שם ספר: הפלגה אחרונה
שם מחבר: זיגפריד לנץ
מתרגם.ת / שפה: יונתן ניראד, תירגם מגרמנית
שם המחבר בלועזית: Siegried Lenz
מספר עמודים:149
שנת הוצאה לאור בעברית: תשס"ב / 2002
שנת הוצאה לאור: 1999
למעשה הסיפֵּר מתלווה מעין המיה לוקלית שמחופרת מתחת לאירועים, צובעת אותם ואיננה בשליטת המחבר. אולי אפשר להשתמש בביטוי צַיִיטְגַיִיסְט. אבל זה יותר מרוח התקופה שמוטמעת באופן פסיבי בכותב. זה משהו מהאווירה הכללית שבה הכותב חיי; אולי יש לומר הרוטב שבו הכותב מוּשְרֶה. אנחנו מרגישים אותה באינטואיציה. אמנם קשה לנו לבודד אותה או לאבחן אותה אבל היא מובהקת.
כך גם הקריאה בספר "הפלגה אחרונה" (ללא קשר לסיפור עצמו), עוררה בי תחושות מהסוג הזה. הכתיבה לא מתנצלת על זה שמעל הכל יש סדר, יש נכון ויש טוב. זה המושכל הראשון. מתחת, בשוליים, יש וקורים דברים רעים. על בסיס מצע זה מתפתח הסיפור. למרות שאין קשר (פרט לגֶרְמָנִיוּת), הארומה של הספר הזכירה לי את ימי ילדותי ואת הקריאה המענגת והמנחמת בספריו של אהובי הסופר אריך קסטנר.
גם פה, גם שם, העולם מסודר מאד. סדר של כבוד. ומתוך סדרי העולם המכובדים והמכבדים מבצבצות חולשות אנוש שגורמות לבעיות ולצרות. אין יומרה להציג מצבים כאוטיים, גם אין מחאה כנגד הצביעות שבעולם כה הגון ומסודר יש גם אכזריות, רוע, אינטרסים, טמטום, חולשה, תאווה, אגואיזם, אטימות, אבל יש השלכות לחריגות האלה. זאת ליבת הסיפור.
הקריאה בספר הזכירה לי גם את הנסיך הקטן שהלחיץ אותי מאד. מעשה האכזריות של העמדת דמות כל כך רכה ופגיעה מול אפס יכולות התגוננות, ובעיקר דאגתי שכל רגע הוא ישמט ויפול מהכוכב שלו.
הידיעה שהגיבור חי על זמן שאול תמיד מעוררת אמפטיה ודאגה.
ואולי דגם הנסיך הקטן עמד מול עיניו של זיגפריד לנץ כשהוא עיצב את דמותו התמה והחפה של ארנֶה , פרח ענוג, שעל אף יופיו ודוקא בשל עדינותו, ידוע מראש שבסוף העונה, עם בוא החום/הקור/החורף/הקיץ יקמול ויעלם.
לעניין מבנה הסיפור אפשר לתאר אותו בדרך אורתודוקסית: ארנֶה הגיבור. הַנְס המספר. הגיבור מאופיין כאנדרדוג שניסה להלחם למען הכרה ואהבה. כשל והתאבד.
אני מוצאת שהעומק של הספר מושג באמצעות השילוב של מבנה נוסף (בתוך המבנה שלעיל): הגיבור הוא הַנְס המספר. נושא הספר הוא המוות (או אם תרצו החיים). שאלת המוות, אפשרות המוות. האם אפשר לשמור על פיקדון של חיים אחרים שהונח בידיך. הַנס מספר לנו את השתלשלות הדברים, ותוך כדי כך הוא מעלה שאלות של מוות וזיכרון.
הספר מתחיל במוות נוראי של משפחה שלמה. גרוע מזה. בהתאבדות ורצח של משפחה שלמה. ארנֶה הוא ניצול יחיד והקורא יודע מראש שארנֶה הניצול ימות גם הוא בקרוב.
הספר מונע על השאלה השתוקה (על ילדי המשפחה המאמצת נאסר לשאול את ארנֶה שאלות על מות משפחתו), שאת התשובה לה מנסה הנס להבין הן על ידי מיון חפצי ארנֶה המת והן על ידי דיווח לקוראים על השתלשלות האירועים.
ציטוט: "...משום שנאלצתי להשתעל, השתתקו השניים לשעה קלה, ואחר כך דיברו כל כך בשקט, שבקושי הצלחתי להבין משהו, אבל פעם אחת הרים אבי את קולו ואמר בהחלטיות: לא, ילד, לא, לא, המוות הוא לא דבר מיוחד, לא דבר מפחיד בכלל, מקבלים אותו, זהו זה."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה