קראתי את "הרוּלֵטיסט" מאת מירצ׳ה קַרטָרֶסקוּ

ספר: הרולטיסט
מחבר: מירצ'ה קַרטָרֶסקוּ
תרגום: אנמרי בארטפלד
ת. הוצאה: נובמבר 2016
מס' עמודים: 72

אודות הספר בדף ההוצאה לאור 

 

כעיקרון המעשה הספרותי הוא אודות גיבור שמנסה להוציא את עצמו ממצב בלתי נסבל עבורו. עצם מעשה סיפורו של סיפור הוא תנועה בחלל ובזמן, וגם אם הסיפור יסופר בדיעבד או מהסוף להתחלה או שיתפתל ויקמט את הזמנים, התנועה היא על פי רוב מקור לתקווה, מקור לאופטימיות. תמיד אפשר לקוות שהעתיד (הבלתי ידוע) יהיה טוב יותר, בוודאי מהעבר וההווה שהוא ידוע ומוכתר כגרוע. גם אם גודו לא יגיע בסופו של דבר, אנחנו מחכים. לחכות משמע לקוות.   

"הרולטיסט" מאתגר את הקביעה הזאת. הסיפרות, כלומר לספר סיפור, כלומר לכתוב ספר, כלומר היומרה לשקף את המציאות באופן שהיא מקום של תקווה- אומר הספר הזה, האמונה שהמזל שהיה עד כה רע (כל כך רע עד שהגיבור צריך עכשיו לחלץ את עצמו מתוכו) יאיר לגיבור פנים, מופרכת לחלוטין. 

המציאות היא שברירית, דלוחה, ובני האדם באשר הם חלק ממנה, הנם פגיעים, שקופים ונתונים לחסדי הגורל והפסיולוגיה/ביולוגיה של עצמם. לתאר את המציאות באמצעות הספרות, שהיא כאמור אופטימית מעצם טבעה, כלומר מגביהה ומאדירה, הוא מעשה עלוב:
"... אעשה לי מהסיפור הזה אקווריום, עלוב ביותר, כי אינני מעוניין באקווריום לשם קישוט, ובתוכו אני והוא, ערבים זה למציאות קיומו של זה, ננסה לשרוד, כמו שני דגים שקופים למחצה, כשפעימות ליבנו נראות לעין, ואנחנו גוררים שובל דקיק של צואה..." 

ספרות, למרות יומרתה איננה משקפת את החיים. ספרות משקפת את הנסיונות הנרקסיסטיים של הכותב לספר על עצמו. הבעיה שכשאתה כותב על עצמך במדויק הדברים נעשים מביכים. כתיבה ספרותית דורשת מרחק, פרספקטיבה, ולהשיג מרחק מעצמך זאת סתירה לוגית. כדבריו של מירצ'ה קרטרסקו "לדלג מעל הצל של עצמי". 

הספרות, הוא אומר, היא טֵראטולוגיה. ספרות היא רק לוג (יומן) שמונה ומפרט מגוון של טראס (טראס ביוונית- מפלצת): זוועות, מומים מולדים, עיוותים, קילקולים ותקלות שמתפתחים להיות בני אדם.

Teratology is derived from the Greek noun teras, meaning monster, and historically has referred to the study of malformations early in life that result from exposure to chemicals such as mercury, lead, and other complex compounds

 ואני מצטטת: "...כל מה שכתבתי אחרי גיל שלושים לא היה אלא העמדת פנים מביכה. שבעתי מכתיבה בלי תקווה שעוד אוכל אי פעם להתעלות מעל עצמי, לדלג מעל הצל שלי. נכון, עד לנקודה מסוימת הייתי ישר עם עצמי באופן היחיד האפשרי לאמן, כלומר רציתי לומר על עצמי הכול, ממש הכול. אבל האשליה רק נעשתה מרה יותר, כי הספרות אינה אמצעי מתאים לומר, ולו במעט, משהו ממשי על עצמך. כבר בשורות הראשונות שאתה מניח על הדף, יד זרה, מלגלגת, נתחבת לתוך היד האוחזת בעט כמו לכפפה, והבבואה שלך בראי הדף נפוצה לכל עבר כעשויה כספית, עד שמרסיסיה הקטנים, המעוותים, קורמים עור וגידים העכביש או התולעת, או הסריס, או החד קרן, או האלוהות, כשבעצם רק רצית לדבר, פשוטו כמשמעו על עצמך. הספרות היא טֵראטולוגיה."

זאת אף זאת, לכתיבה הספרותית אין ערך. הכותב טורח ועומל, מייצר אלפי דפי ספרות, שופך את חלבו ודמו כביכול עבור קוראים שנמצאים אי שם בחוץ. ואילו הם, נמעני הספרות מתייחסים לספר שלך בקלות ראש.

"...אחרי שאמות ימשיך לצוף הקבר שלי, בערפל השחור המוצק ויוליך את הדפים האלה לשום מקום, כדי שיקרא בהם שום איש. אך בהם בסופו של דבר נמצא הכול. כתבתי כמה אלפי עמודי ספרות- אבק ואפר...אתה רוצה להפוך את ליבו של הקורא בקרבו, והוא, מה הוא עושה? בשעה שלוש הוא מסיים את הספר שלך ובארבע הוא מתחיל חדש, טוב ככל שהיה הספר שאתה נחת בידיו..."

ואחרי שכל זה נאמר, הכותב איננו יכול שלא לכתוב. זהו דחף חזק ממנו, בדיוק כמו הדחף להמר. אולי בכל זאת יצליח דרך סיפורו של הרולטיסט לדלג מעל הצל של עצמו. "הרולטיסט הוא ההימור שהימרתי, פירור הבצק הקטן שסביבו יוכל לתפוח שוב  לחם העולם האווירירי. שאם לא כן, הכול, אם אמנם קיים איזשהו "הכול" שטוח כמו פיתה. אבל אם הוא היה קיים, והוא אמנם היה קיים- הנה ההימור שלי- אז העולם קיים..."

כי גם סיפורו של הרולטיסט הוא כשל לוגי. זהו סיפור אודות אדם עלוב שבעלובים, נחות שבנחותים, כלומר ביש מזל מוחלט, האם זכותו להתקיים? פסיכופט שהורג חתולים וטובח בצפרדעים, ודווקא הוא לכאורה הימר על חייו שלו, על קיומו, על זכות קיומו, בקיצוני שבהימורים, ברולטה הרוסית. ככל שהגדיל את הסיכון, את גובה ההימור כך התעשר יותר, ונשאר בחיים. עד כדי כך שיחק לו מזלו שאפילו כשהגדיל את ההימור ל 100% נשאר בחיים. דווקא חדל אישים זה? הוא שגבר וחמק מחוקי הלוגיקה שעל פיהם האנושות מתקיימת?

לא, אומר לנו הכותב. נהפוך הוא. הרולטיסט ניצח כי הוא הפסיד. והוא מסביר:

"... היום נראה לי הדבר פשוט, בסיסי, ועם זאת גאוני בפשטותו. הרולטיסט הימר נגד עצמו. בכל פעם שהצמיד את האקדח לרקה היה מכפיל את עצמו. כוח הרצון שלו היה מתהפך נגדו ודן אותו למוות. בכל פעם היה משוכנע בכל הוויתו שימות.... היות שביש המזל שלו היה מוחלט, לא יכול היה אלא להכשל תמיד בכוונתו להתאבד. אולי הסבר הזה הוא רק טמטום, אבל כפי שאמרתי אינני מצליח למצוא הסבר אחר שצהיה לו אחיזה במציאות ולו רק במעט..."