ספר: אני מייקי
סופר/ת: גליה עוז
הוצאה: כנרת זמורה דביר
תאריך הוצאה: דצמבר 2016
קטגוריה: ראשית קריאה, ילדים ונוער, נוער צעיר
מספר עמודים: 112 עמ' מודפסים
דף ההוצאה לאור
גם אני נמנית על הרוב שקרא בזמנו את "דבר שמתחפש לאהבה" של גליה עוז. לאחרונה שמעתי את גליה עוז מדברת על סבתא שלה בפודקסט בשם "על החיים ועל המוות" עם דפנה לוי. גליה עוז דיברה על הנחמה שהיא שאבה מלהיות נכדה של סבתא ריבה שלה, שהייתה ההצלה הגדולה שלה, שאפשרה לה להיות סתם ילדה, סתם אהובה. בשיחה הוזכר רבות הספר "אני מייקי". כיוון שהקשבתי באופן אוטוביוגרפי לשיחה החלטתי לקרוא את הספר.
והרי אופי כתיבת טקסט, כל טקסט, מוכתב על ידי השאלה מי קהל היעד- למי ממוען הטקסט. הכותב מחזיק בתודעתו קורא מדומיין שאליו הוא מכוון מבחינת רמת הלשון, הדרך להעביר את התֵמות וכדומה. מבחן כתיבה לצעירים ממך, תוך שמירה על כבוד לקורא/מאזין הצעיר הוא עניין רציני. היכולת לכתוב על מורכבות החיים בגובה העיניים של ילדים או נוער מבלי "לרדת" אליהם, ובעיקר ללא צביעות והתחסדות הוא אמנות. גליה עוז בהחלט עושה זאת בהצלחה- היא הכאיבה וגם הצליחה לעורר תקוה בלבי הבוגר, וגם הנכד בן ה 11 שלי אומר שזה ספר ממש ממש בסדר.
ארבע הערות:
אחת- האיורים. ילדים ישראליים לא נראים ככה. אני מבינה את הקריצה והחשיבה המסחרית כמו גם את הצורך לפנות לליבם של ילדים שקוראים ורואים קומיקס וטלויזיה אמריקאית. יחד עם זאת הם עוררו בי התנגדות. מה שמוביל להערה השניה.
יופי- במהלך הספר מוזכר כמה וכמה פעמים שמייקי הוא ילד יפה. אני מוצאת שזה טריק מפוקפק. לאפיין גיבורים כיפי תואר, ובודאי בעלילות מג'אנר הברווזונים מכוערים, זה קל מדי. ברור שקורא נמשך אל גיבור יפה. האתגר הוא איך לגרום להזדהות עם גיבור שהוא לאו דוקא יפה (כמו רובינו). אני מצאתי את הילד מייקי לשובה לב ללא הקביים של היופי.
מוטי- הברקה. לאבא של מייקי, מחולל הרוע לא קוראים מוטי. מייקי קורא לו מוטי בינו לבינו. הרחקה כפולה: גם לא אבא, גם לא שמו האמיתי. מוטי שם סתמי. ואם שם סתמי אולי גם בן אדם סתמי כלומר, דמות לא משמעותית שאולי גם תחלוף בקרוב. מה שכמובן לעולם לא יקרה כי הורה, טוב או רע לעולם נשאר בתוכך. ומכאן להערה הרביעית
השתקפויות- גדילה והתבגרות כרוכות בבניית דימוי עצמי. דימוי עצמי נרכש מתגובות שהסביבה משקפת לך. הורה מכיל, מפרגן תומך משקף לילדו דימוי של הערכה עצמית גבוהה. לילד יש חוויה שההורה רואה אותו ומה שהוא רואה טוב עד מאד.
מאידך, ילד להורה נרקסיסט סובל מהתעללות והתאכזרות סמויה. מהלכים ומסרים תדירים, סותרים אך סמויים שעל הגבול שבין רע לטוב (בבחינת כל-כך-אכפת-לי-ממך-שאני-חייב-כל-הזמן-לתקן-אותך). אמנם אסור להרוג את הילד אבל אפשר למוטט לו את הדימוי העצמי.
בבית מייקי הוא ילד טוב. ילד משתדל. ילד כנוע ועדין שהולך על קצה אצבעות ומתנהג למופת. הוא רוחץ כלים ושומר על הסדר והניקיון. למרות כל זאת מוטי כועס עליו, מתנפל עליו, מפעיל עליו אלימות ובכך משקף לו שהוא ילד רע. הדיסונס בלתי נסבל. ולכן בחוץ, בעולם, מייקי מתנהג כבריון. הוא צורח בלי מילים: תראו אותי (אהבתי את ההיפוך- במקום לצרוח מייקי שומע צרחות בתוך אוזנו)- ובכך מייקי ממש את את הדימוי העצמי שאבא שלו משקף לו.
והנה, מופיעה קשת. ילדה מתוקה מצחיקה ובלתי שיפוטית בעליל. דווקא היא רוצה את חברתו של מייקי. הילדה קשת מופיעה כמו הקשת בענן, שהיא אינה אלא מופע של השתקפות של השתברות אור, במחווה של אופטימיות ועתיד טוב. היא רואה את מייקי האמיתי. את מייקי כמו שהוא. כלומר היא משקפת לו אפשרות חיובית של עצמו.
ולסיום מייקי וקשת ממציאים שמות לסנופ הכלב. כלומר מודדים דימויים עצמיים אפשריים. כלומר, למרות ההורה הנוראי שקיבלת, יש אפשרות לשנות דימוי עצמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה