא שעטנז של דברים והיפוכם: הקורא נחשף לפיפ שואו יוקרתי, כלומר פורנוגרפיה זולה אך מושכת- נערים, אחד לבן אחד צהוב מתנסים במין חד מיני. וגם בסוג של אהבה רכה (בערך כמו שיניים של מסור). למתעניינים, כן! יש פירוט ברמה הטכנית, ידני וגם חדירות. כולל ההשלכות (או מוטב היציאות) של מי שאינו שולט עדיין בטכניקה. כל הנ״ל לבוש במעטה סיפרותי מגביה הכולל הגיגים וקטעים פסבדו שיריים. גם מקרב את הקורא וגם מערפל ומרחיק אותו. לדוגמא (הריווח הנרחב במקור):

״בדרך כלל, תהיי יותר.
 
בדרך כלל, אני מתגעגע אלייך.

בדרך כלל, "קטן" תמיד יותר זעיר מ"זעיר". אל תשאלי אותי למה.
 
אני מצטער שאני לא מתקשר מספיק.
 
תפוח ירוק.
 
אני מצטער שאני כל הזמן שואל, "מה שלומך?" כשאני בעצם מתכוון לשאול, "את מאושרת?"
 
אם תגלי שאת לכודה בעולם מתעמעם, זכרי שבתוך הגוף תמיד חשוך בצורה כזאת. במקום שבו הלב, כמו כל חוק, עוצר רק למען החיים.
 
אם תגלי את עצמך, אז מזל טוב, את יכולה להמשיך להחזיק בידיים שלך.
 
פני ימינה בְּריזלי. אם תשכחי אותי, סימן שהלכת רחוק מדי. חזרי.
 
מזל טוב.
 
לילה טוב.
 
אלוהים הטוב והמיטיב, תפוח ירוק”

יש גם אמא אנאלפבתית לילד כותב (סופר ומשורר) שכל הספר הוא מכתב אליה (אמרנו דברים והיפוכם?)

יש אלימות הורית פראית של האם הנ״ל כלפי בנה שכנראה אוהב אותה ולכן כל הספר הזה. כן, יש דברים כאלה. הבעיה היא, שאני הקוראת לא הצלחתי לפתח רגשות מתוך הטקסט כדי להכיל את הדיסונאנס הזה של אם החולקת מכות רצח לבנה הפעוט ולאהבה שהוא רוחש לה (אמרנו דברים והיפוכם?).

יש עוד דברים והיפוכם דוגמת סבתא סכיזופרנית (כלומר לא נורמלית) שהיא המבוגר האחראי בבית ובתוך כך גם הבוגרת הנורמלית היחידה בבית. יש גם איזה סבא לבן (צבע) למשפחה הויטנאמית הצהובה הזאת שלא ברור איפה, כמה ואם השתלב בחיי הכותב הצהוב שאמו בעצם סוג של לבנה? אולי?

לסיכום, אני לא מתווכחת עם העובדות. אלו הם חייו של אושן וונג. אני מתווכחת, או מוטב, מעלה שאלה לגבי הכתיבה הממוארית- מה עושה כתיבת ממואר לטובה? לבטח לא חושפנות יתרה. גם הנסיון להפיג את עוצמת ההתערטלות במשפטים שיריים עמומים לא עושה כאן את העבודה.

לקריאתי כל המכלול לא התחבר לי לכדי ספרות טובה או מעניינת (מבחינה ספרותית) והאמת שדי השתעממתי.

בתוך כך, גם הרעיון המרכזי, מבנה הספר- מכתב מבן לאימו בגוף שני, בו הוא מספר לה את קורות חיי שניהם (שכנראה ידועים לה, לפחות בחלקם?) כולל סטיות להבעת דעה או מחאה בנושאים פדגוגיים, חברתיים פוליטיים, לא נתפס כאמין או כנושא איזו בשורה, ולא מצדיק את עצמו.

נ. ב.
לגבי שם הספר- התרגום לעברית ל״לזמן קצר יש בנו קסם״ מכיל אמירה לא ברורה, לא הגיונית ומרחיקה את הקורא מהכוונה המקורית. במקור On Earth We're Briefly Gorgeous מתכוון להבנתי למחות על יסורי הקיום באופן הבא:

יש לחלק את שם הספר לשני משפטים. האחד שאלה. השני תשובה.

