ספר: היׂה היתה
מחברת: יעל נאמן
עורכת: דנה אולמרט
סוג: פרוזה – מקור
מספר עמודים: 256
שם הספר בלועזית: Once There Was a Woman
שם המחברת בלועזית: Yael Neeman
מועד הוצאה לאור: מאי 2018
דף הספר, גב הספר, תקציר ואודות הספר באתר ההוצאה לאור
מצאתי את הספר למעניין, מושך, זורם ומאד נוגֶה, ובעיקר מעלה הרהורים ושאלות:
מה הז'אנר- למרות שהספר בעיקרו הוא מקבץ של עדויות של אנשים שמספרים על פזית (איזה שם מביך), כולל פרטים ביוגרפיים על עצמם כגון איפה נולדו או נהרו, איפה גרו, מתי הגיעו לארץ, איפה ואיך נפגשו עם פזית וכדומה, מעט מאד טקסט של הכותבת- זאת לא ביוגרפיה, זה לא ספר זיכרון או ליקוט ארכיוני וזה בוודאי לא פרוזה במובנה הרחב הספרותי.
ספר זה הוא מעשה קסם שבהפיכת מקבץ עובדות ביוגרפיות לסיפור נוגע אל הלב. המנגנון מצוי בעריכה או מוטב במעשה האוצרות של יעל נאמן. הרי ברור שמכל מה שיעל נאמן ליקטה, מה שאמרו ומה שכתבו לה על פזית, היא בחרה להכניס קטעים כאלה ולא אחרים, כמו גם הבחירות שעשתה מתי ואיך לצרף עדות לעדות. הצבה של תמונות בחלל התערוכה: מי הייתה פזית.
אעיז ואומר שזהו ממואר הפוך. כלומר, למרות שהספר הוא על פזית, למרות שיעל נאמן לכאורה רק ליקטה, שלכאורה יעל נאמן היא רק מספר (לא שקוף), הספר הוא על יעל נאמן. לדעתי זהו ממואר שמתחפש לביוגרפיה (או לספר בלשות, או לספר זכרון בסגנון "חברים מספרים על...").
אם כתיבת פרוזה היא תמהיל של פיקציה, דמיון, פרטים ביוגרפיים ואוטוביוגרפיים, ובעיקר נקודת המבט וראיית העולם של הכותב (כי אי אפשר "להמציא" בחלל ריק, אובייקטיבי כביכול), ואם כל אלו מהולים בדרגות שונות, הרי שממואר הוא הקצה הצפוני המרוחק שעל הסקאלה. כלומר בעיקר חומרים אוטוביוגרפיים.
וכך, במקביל, האתגר ביצירת ממואר הוא איך לכתוב את עצמך מבלי להיות פתטי. במילים אחרות איך לתפוס פרספקטיבה, איך לייצר מרחק הולם בין מה שהיה (או מי שהיית) לבין מה שאתה רוצה להגיד על מה שהיה (או מי שהיית) תוך כדי כך שאתה לא נעשה דביק מדי. מסובך? בהחלט.
החוויה שלי כקוראת היא שיעל נאמן מספרת על פזית דרך הפריזמה של יעל נאמן, כלומר שיעל נאמן בוחרת להראות לקורא את הפזית המשקפת את השאלות והתהיות שלה עצמה.
תוך כדי קריאה שאלתי את עצמי של מי המסע הזה? האם זה חיפוש אחרי דמותה של פזית המתה או אחר דמותה של יעל נאמן באמצעות ה"בעקבות פזית המתה", ונזכרתי בסופי קאל וספר הטלפונים שלה (מיצג פנקס הכתובות).
אני מצטטת מתוך פרוייקט שוטטות: "...המשחק אותו משחקת קאל יתבצע תמיד במסגרת "כללי משחק" נוקשים, כללים שרירותיים המוחלים על היומיום וגורמים להזרתו. למעשה בעבודותיה מטשטשת קאל לחלוטין את האבחנה שבין החיים, חייה הפרטיים, לבין מעשה האמנות אותו היא בוראת...
