29.10.22

קראתי את היֹה היתה של יעל נאמן

ספר: היׂה היתה
מחברת: יעל נאמן
עורכת: דנה אולמרט
סוג: פרוזה – מקור
מספר עמודים: 256
שם הספר בלועזית: Once There Was a Woman
שם המחברת בלועזית: Yael Neeman
מועד הוצאה לאור: מאי 2018

דף הספר, גב הספר, תקציר ואודות הספר באתר ההוצאה לאור

מצאתי את הספר למעניין, מושך, זורם ומאד נוגֶה, ובעיקר מעלה הרהורים ושאלות: 

מה הז'אנר- למרות שהספר בעיקרו הוא מקבץ של עדויות של אנשים שמספרים על פזית (איזה שם מביך), כולל פרטים ביוגרפיים על עצמם כגון איפה נולדו או נהרו, איפה גרו, מתי הגיעו לארץ, איפה ואיך נפגשו עם פזית וכדומה, מעט מאד טקסט של הכותבת- זאת לא ביוגרפיה, זה לא ספר זיכרון או ליקוט ארכיוני וזה בוודאי לא פרוזה במובנה הרחב הספרותי. 

ספר זה הוא מעשה קסם שבהפיכת מקבץ עובדות ביוגרפיות לסיפור נוגע אל הלב. המנגנון מצוי בעריכה או מוטב במעשה האוצרות של יעל נאמן. הרי ברור שמכל מה שיעל נאמן ליקטה, מה שאמרו ומה שכתבו לה על פזית, היא בחרה להכניס קטעים כאלה ולא אחרים, כמו גם הבחירות שעשתה מתי ואיך לצרף עדות לעדות. הצבה של תמונות בחלל התערוכה: מי הייתה פזית.

אעיז ואומר שזהו ממואר הפוך. כלומר, למרות שהספר הוא על פזית, למרות שיעל נאמן לכאורה רק ליקטה, שלכאורה יעל נאמן היא רק מספר (לא שקוף), הספר הוא על יעל נאמן. לדעתי זהו ממואר שמתחפש לביוגרפיה (או לספר בלשות, או לספר זכרון בסגנון "חברים מספרים על...").   

אם כתיבת פרוזה היא תמהיל של פיקציה, דמיון, פרטים ביוגרפיים ואוטוביוגרפיים, ובעיקר נקודת המבט וראיית העולם של הכותב (כי אי אפשר "להמציא" בחלל ריק, אובייקטיבי כביכול), ואם כל אלו מהולים בדרגות שונות, הרי שממואר הוא הקצה הצפוני המרוחק שעל הסקאלה. כלומר בעיקר חומרים אוטוביוגרפיים.  
וכך, במקביל, האתגר ביצירת ממואר הוא איך לכתוב את עצמך מבלי להיות פתטי. במילים אחרות איך לתפוס פרספקטיבה, איך לייצר מרחק הולם בין מה שהיה (או מי שהיית) לבין מה שאתה רוצה להגיד על מה שהיה (או מי שהיית) תוך כדי כך שאתה לא נעשה דביק מדי. מסובך? בהחלט.

החוויה שלי כקוראת היא שיעל נאמן מספרת על פזית דרך הפריזמה של יעל נאמן, כלומר שיעל נאמן בוחרת להראות לקורא את הפזית המשקפת את השאלות והתהיות שלה עצמה. 

תוך כדי קריאה שאלתי את עצמי של מי המסע הזה? האם זה חיפוש אחרי דמותה של פזית המתה או אחר דמותה של יעל נאמן באמצעות ה"בעקבות פזית המתה", ונזכרתי בסופי קאל וספר הטלפונים שלה (מיצג פנקס הכתובות).

אני מצטטת מתוך פרוייקט שוטטות: "...המשחק אותו משחקת קאל יתבצע תמיד במסגרת "כללי משחק" נוקשים, כללים שרירותיים המוחלים על היומיום וגורמים להזרתו. למעשה בעבודותיה מטשטשת קאל לחלוטין את האבחנה שבין החיים, חייה הפרטיים, לבין מעשה האמנות אותו היא בוראת...