חלק ראשון, השאלה: On Earth שזה קיצור של השאלה ? How on earth (did this happen) או
? (...What on earth (is that awful כלומר מה/איך לעזאזל...?

לאורך הספר יש התייחסות חוזרת ונשנית לפלא ולאבסורד של פרפר הדנאית המלכותית האובדנית. איך לעזאזל הפרפר הזה מצליח לעוף מקנדה למקסיקו, למות מהמאמץ ומהקור ולהמשיך כל שנה מחדש ליצר יורשים שיעשו מחדש את אותו מסע של הלוך וחזור. הלוך וחזור כדי להישאר באותו מקום.
לאורך הספר עולה גם השאלה: ״אתה חושב לפעמים על הבופלו בערוץ דיסקברי? איך שהם רצים וקופצים?״
“מהצוקים?"
הוא הסתובב אלי, ופלומת שפתיו התחככה בזרועי. "הבופלו?"
"כן, למה הם ממשיכים לרוץ ככה, גם אחרי שאֵלֶּה מקדימה נופלים? אפשר לחשוב שאחד מהם יעצור ויסתובב."

והחלק השני של שם הספר הוא התשובה: כי briefly gorgeous
איך לעזאזל ולמה לכל הרוחות אף אחד לא עוצר לחשוב, למה אנחנו ממשיכים את מסע החיים, לידה חיים מוות לידה, מסע האיוולת הזה, שהוא מסע של כאב ומוות? למה ואיך לא עוצרים את מסע החיים חסר התכלית הזה? והתשובה היא תשובה של משורר: כי לרגע קצר יש בו בקיום הזה יופי מדהים.

על מה הן דורכות

קריאה ויזואלית כרונולוגית אקראית 

אנחנו נולדות ערומות ויחפות. התרבות מנעילה אותנו לפי צרכיה וציוייה. הקביעה מה יאה ומה נאה, מה מקובל, מה נכון, מה חיוני, מה שימושי ומה שאיננו, לעולם בידיו של אותו כוח עלום הקרוי רוח התקופה.

ערכתי כאן מדגם ספק כרונולוגי ובלתי מייצג של הבחירות הרבות והמגוונות שבהן לאורך השנים האמנות מתייחסת לאישה דרך מה ואיך אפשרי לה לדרוך על כפות רגליה.

השתדלתי לאפיין אמניות באדום אמנים בחום 

2013, From Her Body Sprang Their Greatest Wealth, from the “White Shoes” series
 Nona Faustine

 מבחר האפשרויות שעולה כאן: להציג, לחשוף, לכסות, להלביש, להנעיל, לעוות, להגדיל, להקטין, לפאר, לרומם, לכבד, ליפות, למחות, להנמיך, לבזות, להבליט, להציג, להוריד על הברכיים, לכרות, להתנתק מכוח המשיכה, לתלות באוויר, להציג ללא, מעורר מחשבות לגבי מעמדה ומקומה של האישה לאורך הזמנים. 

 

בין העדר כפות רגליים (שקט, מתרבים...), לבין מיתולוגיה (כפות רגליים "יווניות" חשופות וארוטיות), לבין דֶמוניות (רגלי תייש), לבין בנות ים (שאין להן רגליים ולפיכך אין גם מה שבין הרגליים), עבור בזאת שקורעת על ברכיה כדי להיות נמוכה מהגבר שיעניק לה את הנשיקה, עבור ב pattens המזעזעים ועד חבישת כפות הרגליים המסורתית, נעלי העקב שהם סוג של מכשיר עינויים שכמוהן כקביים וסדים, המשך בחורים בגרביים, ועד ימינו אלה שבהם הנשים במהלך של "הפוך על הפוך" לקחו את הכוח לידיהן והן מתריסות בקול גדול כנגד הצרת צעדיהן. 

  

 

 

Venus of Willendorf estimated, around 25,000-30,000 years ago

 מקור  Wikimedia Commons

קראתי את תקווה (טרגדיה) של שלום אוסלנדר

 
ספר: תקווה (טרגדיה)
סופר: שלום אוסלנדר
304 עמודים
יציאה לאור בעברית: 7 במרץ 2013
תרגום מאנגלית: יעל סלע-שפירו
פורסם: 2012
דף הספר בהוצאה לאור

כבר משמו של הספר ניתן להבין שמדובר באי תקינות קיומית. ואכן הספר עוסק בחשיפת האמת המרה והכואבת: המציאות, כלומר החיים האמיתיים והממשים הם היפוכה של ההבטחה הגדולה שלאורה אנחנו חיים- התקווה.

צריך להגיד מראש: זהו ספר מצחיק. כל כך מצחיק עד שכואב. האווילות והטמטום האנושי מככבים בגדול.

או כמו שאומר פרופ׳ יופיטר לקוגל, גיבור הספר, שאיתו בא להתייעץ באשר לתקוות שלו להתחלות חדשות: למה התרנגולת דפוקה? למה? מאותה סיבה שאנחנו חוצים כבישים — כי היא חשבה שאולי בצד השני מחכה לה משהו יותר טוב.

"... תגידי לי, גברת תרנגולת: בצד השני של הכביש אין מלחמות? אין סבל, אין גירושים, אין כישלונות? אין רעב, אין מחלות, אין דמעות, אין כאב? בצד השני של הכביש אין רצח עם, גברת תרנגולת? בצד השני של הכביש הורים לא קוברים את ילדיהם, בנים ובנות תמיד מקבלים את האהבה שהם צריכים, גברים ונשים לא מזדקנים ומתמרמרים ומתים מרוב חרטות… אבות נעלמים, אמר פרופ' יופיטר בקול רך מחמלה, בשני צדי הכביש... אדרבה, אמר פרופ' יופיטר. אף אחד לא אמר שהתרנגולת לא הצליחה להגיע לצד השני של הכביש. כבישים אינם מקום הולם לתרנגולות נאיביות שחולמות על נירוונה. על הכבישים יש מכוניות. יש משאיות. ויש המון תרנגולות מעוכות. מעטות התרנגולות שמצליחות לעבור בשלום. ואם אחת בכל זאת מצליחה, היא מוצאת שם "קנטאקי פרייד צ'יקן" ואומרת, לעזאזל עם הכול, אני הולכת הביתה, יש לה עוד פחות סיכוי לחצות בשלום בדרך חזרה. תרנגולות היו חיות חיים ארוכים יותר אילו רק נשארו בצד הכביש שבו הן נמצאות. והיו להן חיים מאושרים יותר אילו רק הפסיקו לקוות שבצד השני של הכביש יש משהו יותר טוב..."

 
פרופ׳ יופיטר טוען שתקווה זה דבר מסוכן; שאופטימיזם הוא דבר רע. לדוגמא היטלר, שבהכרח היה אופטימיסט גדול. שהרי אלמלא האופטימיזם שלו, איך יכול היה להאמין באמת שיש בידיו פתרון סופי- דרך מוחלטת וטוטאלית להפטר מכל היהודים?

וגם: ״…משנה איפה תגור או מתי תיוולד: ברגע שיקום מישהו ויבטיח לך שהמצב ישתפר, נוס על נפשך. מצא לך מסתור. פסימיסטים לא בונים תאי גזים”

אין ספק, השוס הגדול כאן הוא אנה פרנק (המקורית) שמתגלה באקראי, חיה נושמת, בועטת וכותבת ספר חדש בעלית הגג של בית חוה ישן אך אופנתי בעיירה שולית אך טרנדית. אנה פרנק היא הטריגר והיא מה שמקדם את העלילה. אבל לא עליה נסב הספר. עניינו של הספר היא עוצמת הקשר ומחויבות של הבן לאימו. הבן קרוי קוגל. קוגל ביידיש היא פשטידת אטריות או תפוחי אדמה הנפוצה בקרב יהודי אשכנז ומזרח אירופה, ונחשבת למאכל יהודי אופייני מסורתי. כמו רוב רובו של האוכל היהודי המסורתי זהו מאכל שצמח מעוני ומחסור- תפוחי אדמה או איטריות.

שלום אוסלנדר רקח עבור הקורא איש שהוא כמו פשטידה יהודית שנבללה ממני חומרים יהודיים בסיסיים, עם נסיון כושל לשדרוג קולינרי באמצעות המתקה- סלומון קוגל שמו. בתוך כך הוא שואל האם המסירות של קוגל לאימו היא אהבה? לאן יכולה להוביל מסירות שמתחזה לאהבה? האם אפשר בכלל לאהוב אם? התשובה ניתנת בסוף הספר: לא ברור, אבל אהבה/מסירות מהסוג הזה בוודאות הורגת.