את המיצג פנקס הכתובות (1983) ביססה קאל על פנקס טלפונים אותו מצאה ברחוב. קאל צילמה את תכולתו ושלחה אותו בעילום שם לכתובת הבעלים, פייר ד', אותו לא הכירה. זמן מה לאחר מכן פנה אליה עיתון צרפתי והזמין ממנה סדרת כתבות וקאל החליטה לבסס אותן על הפנקס, כלומר להתקשר לאנשים הרשומים בו לפי הסדר ולראיין אותם על בעל הפנקס, וכך ליצור דיוקן עקיף שלו דרך מכריו. החקירה ארכה עשרים ושמונה ימים שכל אחד מהם הניב מאמר. קאל עברה לגור בשכונה של בעל הפנקס ועשתה רק את הדברים שאהב לעשות. (באותו זמן בעל הפנקס היה באלסקה) כשחזר תבע אותה לדין והסכים לבטל את התלונה רק אם תיחשף בעיתון זהותו האמיתית ולידה תמונה של סופי קאל ערומה."
"היה הייתה" היא יצירה של דבר על ידי היפוכו. זאת אמירה (או שאילת שאלות) על מה שהכי קרוב לכותבת- היא עצמה, באמצעות ההזרה המוחלטת: פזית הזרה לה לחלוטין (למעט פגישה אקראית לפני שנים). כאשר מעשה השחזור של חיי פזית נוגע במוטיבים מרכזיים של יעל נאמן- בת לניצולי שואה, הזכות או החרות לאחרוּת, רהיטות, שליטה ודיוק בעברית וכגון דא.
הרחקה כמתודת כתיבה מאופיינת גם את ספרה האוטוביוגרפי במובהק יעל נאמן "היינו העתיד"- שם היא איננה "אני" האישי אלא "אנחנו" הכללי.
שמות שני הספרים מכילים בתוכם את הדילמה ושאלת זכות היותה: היינו העתיד, היֹה היתה. כלומר היה? יהיה? להיות? או אולי בכלל לא להיות, ומשם המורכבות של להיות דור שני לשואה, שעומדת מזהרת בליבת שני הספרים.
אין פלא שהספר מדגיש ונאחז במיקומים. בכל עדות יש ציון מקום- הדירה ברחוב ויזל, הדירה ברחוב ביל"ו, חולון, שכונת המפדה האזרחי, איכלוב, לונדון- כי מקום נגזר מקיום. ולעולם השאלה של נסיבות קיום מול זכות קיום או צורת קיום ובמיוחד לגבי צאצאים להורים פליטי ההשמדה הגדולה.
יעל נאמן עצמה כמו פזית כמו חברי ילדותה ובני משפחתה של פזית שנהרו בתום השואה, להורים שבאו "משם", מספרים על להיות, על לחיות חיים נורמליים, על להצליח בחיים, על לממש את פוטנציאל, או לחילופין לצמצם את העצמי לכדי אנחנו או לרצות למות (פזית) או למזער עד כדי החמצה את הקיום כלומר את הפוטנציאל העצמי (פזית)?
ייחודו של סיפרהּ של יעל נאמן הוא באופן שבו היא מעבירה ומנהירה את המורכבות הבלתי נתפסת, את המעמקים הרגשיים, כאבי הנפש יחד עם החיים הפיזיים שלצידם. "היה הייתה" כמוהו כציור מופשט, חסר נרטיב מובהק, שמצליח להעביר עוצמה רגשית. בד שטוח שמצליח לעורר תחושות של עומק וסערת רגשות. הבחירה בפזית, אדם שלא ניתן לתאר אותו בקלות- נקודות, קווים, צבעים, גחמות, צחוק, עישון, אכילה, יחסים בין אישיים מבולבלים, חוכמה, קסם, כעס שמושפרצים בעוז. מה ואיך נראית חווית כאוס פנימית שלא ניתן להמיר אותה בסדר נרטיבי.