את המיצג פנקס הכתובות (1983) ביססה קאל על פנקס טלפונים אותו מצאה ברחוב. קאל צילמה את תכולתו ושלחה אותו בעילום שם לכתובת הבעלים, פייר ד', אותו לא הכירה. זמן מה לאחר מכן פנה אליה עיתון צרפתי והזמין ממנה סדרת כתבות וקאל החליטה לבסס אותן על הפנקס, כלומר להתקשר לאנשים הרשומים בו לפי הסדר ולראיין אותם על בעל הפנקס, וכך ליצור דיוקן עקיף שלו דרך מכריו. החקירה ארכה עשרים ושמונה ימים שכל אחד מהם הניב מאמר. קאל עברה לגור בשכונה של בעל הפנקס ועשתה רק את הדברים שאהב לעשות. (באותו זמן בעל הפנקס היה באלסקה) כשחזר תבע אותה לדין והסכים לבטל את התלונה רק אם תיחשף בעיתון זהותו האמיתית ולידה תמונה של סופי קאל ערומה." 

"היה הייתה" היא יצירה של דבר על ידי היפוכו. זאת אמירה (או שאילת שאלות) על מה שהכי קרוב לכותבת- היא עצמה, באמצעות ההזרה המוחלטת: פזית הזרה לה לחלוטין (למעט פגישה אקראית לפני שנים). כאשר מעשה השחזור של חיי פזית נוגע במוטיבים מרכזיים של יעל נאמן- בת לניצולי שואה, הזכות או החרות לאחרוּת, רהיטות, שליטה ודיוק בעברית וכגון דא. 

הרחקה כמתודת כתיבה מאופיינת גם את ספרה האוטוביוגרפי במובהק יעל נאמן "היינו העתיד"- שם היא איננה "אני" האישי אלא "אנחנו" הכללי. 

שמות שני הספרים מכילים בתוכם את הדילמה ושאלת זכות היותה: היינו העתיד, היֹה היתה. כלומר היה? יהיה? להיות? או אולי בכלל לא להיות, ומשם המורכבות של להיות דור שני לשואה, שעומדת מזהרת בליבת שני הספרים. 

אין פלא שהספר מדגיש ונאחז במיקומים. בכל עדות יש ציון מקום- הדירה ברחוב ויזל, הדירה ברחוב ביל"ו, חולון, שכונת המפדה האזרחי, איכלוב, לונדון- כי מקום נגזר מקיום. ולעולם השאלה של נסיבות קיום מול זכות קיום או צורת קיום ובמיוחד לגבי צאצאים להורים פליטי ההשמדה הגדולה.   

יעל נאמן עצמה כמו פזית כמו חברי ילדותה ובני משפחתה של פזית שנהרו בתום השואה, להורים שבאו "משם", מספרים על להיות, על לחיות חיים נורמליים, על להצליח בחיים, על לממש את פוטנציאל, או לחילופין  לצמצם את העצמי לכדי אנחנו או לרצות למות (פזית) או למזער עד כדי החמצה את הקיום כלומר את הפוטנציאל העצמי (פזית)?

ייחודו של סיפרהּ של יעל נאמן הוא באופן שבו היא מעבירה ומנהירה את המורכבות הבלתי נתפסת, את המעמקים הרגשיים, כאבי הנפש יחד עם החיים הפיזיים שלצידם. "היה הייתה" כמוהו כציור מופשט, חסר נרטיב מובהק, שמצליח להעביר עוצמה רגשית. בד שטוח שמצליח לעורר תחושות של עומק וסערת רגשות. הבחירה בפזית, אדם שלא ניתן לתאר אותו בקלות- נקודות, קווים, צבעים, גחמות, צחוק, עישון, אכילה, יחסים בין אישיים מבולבלים, חוכמה, קסם, כעס שמושפרצים בעוז. מה ואיך נראית חווית כאוס פנימית שלא ניתן להמיר אותה בסדר נרטיבי.  