וכך לאורך הספר נפרשות ומתגלגלות סצנות מטורפות מייאשות וגם ומצחיקות שבהן אמו של קוגל מדגימה לקורא איך נראית אמא יהודיה אמריקאית (שנולדה שנים אחרי סיום השואה והיא כבר דור שני או שלישי בארה"ב). דוגמא: ״...אמא, בקומה התחתונה, התחילה לצרוח. צְרחה רמה ונוקבת, צרחה של אימה וסבל שנישאה בכל רחבי הבית.
קוגל נאנח. אמא צָרחה בכל בוקר. היא עשתה זאת מיום שקראה שזו התנהגות נפוצה בקרב ניצולי שואה.” 

אמא של קוגל היא יהודיה בּוּמרית אמריקאית פריבילגית שאיפשהו במהלך חייה הבומריים השתבשה ההבטחה הכל-אמריקאית של זמנה, איתרע מזלה ובעלה, אביו של קוגל נטש אותה עם שני ילדים קטנים והתאבד. למזלה הטוב (!) המקרה הפרטי של משפחת קוגל הוא מקרה יהודי, וכך במקום להתמודד עם המזל האישי המחורבן שלה, שיכול היה ליפול על כל אישה מכל דת גזע או לאום, קמה ועשתה לעצמה הנחה ענקית- במקום התמודדות עם המציאות הקשה היא ביצעה התקה- מהאישי אל הכללי, והפכה את עצמה לניצולת שואה. במקום לפתח מותג עצמאי ניכסה לעצמה את המותג שהוכיח הצלחה בין לאומית מעבר לכל ספק- היא הפכה ניצולת שואה קורבן הנאציזם. 

אמהות ובנים- דילמה, פגם יסודי בטבע: מחד, התמודדות והתנהלות מתעתעים של אם כלפי ילדיה דופקים את ילדיה לשארית חייהם. מאידך, איזה ברירה יש לאם עצמה, שהחיים דפקו אותה, והיא כיוון שהיא מה שהיא, איננה יכולה אלא להיות מה שהיא? כמו שאומר קוגל הגיבור ״…הסנאים שעלו וירדו מהעצים, רדפו אחרי הציפורים, הבריחו אותן... סנאים, חשב קוגל, הם חארות. העובדה שיצורים כאלה חארות באים באריזה כזאת מתוקה היא הוכחה לקיומו של פגם יסודי בתוכנית האדריכלית של הטבע.”

כשמו של הספר: הטרגדיה, מה שהרג את קוגל היא התקווה, האופטימיות, ההתנהגות הנאותה ככתוב וכמצווה: כבד את אביך ואת אמך אף אם יאריכון ימיהם והם ידפקו לך את הזוגיות, את הנישואין, את הקריירה ואת החיים. כולל החיים עצמם במשמעות של מוות.
 

שתי נקודות לסיום:

האחת: השאלה שנוגעת גם לנו היהודים הישראליים, והיא כמה עוד נחלוב את היותנו קורבנות השואה. כמה וכמה דורות אחרי שנגמרה שואת היהודים אנחנו, במקום להתמודד עם ההוה, במקום לשאוף להיות עם כמו כל העמים, מדינה כמו כל המדינות (הליברליות הנאורות) אנחנו מנפנפים, מתגדרים, מתחבאים, מתקרבנים, שואבים הטבות, זכויות יתר, מתעקשים להיות ניצולים, שאריות פליטה. כמה זמן זה לגיטימי להיות סובל וממתי הסבל הופך לסבל כרוני?

"סבלתי, קבעה ברי. אני לא סובלת כרונית.
קוגל לא היה בטוח שהוא מבין מה ההבדל..."

אנה פרנק כמשל- כמה עוד נמוץ, אנחנו היהודים, את הדמות החבוטה, הצהובה מרוב זוקן, הסובלת מעצירות,  משתעלת ומחרבנת בעליות גג מזדמנות? 

השניה: אני מביאה כאן במלואו את הדיאלוג המצחיק עד כדי דמעות בין קוגל לבין אישתו ה"נורמלית" ("ברי היתה ילדה מוכה — אביה היה איש אלים עם בעיית אלכוהוליזם, אמה היתה אישה חלשה עם בעיית ביטחון עצמי — ובשנייה שמלאו לה שמונה־עשרה, ברי עזבה את הבית ועברה לניו יורק; מאז לא דיברה עם אף אחד מהם... סבלתי, קבעה ברי. אני לא סובלת כרונית.” :

