ספר: אסירים בגן העדן
כותב: ארטו פאסילינה
תרגם והוסיף אחרית דבר: רמי סערי
הוצאה: רימונים
תאריך הוצאה: ספטמבר 2022
מספר עמודים: 262 עמ' מודפסים
המקור הפיני ראה אור ב 1974
שניים במחיר של אחד: להיטרף אל אי טרופי קסום ובודד, וכך לממש בו זמנית את שני הקצוות של הפנטזיה האנושית. החלום המתוק ביותר- להגיע לגן עדן בעודך חיי, וגם הסיוט הגדול ביותר- להכלא, מנותק לחלוטין בבית סוהר לזמן בלתי קצוב.
מטוס שבו כ 50 פינים, שבדים ואנגלים שיצאו למשימה להרבות טוב בהודו וגם עיתונאי פיני אחד שסתם היה בדרך לאוסטרליה, צנח על שונית בקרבת אי נידח ומנותק אי שם מתחת לקו הרוחב 30. הניצולים, כולם צעירים ופוטנטיים, מקימים חברת מופת סוציאליסטית ומנהלים אורח חיים אלטרנטיבי (בהנחה שבני הזוג, הילדים והמשפחות המקוריות בלאו הכי הניחו שהם מתים), מיני, חופשי, מאושר, רווי אלכוהול ונינוח.
כשעולה האפשרות, כמחציתם מעוניינים לשוב לחייהם הקודמים וכמחציתם מעדיפים להשאר. מפקד המשחתת האמריקאית (איך לא) שבאה להצילם כופה על כולם להתקפל ולחזור הביתה.
רמי סערי המתרגם כותב באחרית דבר ש “...אסירים בגן העדן הוא רומן שעניינים רציניים והסתכלות מבודחת חוברים בו זה לזה. הספר העשיר באירועים דרמטיים ואף טרגיים מצטיין בעלילה סוחפת ומסקרנת, וחלקים רבים בו שופעים הומור פיקרסקי, לפרקים גם אירוני ואף ציני. כתיבתו של פָּאָסִילִינָּה אינה נטולת ביקורתיות, והמחאה החברתית והפוליטית כלולה בה. עם זאת, עיקר העיקרים ברומן זה אינו טמון במשנה הגותית, בהרצאה מוסרית או באיזשהו מצע מדיני, אלא ביצירה הספרותית עצמה.”
בניגוד לדבריו אלה אני קראתי את הספר הזה כמשל. לא הצלחתי לקרוא את הספר כסיפור הרפתקאות או הצלה או אינטראקציה אנושית. ההומור הפיני לא גרם לי לצחוק. הדמויות שטוחות למדי ובתוך כך לא ניתן להקשר אליהן. האירועים עצמם, אופני ההשרדות, נעים בין בנאליים למופרכים ואין בהם חידוש (מאז רובינזון קרוזו ועד לטלויזיה והקולנוע רווי סיפורי השרדות). כן, נכון הספר פורסם במקור ב 1974 ואז (אולי) היו הרבה פחות סרטים וסדרות על איים בודדים. גם המחאה הפוליטית חברתית שבספר כבר איננה רלוונטית לימינו. לדוגמא: “כל מאמץ החילוץ הזה הגיוני בכלל? לי נראה שדווקא יכול להיות ממש נפלא לבלות כאן את השנים האחרונות שעוד נשאר לחיות.”
טֶיְלוֹר תהה מה לעזאזל בוער לנו לחזור לעולם שסוע מרוב מלחמות, אך ורק כדי לתת למס הכנסה לקרוע אותנו, לקנות מוצרים יקרים מיותרים, לחטוף סרטן ריאות ומחלות אחרות, להקשיב איך הנשים שלנו לא מפסיקות להתלונן שהן כבר בקושי עומדות על הרגליים ושבמכבסה תמיד יש תור מפה ועד להודעה חדשה... באירופה יש מחסור באנרגיה, קר שם, ואם בדמוקרטיה מערבית עסקינן, מיותר לגמרי לנסות למצוא אותה שם, מכיוון שהמשטר אצלנו במחנה טוב פי כמה וכמה... טֶיְלוֹר אמר בשצף־קצף שהוא, מכל מקום, איננו מתגעגע כלל ועיקר לפרלמנט הבריטי, לא לבית הלורדים וגם לא לבית הנבחרים, ממש ממש לא! וכשהוא נזכר בהחלטה של ארצו להצטרף לאיחוד האירופי, כמעט יצא מהכלים: “אנחנו פשוט מטורפים אם אנחנו לא מסתפקים באי שלנו!”
"נזכר בהחלטה של ארצו להצטרף לאיחוד האירופי..." מה שמחדד את השאלה למה דווקא עכשיו? למה לתרגם כיום ספר שנכתב לפני כ 50 שנה.
אני מניחה שהכותב רצה לעמת את הקורא עם האבסורד שבקיום האנושי כמו גם בטרגדיה של הקיום האנושי. אין רע בלי טוב ולהפך. אנחנו, יצורים נידפים וחסרי אונים שכמותינו מטלטלים בין הקצוות; מחזיקים מעצמנו אנשי מוסר ובעלי דעה אבל כשהמציאות משתנה גם המוסר וגם הדיעות משתנות. עם כל ההתפתחות והקדמה, עם כל המורכבות האנושית, קו תחתון- החיים הם עניין פשוט למדי- אם יש לבן אדם (הרבה) אלכוהול, אוכל, מין, מקום נוח לישון ובטחון חברתי הרי הוא מאושר.
סְפָרים כמשל, ספרים שהם אלגוריה וסאטירה אינם חביבים עלי. אני מוצאת שכיצירה ספרותית הם על פי רוב פחות חזקים (למרות שהם יכולים להיות אדירים ועוצמתיים ככלי מחאה והעברת מסר או מוסר השכל). לטעמי יצירה ספרותית צריכה לתאר. אך ורק לתאר. כך שיהיה לי, הקוראת, חופש. חופש לקחת את המתוארים לכל מקום שאבחר. כאשר יצירה ספרותית אומרת לי קטגורית (באופן אלגורי) שימי לב! אלו ואלו הן אפשרויות הנמשל, אני מאבדת את החרות שלי כקוראת.
ולסיכום, הרי בספרות כמו בספרות, אם אין דרמה, אם אין מצבי קיצון, אין עניין. בימינו אלו, רווי האוכלוסין, אז טוב שאלוהים השאיר לנו עוד כמה איים טרופיים בלתי מיושבים שעדיין אפשר להיטרף אליהם בסבבה.