הניסיון לספר את סיפורה של פזית, להסביר מי הייתה פזית, טומן מורכבות רבה. הוא מעלה שאלות לגבי איך אנחנו תופסים אנשים אחרים. בדרך כלל, כדי לחיות בשקט ובהרמוניה אנחנו מחילים מגוון של הנחות סמויות על מי שמסביבנו ולאורם אנו נוטים לחיות. פזית הייתה אחרת. היא לא הניחה לסובבים אותה להחיל עליה את מגוון ההנחות המקובל. פזית הייתה אדם שאף אחד לא הצליח לתארו בשלמות. היו לה פנים רבות וסותרות. אנשים כמו פזית, אנשים שאנחנו לא תופסים, לא מסוגלים להכניס אותם תחת הגדרה מקובלת עלינו, טורדים אותנו. חברה דואגת להסתיר או להקיא אנשים כאלו תחת הגדרות כמו אבחנות פסיכיאטריות או לדחוק אותם לשוליים כאלה ואחרים, אבל ובמקביל אנשים כמו פזית הם מושא תשוקה. הם מייצגים חופש נכסף. 

פזית עשתה רק מה שהיא אהבה או רצתה, או שאולי לא היתה זאת בחירה אלא קלקול? 

ישנה גם שאלת הלגיטימיות של השימוש בחיי אנשים אמיתיים למטרות אומנות. בפיקציה, מעצם ההסוואה והטשטוש, השאלה כביכול מתייתרת. בממואר השאלה היא היא בסיס הסיפור והכתיבה עצמה. כך גם כאן.  ואני מצטטת מתוך הספר:

“אלה האנשים שראיינתי לספר. אלה האנשים שפזית אצרה במהלך חייה. הגעתי אליהם מאחד לשני. ייתכן מאוד שישנם נוספים שאני לא יודעת עליהם ולא הגעתי אליהם. שניים מחבריה לא רצו לדבר, הרגישו שזה נוגד את רצונה המפורש שציוותה בחייה. מובן שגם רבים מאלה שדיברו היו אמביוולנטים בגלל הציווי הזה.” 

וגם

“בתוך כל בליל השמות המומצאים האלה, המודבקים, חשבתי על כך שאני לא מסוגלת להשתמש בשמות בדויים. לא של האנשים, לא של הערים והשכונות. אף על פי שהשימוש בשמות האמיתיים מעורר בי חלחלה ופחד, גם בזמן הכתיבה וגם אחר כך, ומסרבל הכול, עורם קשיים. גם עורכים ומו״לים לא אוהבים שמות אמיתיים בספרים. זה מזמין צרות, הם אומרים. אבל אני לא יכולה לשנות את השמות. כאילו השמות האמיתיים קוראים כל הזמן לאמת ומזהירים מפניה, הם עשויים מהשחור־לבן של המציאות, הם חלק ממנה.”
            

וגם המובאה של נטליה גינצבורג, פתח דבר ב״אמרות משפחה״ שמופיעה בראש הפרק הקרוי "האנשים, הדמויות, השמות"

“״המקומות, המאורעות והדמויות בספר זה אמיתיים. לא המצאתי דבר: בכל פעם שהמצאתי משהו, בעקבות הרגלי הוותיקים כמחברת רומנים, חשתי מיד דחף עז להשמיד את כל מה שהמצאתי.

גם השמות אמיתיים. אי־הסובלנות כלפי כל המצאה, שהרגשתי בשעת כתיבת הספר הזה, היתה כה עמוקה, שלא יכולתי לשנות את השמות המציאותיים, אשר נראו לי חלק בלתי נפרד מן האנשים המציאותיים. כמה מהם מן הסתם לא יאהבו למצוא את עצמם כך בספר, תחת שמם ושם המשפחה שלהם. אבל אין לי מה להשיב להם.״

 

18.10.22

קראתי את שבועת אמונים של דומניקו סטרנונה

שם כותר: שבועת אמונים
מחבר: דומניקו סטרנונה
תרגום:  שירלי פינץ לב
סוגה: ספרות יפה
עמודים: 236 עמודים
מו''ל/ים: כתר
שנת הוצאה: 2021
סדרה: הסדרה הקטנה

ראשית תעלומה- כדרכי כאן, בכל פוסט על ספר, אני מקשרת לדף הספר באתר ההוצאה לאור. כאן לא מצאתי את הספר בהוצאה (מצאתי רק את הספר תעלול מאת דומניקו סטרנונה).
למתעניינים בכל זאת כאן ניתן למצוא את תקציר הספר   

שנית אודה ואתוודה שלא קראתי את הספר עד תומו, אחרי 83% התייאשתי. באמת שהשתדלתי. במיוחד לאור כל השבחים, אך סבלנותי פקעה. מצאתי את הספר ללהגני וקשקשני. שלל אמירות, מצבים ותובנות לעוסות מהסוג הקלישאתי- תוהו של רצפים מחקי חיים מרובדים אמירות לא לא-נכונות. 

אומרים שדוֹמֶניקוֹ סְטְרָנוֹנֶה הוא כנראה מי שעומד מאחורי הפסבדונים "אלנה פרנטה", סופרת רבי המכר הנעלמה. אומרים שלצורך הזיהוי בלשים ספרותיים אף השתמשו בתוכנת מחשב כדי לאשש את הדימיון, הסגנון, התכנים, המיקום וכדומה. ואני, שאני לא תוכנת מחשב אלא קוראת בשר ודם שמצאתי את הכתיבה כאן לקשקשנית, את התכנים לתפלים ואת התובנות הפסיכולוגיסטיות הבנליות שעומדות לכאורה בבסיס הדברים, זהים לרבי המכר של הידועה כאלנה פרנטה, שגם את אותם מספריה שניסיתי לקרוא נטשתי אי שם במהלך הקריאה מאותם טעמים ומאותה תחושה (בויקפדיה כתוב שבשנת 2016 היא נבחרה כאחת ממאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם על-פי המגזין "טיים"- מה זה אומר עלי?).    

 


10.10.22

קראתי את היקשרויות עזות של ויוויאן גורניק

שם הספר: היקשרויות עזות
סופרת: ויוויאן גורניק
תרגום: רעות בן יעקב
ת. הוצאה: מאי 2022
מס' עמודים: 212
Fierce Attachments: A Memoir
Originally published: 1987
Author: Vivian Gornick

דף הספר בהוצאה לאור כולל תקציר

כמובן שנכון שבעומדנו (בשוכבנו או בקומנו) מול טקסט סיפרותי, אנחנו מחפשים וריאציות שונות של עניין- למידה, וויאריזם, מתח, הרחבת אופקים וכדומה, אבל גם ובעיקר תובנות על המין האנושי ובראש וראשונה על עצמנו. כלל ידוע בתורת השיווק והמכירות הוא: What's in it for me? (WIIFM) . טקטיקת מכירות בסיסית של למה בכלל שאתעניין... מה יוצא לי מזה? ומבחינתי האישית בכל קריאה, אני תמיד מחפשת את עצמי. אני מה שקוראים קוראת קריאה אוטוביוגרפית.

כקוראת מהזן האוטוביוגרפי אני מניחה שקל יותר לכתוב פיקציה מתובלת בחומרי מציאות מאשר לכתוב אוטוביוגרפיה שהיא היא חומרי המציאות. להעלות את המציאות על הכתב היא עשייה מלאה בסכנות מסוג הפתטיות והדביקות. כדי שנסכים לצרוך אמנות, כדי שתהיה משמעות לחומרי החיים האומנות מוכרחה להיות כמו החיים אבל טיפ טיפה מעליהם. כמו שוויויאן גורניק אומרת: “להיות "בטרגדיה" פירושו להינצל ממה שהיה בעיניי הכאבים הדלים של חיי. אלה נראו חסרי משמעות. להיוושע מחוסר המשמעות, ידעתי, זה בעצם הכול. משמעות נרחבת משמעה גאולה. הייתה זו תחילת דרכה של סופרת בגיל ההתבגרות: התחלתי ליצור מיתוסים"

ויוויאן גורניק עשתה את זה כאן באופן מרגש. הממואר שלה הוא בדיוק במרחק הנכון מביצת החיים. היא מצליחה לתאר את עצמה, את אמא שלה, את החיים, את המשפחה, את הכאב, את הסחי, את הקשר בין שתיהן ובין העולם בדיקנות חודרת בדיוק מהגובה הנכון. למרות שהחיים היו די בזבל, אין טיפה של מיץ זבל, אז כן- יכולתי להזדהות ויכולתי להשוות בכיף, כלומר לנעוץ שיניים בתאווה בהבדלים בין אמא שלה לבין אמא שלי, בהבדלים בין הקשר ביניהן לבין הקשר ביננו וכל הג'אז הזה. ולא, זה לא רק כי מדובר באמהות ובנות יהודיות.

