הוצאה לאור: ספרי ניב
מחבר: נגה דיין
מספר עמודים: 215
אודות הספר "התרפקות" דף ההוצאה לאור
אקדים ואומר שאת הספר הזה קראתי מפני שקיבלתי אותו בחינם וברצון טוב ואין מחייב מזה.
וכך היה: קראתי בעיתון הארץ מאמר שכותרתו "מה אתם מצפים? שמו"לים ישרפו את הירושה של הילדים שלהם על ספרים?" נו, עם כזה קליקבייט... ברור שקראתי.
הכתבה שאלה אם הוצאות לאור דורשות ממרבית המחברים לממן את ספריהם, ואם יותר ויותר כותבים בוחרים במסלול של הוצאה עצמית והופכים גם למנהלי פרויקטים, אנשי שיווק, הפצה וקידום מכירות, כיצד ישפיעו השינויים בשוק הספרים בישראל על איכות חומר הקריאה שלנו?
בתחתית המאמר, באיזור הטוקבקים מישהי הציעה לקבל בחינם ספר שיצא בהוצאה עצמית. הסתקרנתי, שלחתי מייל וקיבלתי את הספר.
כמובן שקראתי אותו ולו רק מתוך הכרת תודה.
אני לא מתכוונת לדון כאן בשאלת הלגיטימיות, ההוגנות, נורמות, איכות, הגמוניה וכיוב. רק אניח פה את האמירה שהחידק לכתוב ולפרסם הוא תאווה, צורך, אהבה ועוד מיני דחפים. ועוד אומר ולא אחדש שבימינו הפרמיסיביים והמכילים, ימי ה"הכל הולך" על (רוב) הדחפים, מעצם היותם בלתי נשלטים, חלה הגישה של "הכרח לא יגונה", ושאלת ה"מי קובע מה טוב ולמה" נשארת עומדת פתוחה וזבה.
רשת הביטחון בדמות "הוצאות ספרים לגיטימיות" מזמן נקרעה. ובכלל, אנחנו כולנו יודעים בוודאות, כמו שאין שדים ורוחות, כמו שאין מכשפות, כך גם שכל המלכים ללא יוצא מן הכלל ערומים. אז אם מישהי משתוקקת להוציא לאור את פרי כתיבתה, אם היא מוכנה לשלם במיטב כספה כדי לא להתקע באחד מחורי רשת הביטחון הקרועה- סבבה ושאפו!
בין אם הספר "טוב" ובין אם לא, אני מעריכה ומכבדת את מי שהעזה לפרסם ברבים טקסט שהיא השקיעה בו את היקר לה, שנראה כמו ספר,שנקרא כמו ספר ונובח כמו ספר. אני גם מדמה לעצמי את מנעד הרגשות שעברה הכותבת- מהיסורים, הספקות, ההתחבטויות ועד להתעלות וגאוה גדולה, ואומרת שלהסתכן ולחשוף ככה את ציפור הנפש- כל הכבוד!
אם לסופרים "המקצועיים", לאותם אלו שלכאורה יש את מגע הקסם, את אותו דבר מה חמקמק שאיננו יכולים לשים עליו את האצבע, להגדיר אותו או להנחיל אותו, אותם אלו שתחת ידם מילים הופכות לספרות, גם הם לעיתים מפשלים ומפרסמים כתבים פחות מבינוניים, הרי מה לנו להתגדר תחת גדרות ומוסכמות שפשטו את הרגל כמו לקטורים, מבקרים והוצאות ספרים. הממסד שכביכול הגן עלינו מפני ספרות זבל, שכביכול החזיק את האמת המוחלטת בידיו ושמר עלינו מפני "נפילות". חלס, נגמרו הימים שהיה אבא גדול. כיום כולנו יתומים. איש איש לעצמו.
אני כשלעצמי דוגלת בחיזוק ואישוש כוחות האינטואיציה האישית שלי. אם ספר
עושה לי את זה- הרווחתי. אם לא, אם נפלתי בפח השיווק והמכירות, אמנם חֲרוֹק
אני חורקת שיניים ובמיוחד אם קניתי/הוצאתי כסף/השקעתי מזמני וקיבלתי אחיזת
עיניים- אבל זב"שי.
ולעצם הספר "התרפקות"- הספר קריא, חביב, זורם; ספר בסדרי כזה; מלא כוונה טובה ומושקע. אמנם הדמויות העלילה ופתרונה צפויים ושגרתיים, אך האהבה כמו תמיד, מנצחת!
זה לא רומן היסטורי אם כי יש בו הרבה היסטוריה. זה לא ספר מתח אם כי יש בו רצח בלתי מפוענח. זה לא ספר מחאה אם כי יש בו התרסה כנגד מערכת החינוך. אירועי העלילה נובעים, מתורצים ומוסברים היטב מתוך הנסיבות. ברם, הניסיון ללמד אותי הקוראת היסטוריה, כחלק מהעלילה, דידקטי ומאולץ ולכן מרחיק.
הפסיכולוגיה של הדמויות שטוחה ושבלונית: “אבל הפסיכולוגית מיאנה לנטוש את הטרף שהושלך לפתחה ואמרה: "אני מבינה מדברייך שנמרוד היה ילדותי, את הרי היית בשבילו סוג של אימא... יכול להיות שהרגיש שהוא עדיין לא בשל לילדים, שלא יוכל לעמוד בנטל הרגשי, שלא יצליח להקדיש את עצמו למימוש ייעודו כמדען.”
דמות הגיבורה, שעל כתפיה הדלות מוטלים כשלי ההוראה בבתי הספר התיכוניים בכלל ודילמות הוראת מקצוע ההיסטוריה בפרט, חידת בעלה המת (נפל מהחלון או נרצח), הרווקות התל אביבית, קריטריונים לבחירת בן זוג וכיוב' לא מסוגלת לשאת את המשא הזה. ובמיוחד שהיא דמות חלשה, פושרת, מופנמת ובעיקר תקועה בתוך ההיסטוריה, או כשמו של הספר- "מתרפקת" על
ההיסטוריה.
הספר מונגש היטב- הגהה טובה, עברית תקינה, אין שגיאות תחביר וכו'. אם כי לעיתים הכתיבה מאולצת, ומשתדלת עד שהיא הופכת לקלישאה, ומילים "כגון" או "כדלקמן" מוטב להן שיחתכו בעריכה ספרותית.
או
“וכפיתי עליהם לשמוע שוב ושוב את אותם עשרה משפטים בשינויים קלים כשתמציתם הייתה כדלקמן: ” )
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה