30.12.22

קראתי את אסירים בגן העדן של ארטו פאסילינה

ספר: אסירים בגן העדן
כותב: ארטו פאסילינה
תרגם והוסיף אחרית דבר: רמי סערי
הוצאה: רימונים
תאריך הוצאה: ספטמבר 2022
מספר עמודים: 262 עמ' מודפסים
המקור הפיני ראה אור ב 1974
 

דף הספר בהוצאה  

שניים במחיר של אחד: להיטרף אל אי טרופי קסום ובודד, וכך לממש בו זמנית את שני הקצוות של הפנטזיה האנושית. החלום המתוק ביותר- להגיע לגן עדן בעודך חיי, וגם הסיוט הגדול ביותר- להכלא, מנותק לחלוטין בבית סוהר לזמן בלתי קצוב. 

מטוס שבו כ 50 פינים, שבדים ואנגלים שיצאו למשימה להרבות טוב בהודו וגם עיתונאי פיני אחד שסתם היה בדרך לאוסטרליה, צנח על שונית בקרבת אי נידח ומנותק אי שם מתחת לקו הרוחב 30. הניצולים, כולם צעירים ופוטנטיים, מקימים חברת מופת סוציאליסטית ומנהלים אורח חיים אלטרנטיבי (בהנחה שבני הזוג, הילדים והמשפחות המקוריות בלאו הכי הניחו שהם מתים), מיני, חופשי, מאושר, רווי אלכוהול ונינוח.
כשעולה האפשרות, כמחציתם מעוניינים לשוב לחייהם הקודמים וכמחציתם מעדיפים להשאר. מפקד המשחתת האמריקאית (איך לא) שבאה להצילם כופה על כולם להתקפל ולחזור הביתה.

רמי סערי המתרגם כותב באחרית דבר ש “...אסירים בגן העדן הוא רומן שעניינים רציניים והסתכלות מבודחת חוברים בו זה לזה. הספר העשיר באירועים דרמטיים ואף טרגיים מצטיין בעלילה סוחפת ומסקרנת, וחלקים רבים בו שופעים הומור פיקרסקי, לפרקים גם אירוני ואף ציני. כתיבתו של פָּאָסִילִינָּה אינה נטולת ביקורתיות, והמחאה החברתית והפוליטית כלולה בה. עם זאת, עיקר העיקרים ברומן זה אינו טמון במשנה הגותית, בהרצאה מוסרית או באיזשהו מצע מדיני, אלא ביצירה הספרותית עצמה.”  

בניגוד לדבריו אלה אני קראתי את הספר הזה כמשל. לא הצלחתי לקרוא את הספר כסיפור הרפתקאות או הצלה או אינטראקציה אנושית. ההומור הפיני לא גרם לי לצחוק. הדמויות שטוחות למדי ובתוך כך לא ניתן להקשר אליהן. האירועים עצמם, אופני ההשרדות, נעים בין בנאליים למופרכים ואין בהם חידוש (מאז רובינזון קרוזו ועד לטלויזיה והקולנוע רווי סיפורי השרדות). כן, נכון הספר פורסם במקור ב 1974 ואז (אולי) היו הרבה פחות סרטים וסדרות על איים בודדים. גם המחאה הפוליטית חברתית שבספר כבר איננה רלוונטית לימינו. לדוגמא: “כל מאמץ החילוץ הזה הגיוני בכלל? לי נראה שדווקא יכול להיות ממש נפלא לבלות כאן את השנים האחרונות שעוד נשאר לחיות.”
טֶיְלוֹר תהה מה לעזאזל בוער לנו לחזור לעולם שסוע מרוב מלחמות, אך ורק כדי לתת למס הכנסה לקרוע אותנו, לקנות מוצרים יקרים מיותרים, לחטוף סרטן ריאות ומחלות אחרות, להקשיב איך הנשים שלנו לא מפסיקות להתלונן שהן כבר בקושי עומדות על הרגליים ושבמכבסה תמיד יש תור מפה ועד להודעה חדשה... באירופה יש מחסור באנרגיה, קר שם, ואם בדמוקרטיה מערבית עסקינן, מיותר לגמרי לנסות למצוא אותה שם, מכיוון שהמשטר אצלנו במחנה טוב פי כמה וכמה... טֶיְלוֹר אמר בשצף־קצף שהוא, מכל מקום, איננו מתגעגע כלל ועיקר לפרלמנט הבריטי, לא לבית הלורדים וגם לא לבית הנבחרים, ממש ממש לא! וכשהוא נזכר בהחלטה של ארצו להצטרף לאיחוד האירופי, כמעט יצא מהכלים: “אנחנו פשוט מטורפים אם אנחנו לא מסתפקים באי שלנו!” 

"נזכר בהחלטה של ארצו להצטרף לאיחוד האירופי..." מה שמחדד את השאלה למה דווקא עכשיו? למה לתרגם כיום ספר שנכתב לפני כ 50 שנה. 

אני מניחה שהכותב רצה לעמת את הקורא עם האבסורד שבקיום האנושי כמו גם בטרגדיה של הקיום האנושי. אין רע בלי טוב ולהפך. אנחנו, יצורים נידפים וחסרי אונים שכמותינו מטלטלים בין הקצוות; מחזיקים מעצמנו אנשי מוסר ובעלי דעה אבל כשהמציאות משתנה גם המוסר וגם הדיעות משתנות. עם כל ההתפתחות והקדמה, עם כל המורכבות האנושית, קו תחתון- החיים הם עניין פשוט למדי- אם יש לבן אדם (הרבה) אלכוהול, אוכל, מין, מקום נוח לישון ובטחון חברתי הרי הוא מאושר. 

סְפָרים כמשל, ספרים שהם אלגוריה וסאטירה אינם חביבים עלי. אני מוצאת שכיצירה ספרותית הם על פי רוב פחות חזקים (למרות שהם יכולים להיות אדירים ועוצמתיים ככלי מחאה והעברת מסר או מוסר השכל). לטעמי יצירה ספרותית צריכה לתאר. אך ורק לתאר. כך שיהיה לי, הקוראת, חופש. חופש לקחת את המתוארים לכל מקום שאבחר. כאשר יצירה ספרותית אומרת לי קטגורית (באופן אלגורי) שימי לב! אלו ואלו הן אפשרויות הנמשל, אני מאבדת את החרות שלי כקוראת.

ולסיכום, הרי בספרות כמו בספרות, אם אין דרמה, אם אין מצבי קיצון, אין עניין. בימינו אלו, רווי האוכלוסין, אז טוב שאלוהים השאיר לנו עוד כמה איים טרופיים בלתי מיושבים שעדיין אפשר להיטרף אליהם בסבבה.

   


14.12.22

קראתי את רחשי תודה של דלפין דה ויגאן

ספר: רחשי תודה
כותבת: דלפין דה ויגאן
תורגם מ: צרפתית
תרגום: רמה איילון
שנת הוצאה: 2022
מספר עמודים: 188 עמ'
Originally published: March 6, 2019
Author: Delphine de Vigan

דף הספר בהוצאה

רחשי תודה הוא ספר קצרצר. הוא עשוי מילים המספרות על איבוד מילים. זהו סיפורה של אישה שעיסוקה היה מילים ומפני מחלה וזיקנה (או שמא יש לומר מחלה שהיא זיקנה) היא, כמו צייר שמתעוור או זמר שהופך אילם או רקדן שמאבד את רגליו, מאבדת את יכולותיה המילוליות.

על הדרך יש גם איזכורי שואה, יתמות ומעשה הצלה של ילדה יהודיה בידי זרים מוחלטים, רמיזה לאפשרות של פתרון רומנטי סוף טוב הכל טוב בין מארי, כיום האישה בהריון חד הורי ובעבר ילדה נטושה למחצה שמישקה הגיבורה הצילה (והיא זאת שרוחשת את רחשי התודה) לבין ז׳רום קלינאי התקשורת האמפתי והמתוק.

העלילה מהונדסת למדי: מישקה הילדה הנטושה, שחיפשה כל חייה הבוגרים את המצילים האקראים שלה, מצילה בבגרותה את מארי הילדה הנטושה שבאקראי גרה בדירה מעליה, עד שז'רום קלינאי התקשורת סוגר את המעגל, מאתר את המצילים ההיסטוריים ו(אולי) נרתם להציל את מארי ההרה ללא אב.     

בהחלט לא ספרות מופת. יחד עם זאת ספרות בעלת ערך חברתי מובהק. העלילה משנית למסר האנושי-החברתי. כל מעשה שמקרב הבנה ואהדה לזקנים ולזיקנה מבורך. כל מעשה שעוזר, ולו במעט, להפוך את הזיקנה ואת הזקנים למעט פחות שקופים מבורך. והספר הזה בהחלט עושה זאת. הוא אמירה אמפתית וחמה אודות אישה זקנה ובתוך כך הוא עוד כדור בקנה המלחמה נגד הדרה, הרחקה, השקפה ומחיקה- קרי גילנות, של הזיקנה שנראה שכלל איננה נוכחת בחיי ההוה הגועשים והסוערים של הצעירים שבטוחים שהעולם שייך להם (ולא מעלים על דעתם שגם הם יהיו זקנים ביום מן הימים).

לסיכום שני ציטוטים מתוך הספר שהם גם אמירות יפות, כואבות ומדויקות  וגם מאפשרות לקורא להבין איך זה מרגיש להיות זקן:

“להזדקן פירושו ללמוד לאבד.
לספוג מדי שבוע או פחות מזה הפסד חדש, ליקוי חדש, נזק חדש. זה מה שאני רואה.
עד שטור הרווח מתרוקן לחלוטין.
יום אחד נבצר ממך לרוץ, ללכת, לרכון, להתכופף, להרים, למתוח, לקפל, להסתובב, לצד אחד, ואז לצד השני, לא לפנים, לא לאחור, לא בבוקר, לא בערב, לא, ודי. להסתגל ללא הרף.
לאבד את הזיכרון, לאבד את נקודות הציון במרחב, לאבד את המילים. לאבד את שיווי המשקל, את חוש הראייה, את תחושת הזמן, את השינה, את השמיעה, את השפיות.
לאבד את מה שניתן לך, את מה שהרווחת, את מה שהגיע לך, את מה שנלחמת למענו, את מה שחשבת שיהיה שלך לעד.
להיערך מחדש.
להתארגן מחדש.
להסתדר בלי.
להעלים עין.
לחיות כשאין לך עוד מה להפסיד.
זה מתחיל בדברים קטנים. ואז זה מואץ.
שכן מאותו רגע ואילך, הם מתחילים להפסיד בגדול. בכמויות.
הם מפסידים המון.
והם יודעים שלמרות מאמציהם – המאבק היומיומי שמתחיל שוב ושוב מאפס – למרות הרצון הטוב שהם מגלים, הסוף בוא יבוא.” 

וגם:

“אני קלינאי תקשורת. אני עובד עם מילים ושתיקות. עם מה שלא נאמר. אני עובד עם בושה, סודות, חרטות. אני עובד עם מה שאיננו, עם זיכרונות שנעלמו ועם אלה שצפים מחדש, בעקבות שֵם, דימוי, ניחוח. אני עובד עם הכאב של אתמול ועם זה של היום. עם וידויים.
ועם הפחד למות.
זה חלק מהמקצוע שלי.
אבל הדבר שממשיך להפתיע אותי, שאפילו מדהים אותי, הדבר שגם היום, אחרי למעלה מעשר שנות פעילות, מעתיק לפעמים את נשימתי, הוא הימשכותם של מכאובי הילדוּת. זהו חותם מלוהט, מלובן, חרף השנים. שלא נמחה.
אני מסתכל בזקנים שלי; הם בני שבעים, שמונים, תשעים, הם מספרים לי את הזיכרונות הרחוקים שלהם, מדברים איתי על תקופות עתיקות, קדומות, פרהיסטוריות, ההורים שלהם מתו לפני חמש־עשרה, עשרים או שלושים שנה, אבל הכאב של הילד או הילדה שהם היו עדיין חי. שלם וללא פגע. הוא חקוק על פניהם ומהדהד בקולם, בעין בלתי מזוינת אני רואה אותו נאבק בתוך גופם, בתוך ורידיהם. במעגל סגור.”

 

קראתי את רעש של דניאל כהנמן, אוליביה סיבוני וקאס סאנסטיין

  שם: רעש מספר עמודים: 384 שם המתרגם: עפר קובר תאריך הוצאה: 2022 ז'אנרים עיון • ניהול ועסקים • משא ומתן וקבלת החלטות שם באנגלית Noise שם...