ושתי הערות לסיכום:

אחת - איך יוצא שאנחנו בארץ העברית נחשפים לספר הזה רק כ 45 שנים אחרי שפורסם? מזלנו שבכל זאת הורמה הכפפה ואולי בזכות זה שז'אנר הממואר פורח לאחרונה. 

שתיים- אני רוצה לצטט קטע שכמוהו כדבר שירה באוזני:
“היא נפנית ומתרחקת ממני, כף ידה השטוחה הודפת את האוויר באותה תנועת ביטול מוכרת.
"אה, תניחי לי," היא אומרת ובקולה רוטט מיאוס עמוק.
אני נועצת בה מבט כשהיא נסוגה. הביטול המזלזל הזה שלה: זה יהיה הדבר האחרון שייעלם. למעשה, זה לא ייעלם לעולם. זהו סימן ההיכר של דיבורה, הניב של קיומה, מה שמכונן אותה בעיני עצמה. ביטול אחרים הוא בעבורה המאבק להתעלות מן הבהמה, לעשות הבחנות, לדעת את הטוב והרע בכל דבר, ולא לחשוב, אף פעם, שאין שום טעם בעמידה על טענתה. לפתע החיים שלה לוחצים לי על הלב.” 


 



9.10.22

קראתי את רצח לפי הספר של אנתוני הורוביץ

ספר: רצח לפי הספר
סופר: אנתוני הורוביץ   
מקור/תרגום: תרגום
תורגם מ: אנגלית
תרגום: גיא הרלינג
שנת הוצאה: 2022
נושא: מתח
מספר עמודים: 435 עמ'
שם הספר בשפת המקור: Magpie Murders
Originally published: October 6, 2016

 דף הספר בהוצאה לאור

ראשית יש לומר שהספר כתוב טוב, עומד בכללי הז'אנר, מעניין, מותח, מתוחכם ועונה היטב על הצרכים שמספק ספר מתח. 

העלילה מעוצבת כמו אותה מהתלת הילדים על הבית ההוא שבתוכו יש ארון ובתוך הארון יש מגירה ובתוך המגירה יש בית ובתוך הבית יש ארון ובתוך הארון יש מגירה...
בחצי הספר, אחרי שכמעט הגעתי לפתרון תעלומת הרצח... כשכבר שאלתי את עצמי למה העלילה מתרחשת דווקא בשנות הארבעים, ולמה זה נראה כמו אגתה כריסטי למתקדמים, ובמה יעסוק חציו השני של הספר ו... בום טראח נפתחה המגירה ובתוכה גליתי שיש בית ובתוך הבית יש ארון...

אז כן, ספר מתח, כלומר סיפורה של חידה ופתרונה. הפתרון חייב להיות מתוחכם או מוטב, סוּפֵּר מתוחכם, כי אם הפתרון פשוט מדי אין הנאה לקורא; והקורא, מרומן מתח אחד למשנהו, הולך ונעשה מיומן ומתוחכם ורף התחכום, כלומר הפתרון חייב לעלות בהתאם. 
 
כמו שאומרת הגיבורה המספרת שהיא הבלשית של סיפור המסגרת: “כמובן, הבלשים חכמים יותר מאיתנו. זה מה שאנחנו מצפים מהם..." וכן "... “לעזאזל. כמעט בכל ספר אחר שאני יכולה לחשוב עליו, אנחנו תמיד צעד אחד מאחורי הגיבורים שלנו..." 