“יש לה מספרִים, הוא אמר בלי להרים את מבטו.
יש לה מה?
יש לה מספרים.
איזה מספרים?
על היד. מספרים של מחנה ריכוז.
נו, אז?
אז היא ניצולה.
נו, אז?
רק עכשיו קוגל נשא אליה את מבטו, כי הופתע מחוסר החמלה שלה.
נו, אז? הוא שאל. נו, אז?
אני לא מבינה, אמרה ברי. אם אלי ויזל ידפוק על הדלת מחר, אנחנו אמורים לתת לו את חדר האורחים?
אם הוא פשוט יתייצב פה, אז לא, אמר קוגל. אם הוא ידפוק על הדלת, אז לא. אבל מה אם נמצא אותו בחדר האורחים?
נמצא אותו?
כן, נמצא אותו, אמר קוגל. מתחת למיטה או בארון או משהו כזה. כמו שמצאתי אותה. היית רוצה שאני אזרוק מהבית שלנו את אלי ויזל?
מה אתה מנסה להגיד? שאלה ברי. שאם בשבוע הבא אני אנקה את חדר האורחים ואמצא את אלי ויזל מתחבא מתחת למיטה, אתה לא תזרוק אותו מהבית?
קוגל הניד את ראשו.
לא, הוא אמר, ותשובתו הפתיעה אפילו אותו.
למה לא?
כי הוא אלי ויזל, מתוקה.
אתה לא נורמלי.
תפסיקי לצעוק.
אתה לא נורמלי.
אני לא נורמלי? אמר קוגל. את רוצה לזרוק מהבית שלנו את אלי ויזל, ואני לא נורמלי.
אז אם שמעון ויזנטל יצוץ פתאום בתוך מייבש הכביסה, לא תבקש ממנו לקום וללכת?
הוא מת, מתוקה.
בתיאוריה.
בתיאוריה? שאל קוגל.
לא מצא חן בעיניו מה שהוא חשב, לא מצא חן בעיניו מה שהוא שמע את עצמו אומר.
בתיאוריה, היא אמרה.
בתיאוריה לא, אמר קוגל. בתיאוריה אני לא אזרוק את שמעון ויזנטל מהמייבש המזוין.
ומה עם סולז'ניצין? שאלה ברי. אנחנו מתכוננים לצאת למסעדה, אני מתקלחת, פותחת את הארון בחדר השינה כדי להוציא כמה בגדים ומוצאת את אלכסנדר סולז'ניצין יושב על הרצפה. גם הוא מקבל רשות להישאר?
זה מגוחך, אמר קוגל והוקל לו שמצא סוף־סוף איפה עובר הקו האדום שלו. הוא לגמרי יזרוק מהבית את סולז'ניצין.
אה, זה מגוחך?
סולז'ניצין לא היה בשואה, חומד.
הוא היה בגולאג, אמרה ברי.
יש הבדל בין גולאג לבין השואה.
אז אנחנו משַכְּנים ספציפית ניצולי שואה?
תפסיקי לצעוק, אמר קוגל”










 

"אני צורחת אבא'לֶה" של שרה לוקאס

 הפעם זאת קריאה במיצב אומנתי:  

פיסול: I Scream Daddio
פסלת: שרה לוקאס Sarah Lucas
הוצג: הביתן הבריטי בביאנלה וונציה
שנה: 2015

 

דף הביתן הבריטי באתר הבינאלה של ונציה, 2015

נזכרתי מפני שלאחרונה נרשמה התרגשות גלובלית מההבקעות של ליאו מסי. מסי שהבקיע והפך לאגדי. מסי שהוכתר אדיר ואלוהי. ואם אמרנו מסי אמרנו מרדונה. ואם אמרנו מרדונה, שהוא מלך המבקיעים בכל הזמנים, אמרתי I Scream Daddio של שרה לוקאס. 

לא ביקרתי בפועל. אני ניזונה רק מתמונות. ובכל זאת, העבודה הזאת עושה לי את זה. אנסה כאן לפרט ולהסביר למה: המיצב הזה גם נוגע במדויק, גם מכאיב וגם אחרי שזיעזע גורם לצופה לצחוק וגם לשאול את עצמו אם בעצם הבדיחה היא עליו. גסות ובוטות עם ניקיון וטוהר אסתטי. שיקוף מורכבותם של החיים באמצעות דימויים ישירים ופשוטים לכאורה. היכולת להביע בלי מילים, בצורה נוקבת וחדה. להעביר בהבזק את רוח התקופה, מה שקרוי צַיִיטְגַיִיסְט, במדיום ויזואלי שותק אבל צורח. 