הניסיון לספר את סיפורה של פזית, להסביר מי הייתה פזית, טומן מורכבות רבה. הוא מעלה שאלות לגבי איך אנחנו תופסים אנשים אחרים. בדרך כלל, כדי לחיות בשקט ובהרמוניה אנחנו מחילים מגוון של הנחות סמויות על מי שמסביבנו ולאורם אנו נוטים לחיות. פזית הייתה אחרת. היא לא הניחה לסובבים אותה להחיל עליה את מגוון ההנחות המקובל. פזית הייתה אדם שאף אחד לא הצליח לתארו בשלמות. היו לה פנים רבות וסותרות. אנשים כמו פזית, אנשים שאנחנו לא תופסים, לא מסוגלים להכניס אותם תחת הגדרה מקובלת עלינו, טורדים אותנו. חברה דואגת להסתיר או להקיא אנשים כאלו תחת הגדרות כמו אבחנות פסיכיאטריות או לדחוק אותם לשוליים כאלה ואחרים, אבל ובמקביל אנשים כמו פזית הם מושא תשוקה. הם מייצגים חופש נכסף.
פזית עשתה רק מה שהיא אהבה או רצתה, או שאולי לא היתה זאת בחירה אלא קלקול?
ישנה גם שאלת הלגיטימיות של השימוש בחיי אנשים אמיתיים למטרות אומנות. בפיקציה, מעצם ההסוואה והטשטוש, השאלה כביכול מתייתרת. בממואר השאלה היא היא בסיס הסיפור והכתיבה עצמה. כך גם כאן. ואני מצטטת מתוך הספר:
“אלה האנשים שראיינתי לספר. אלה האנשים שפזית אצרה במהלך חייה. הגעתי אליהם מאחד לשני. ייתכן מאוד שישנם נוספים שאני לא יודעת עליהם ולא הגעתי אליהם. שניים מחבריה לא רצו לדבר, הרגישו שזה נוגד את רצונה המפורש שציוותה בחייה. מובן שגם רבים מאלה שדיברו היו אמביוולנטים בגלל הציווי הזה.”
וגם
“בתוך כל בליל השמות המומצאים האלה, המודבקים, חשבתי על כך שאני לא מסוגלת להשתמש בשמות בדויים. לא של האנשים, לא של הערים והשכונות. אף על פי שהשימוש בשמות האמיתיים מעורר בי חלחלה ופחד, גם בזמן הכתיבה וגם אחר כך, ומסרבל הכול, עורם קשיים. גם עורכים ומו״לים לא אוהבים שמות אמיתיים בספרים. זה מזמין צרות, הם אומרים. אבל אני לא יכולה לשנות את השמות. כאילו השמות האמיתיים קוראים כל הזמן לאמת ומזהירים מפניה, הם עשויים מהשחור־לבן של המציאות, הם חלק ממנה.”
וגם המובאה של נטליה גינצבורג, פתח דבר ב״אמרות משפחה״ שמופיעה בראש הפרק הקרוי "האנשים, הדמויות, השמות"
“״המקומות, המאורעות והדמויות בספר זה אמיתיים. לא המצאתי דבר: בכל פעם שהמצאתי משהו, בעקבות הרגלי הוותיקים כמחברת רומנים, חשתי מיד דחף עז להשמיד את כל מה שהמצאתי.
גם השמות אמיתיים. אי־הסובלנות כלפי כל המצאה, שהרגשתי בשעת כתיבת הספר הזה, היתה כה עמוקה, שלא יכולתי לשנות את השמות המציאותיים, אשר נראו לי חלק בלתי נפרד מן האנשים המציאותיים. כמה מהם מן הסתם לא יאהבו למצוא את עצמם כך בספר, תחת שמם ושם המשפחה שלהם. אבל אין לי מה להשיב להם.״