ועל הקושי הזה דומה שאנתוני הורוביץ מנסה להתגבר. בתוך ספר אחד יש גם ספרות וגם מציאות שמתייחסת לספרות. וכך בתחילה יש סיפור בלש קלאסי. כל כך קלאסי עד שהוא נראה כמו take off על אגתה כריסטי. ואז, רגע לפני השלמת פתרון החידה אנחנו מועברים לסיפור המסגרת. ואז מסתבר שה"אגתה כריסטי" הוא רק הסיפור שבתוך הסיפור. ואילו סיפור המסגרת, שאף הוא שזור כפילויות- גם חידה בלשית וגם כתב הגות רפלקסיבי באשר לעולם המו"לות וכתיבת המותחנים. 

האם המהלך של "סיפור בתוך סיפור", האם סיפור אחד כביכול פיקציה בתוך סיפור מסגרת שהוא כביכול המציאות עובד? כמו שאומרת הגיבורה: “אנדריאס ואני מודאגים כל הזמן מענייני כסף, וזה מכניס אותנו למתח. החיים אולי מחקים את האמנות — אבל בדרך כלל הם לא עומדים בקצב שלה.” 
 
האם מהלכים ספרותיים בסגנון שושנת קהיר הסגולה של וודי אלן (שם השחקנים כביכול יוצאים מהמסך אלינו הצופים) או הסרט אהובת הקצין הצרפתי של הרולד פינטר (שם מתנהל רומן בין שני השחקנים הראשיים בסרט שמשחקים שני אנשים שמתנהל ביניהם רומן, והסרט מנתר בין רומן השחקנים לרומן דמויות השחקנים),  תורמים ומעשירים את חווית הקריאה או שזה נחווה כמניירה קלישאתית?
 
ואצטט מדבריו של מאהבהּ של הגיבורה הבלשית הדוברת:“אף פעם לא אהבתי את הספרים," הוא אמר. "קראתי אותם כי את עבדת עליהם ואכפת לי ממך, מן הסתם. אבל בעיניי הם היו חרא."
הייתי המומה. לא ידעתי מה לומר. "הם עשו הרבה כסף."
"סיגריות עושות הרבה כסף. נייר טואלט עושה הרבה כסף. זה לא אומר שהם שווים משהו."
"אתה לא יכול להגיד את זה!"
"למה לא? אלן קונוויי צחק עלייך, סוזן. הוא צחק על כולם. אני יודע משהו על כתיבה. אני מלמד את הומרוס, למען השם. אני מלמד את אייסכילוס. הוא ידע בדיוק מה הספרים האלה — והוא ידע את זה עוד כשכתב אותם. זה זבל שכתוב גרוע!"
"אני לא מסכימה. הם כתובים טוב מאוד. מיליוני אנשים נהנו מהם."
"הם לא שווים כלום. שמונים אלף מילה כדי להוכיח שהמשרת עשה את זה?"
"אתה סתם מתנשא."
"ואת מגוננת על משהו שתמיד ידעת שאין לו שום ערך."

שתי הערות לסיום:

האחת- שמו של הרָצוּחַ שבעלילה הראשית, היא עלילת המסגרת, שהוא הסופר שכתב את העלילה הפנימית, שסוזן המספרת יוצאת למצוא מי רצח אותו, הוא אֶלֶן קונְוֵוי.

חיפוש קצר בגוגל מעלה ש Alan Conway

   was an English conman, best known for impersonating film director Stanley Kubrick  

ובמיוחד ש conman באנגלית הוא כמובן רמאי, נוכל, מתחזה

השנייה- במקור הספר נקרא Magpie Murders כלומר רציחות מגפיי. בעברית "רצח לפי הספר". ואני שואלת מה חשבו להם שם בהוצאה לאור על האינטלגנציה שלנו הקוראים העבריים?

וגם, האם זה "כשר" לשנות לגמרי את שם היצירה המקורי, האם זה תקין, האם זה במסגרת זכויות היוצרים, האם דבר שכזה נעשה באישורו של הסופר (או בעל הזכויות המקוריות) והאם שינוי שכזה אמור להגביר מכירות?




קראתי את רעש של דניאל כהנמן, אוליביה סיבוני וקאס סאנסטיין

  שם: רעש מספר עמודים: 384 שם המתרגם: עפר קובר תאריך הוצאה: 2022 ז'אנרים עיון • ניהול ועסקים • משא ומתן וקבלת החלטות שם באנגלית Noise שם...