שרה לוקאס מפליאה להביע כאן את הדיכוטומיה: אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם. גם התאווה הנשית לְהֵיחָדֵר ובמקביל, גם הכאב, ההתסכול, ההשפלה ושאר קונספטים של התנועה לשחרור האישה, שלְהֵיחָדֵר משמעו להיות נשלטת, כלומר מושפלת, כלומר קורבן. שרה לוקאס מיישבת את הסתירה הבלתי ניתנת ליישוב, את הדואליות של גם מוכרחה להיחדר וגם לא רוצה להיות במקום הבלתי שיוויוני הנ"ל בצרחה המשלבת בתוכה נון שלנטיות צינית עם התרסה וכאב. 

ולעצם המיצב: ראשית המבואה בכניסה לביתן. כאן מקדם את פני האורחים פסל ברונזה ענק בצבע צהוב שמפניה נושא זיקפה אדירה בשם Champagne Maradona. הפסל שגופו גוף אדם, להטוטן או אולי חרגול ענק, חלציו מתקמרים אל על והוא מבקיע פאולוס עצום ממדים אל החלל

מרדונה צהוב- שרה לוקאס

הלאה, בתוך הביתן מוצבים עוד שני מרדונות ענקיים מבקיעים וצהובים "Gold Cup Maradona" ו"Deep Cream maradona 

אחרי שהבנו על מה מדובר כאן, אחרי שהוצגו לפנינו המבקיע הגדול ואפראט ההבקעה שלו, שרה לוקאס נכנסת פנימה. לעומק הביתן. כאן היא מציגה מנעד אנטומי של נקבים נשיים אירוטיים. בכל נקב היא תוקעת סיגריה. אדגיש: לא פאולוס כנהוג אלא סיגריה. 

סיגריה שהתרבות שיווקה במקור כעניין גברי, ועכשיו התמקמקה כסמל של נון שלאנט, של קוליות. וכאן, עכשיו הנקבה היא שבשליטה. גם היא מעשנת את הסיגריה המסורתית של האחרי. היא מחליטה מה לעשות עם אופציית הנקבים/ניקביות שלה. 

ואפשר כמובן גם ובמקביל שמישהו אחר תקע בגסותו את הסיגריה המעשנת לנקביה.

ויש כמובן את העניין והשאלה איזה חורים מתאימים לאיזה אלמנטים שיכנסו/יצאו דרכם ולאיזה צורך והאם זה תקין או לא.

 

נושא המיצב הוא (לדעתי כמובן) הטרגדיה של השְנִיוּת הנשית. הכפילות והדואליות- גם מתאווה להיות נחדרת (אל הנקב הנשי שלה) וגם בוז והתרסה בצורך העצום והבלתי נשלט להיות מובקעת וננקבת.

כאשר אפקט המורכבות והדואליות מושג על ידי הזרה, שמביאה מצידה לתדהמה ואז לאירוניה ומשם להבנה והזדהות- השימוש הלא צפוי בנקבים הנשיים- סתימת נקבים שאמורים להיות פתוחים, נעיצת סיגריה מעשנת בחור הלא נכון (הלחור הלזה התכוונו יצרני הסיגריות?) וגם נון שלנטיות של עישון סיגריה של אחרי הזיון. צימוד חסכוני ויעיל של זיון ועישון הסיגריה של אחרי. 

כל הנחלים הולכים אל הים וכל החסרים נוטים להתמלא. אם יש חור צריך לסתום אותו. אם יש שער צריך להבקיע לתוכו. 

הבחירה בצהוב- בקירות הצהובים, במרדונה הצהוב, מזניקה את האובייקטים הפיסוליים, מנתקת אותם מהרקע ומהחלל שבו הם נתונים, מרימה אותם ומחדירה לתוך ליבו של המתבונן (מזעזעת, מכאיבה, מעורררת שאלות). הצהוב העז והנקי כמו מחלץ את הדימויים מתוך הרקע והחלל. ואני מצטטת מתוך מאמר בשם מה משמעותו של הצבע הצהוב (פרופ' אורי ברטל, ראש המחלקה לתרבות חזותית וחומרית, בצלאל): "מעטים הצבעים שהם אקלקטיים וסותרים בסמליות שלהם כמו הצבע הצהוב. הוא נתפס הן כצבע הבהיר, השמח, החם והאופטימי של אור השמש, החמניות והנרקיסים ולעומת זאת כגוון מבשר רעות של צהבת, קנאה, מרירות וריקבון...  ביפן המסורתית הוא סימל אומץ. לעומת זאת, בארה"ב משמעותו בסלאנג ובתרבות - פחדנות. ואיך אפשר מבלי להזכיר את העיתונות הצהובה, הנתפסת לא איכותית ושערורייתית... הצהוב הוא הצבע הבולט ביותר בספקטרום, זה שעין האדם מעבדת תחילה - לפני כל גוון אחר... הוא גם משמש בשילוט שדורש תשומת לב מיוחדת ... כמו שילוט המתריע על חומר רדיואקטיבי..."

בסרטון המצורף כאן למטה מספר האוצר על ה"מרדונה". איך שרה לוקאס שעבדה לפני כן במוזיאון במקסיקו ועסקה שם רבות  ב"מדונה" ומה כבר המרחק בין מדונה למרדונה וכולי. מה ששולח אותי לעשות את הקישור (המחייב רק מבחינתי כמובן) ואת ההשוואה בין "המדונה בין הסלעים" לבין המ(ר)דונה של שרה לוקאס.

 

המדונה בין הסלעים- ליאונרדו דה וינצ'י

שמרית אור כתבה שהיום כבר לא מתים מאהבה. שרה לוקאס מרחיבה ואומרת שהיום כבר לא קונים את הרומנטיקה שבמעשה ההזדווגות. הנה, כאן, להבדיל מסיפורה של המדונה, אותם סיפורים שמכרו לנו ליאונרדו דה וינצ'י והספונסרים שלו, כאן אין פלא שמימי, התעברות זכה נקיה וללא רבב.
בזמנם אפשר היה למכור כאלה סיפורים על תקן של ניסים. והטכניקה היתה להרחיק את עצם העניין, לא להסתכל לאם האלוהים בין הרגליים. היה צריך לעמעם, לטשטש, לאחז את עיני המתבונן. האפקט הזה הושג (בין היתר) על ידי הרקע המורכב, המוזר, הלא סביר, רב ההוד והאימה מאחוריה של הבתולה. סיפור שלם מאחורי הקלעים רק כדי שעין הצופה לא תשאל שאלות בסגנון דחילק? נו באמת... איך הרתה זאת בלי איזה חדירה רצינית? 

בימינו המתקדמים, כמו אומרת לנו שרה לוקאס, בואו נדבר על עצם העניין. בואו נודה שברור שבשביל ללדת איזה ישו קטן צריך שיהיה תהליך של חדירה לחור ניקבי. ואם כבר דנים בחורים, אפשר אולי להראות שלחור מחוברת נקבה כלומר אישה ואליה מחוברים גם צרכים, דעות, רגשות. מכאן שיש אפשרויות מגוונות באשר למה תוקעים בתוך חורים. ועם כל הכבוד למרדונה (והאדיר שלו)... ויש כבוד, האישה היא האדון לחוריה ונקביה.  

שרה לוקאס מסלקת את כל הרקע המורכב, העמוק, המטורלל והמטרלל שמאחור. היא משטיחה אותו. היא צובעת אותו בצהוב בוהק. היא מניחה את דמויות הנשים החסרות שלה על חפצים ביתיים פשוטים בעלי קווים נקיים. היא כמו מפשיטה לחלוטין את המדונה של תולדות הציור (כמשל לכל הנשים באשר הן נשים), מנקה אותה מכל האיברים שיפריעו, יטשטשו ויחלישו את האמירה: אני היא זאת שיש לה נקבים ואני הבעלים שלהם. אני אחליט מה מי ומתי ישתמש בהם.

ועוד צריך להדגיש את ההבדל הקולוסלי בין הפאולוס האישי של מרדונה האיש, הפרסונלי, המבקיע האגדי, לבין האנונימיות של דמויות הגבס היצוקות הנשיות החסרות (איברים) ומאופינות רק בנקב הספציפי שנבחר (האם הנקבה היא רק נקב?). מעשה אומנות במיטבו כשהוא מיצר תנועה וכיוון ובתוך כך הנמקה להצגתו; כלומר מיצר נרטיב. יוצא מהסיפור האישי (אודות הפאולוס הזקור של מרדונה) למיתוס- הפיכת הקונקרטי, האישי לכללי (הנשי- אישה היא אישה היא נקב).