שם ספר: לעולם אל תיתן לי ללכת
מחבר/ת: קאזואו אישיגורו
שם הספר בלועזית: Never Let Me Go
שם המחבר/ת בלועזית: Kazuo Ishiguro
מתרגם/ים: אלינוער ברגר
שפת מקור: אנגלית
הוצאה: הקיבוץ המאוחד
בשיתוף הוצאת: ספרי סימן קריאה
מספר עמודים: 295
מועד הוצאה לאור: יולי 2019
פורסם במקור: 2005
דף הספר בהוצאה לאור
ספר עצוב. ספר מכמיר לב. הקריאה בספר משרה עצב מהסוג שמתחפר ומשתקע כדי להישאר בקרקעית הלב. סגנון נוּגֶה, לאו דווקא מסחטה של דמעות.
כמו ספריו האחרים של אישיגורו אמן של העולם הצף (שעליו כתבתי כאן) וכמו שארית היום השאלה שעומדת בבסיס הסיפור היא שאלת המודעות העצמית. המתח שבבסיס השאלות- מה הגיבורים יודעים על המציאות שלהם; איך הם מפרשים אותה; האם בתמימותם (ובחוסר מודעותם) הם נופלים קורבן למציאות הזאת; ובעיקר האם הם שבויים בידיה של מציאות זאת או שלוא היו מפוקחים ומודעים לה, היו יכולים לפעול אחרת ולהציל את עצמם מגורלם (רמז: לא).
כמו ספריו האחרים שלעיל הכתיבה היא מדויקת ומהודקת. אירועים ומצבים קטנים וטריוויאלים (לכאורה) שמתקבצים לכדי פאזל אחד גדול ושלם.
להבנתי, למרות שעל פניו בסיס ההתרחשות היא אוטופיה (או מוטב דיסטופיה), ולכאורה העלילה מתבססת על מדע בדיוני, זה אינו ספר מד"ב. זהו משל על מציאות חיינו המאד מאד קונקרטית והממשית. גרעינו של הספר, המהות הראשונה והנקיה שלו היא הטרגדיה של הקיום האנושי.
העלילה נסבה על חייהם של אורגניזמים משובטים בפורמט של ילדים שגדלים, מתבגרים והופכים לבוגרים. מטרת היצור והגידול שלהם היא להוות מאגר של תרומות ביולוגיות שבעזרתן ממגרים את מחלת הסרטן.
העלילה מתפתחת לאט כאשר הגיבורים (והקורא כמובן) נמצאים במצב של חוסר מודעות מוחלט. הם אינם יודעים מניין הגיעו, איך נוצרו, מי יצר אותם. מי מנהל את העסק. מי מחליט. על סמך מה נופלות ההחלטות. הם "מאולפים" לא לשאול שאלות. אין להם אבא ואין להם אמא. הם צעירים והם יצירתיים והם רגישים והורמונאליים ומאד אנושיים. הם יודעים ללא עוררין שגורלם להתבגר כדי לתרום עד כדי ארבע תרומות ואז "להסתיים". וכל זה תוך כדי ציות מוחלט. הם חיים במין עמימות שאיננה נפרצת. הם תמימים ונקיים. הם נמצאים באנגליה של ימינו. הם מסתובבים בין המעברים בוולוורת'. הם מטיילים ברחבי אנגליה. לגיבורה יש אפילו מכונית. בשום שלב לא עולה על דעתם של הגיבורים להתקומם או לברוח, או סתם להתפרע ולבחון גבולות.
דברים קורים. אין הסברים. הם ממלאים את התפקידים והשימושים שיועדו להם בלא עוררין. הם יוצאים מהמוסד שבו גודלו והוּתְנוּ וממשיכים באופן פסיבי למדי במסלול שהותווה להם. הם צעירים ונבונים ותאבי חיים. מותר להם לעשות מין ובתנאי שלא ידבקו במחלות. הם עקרים אורגנית ושיא הכיף שלהם הוא לאכול עוגיות ולשתות מים מנרליים. הם מנסים להבין את העולם באמצעות הכלים המנטרלים והמעוותים שעליהם חונכו, והולכים אל מותם מנוצלים ומרוששים מחיוניות גופם תוך שהם משתפים פעולה ולא מתקוממים.
בתמימותם הם עושים נסיון למצוא את "מאדאם" כדי לשכנע אותה שהם מאוהבים- אותה אחת שנזדמנה אי אז בימי ילדותם לבית הספר שבו גדלו, כדי לקחת את עבודות האומנות הטובות ביותר שהתלמידים הפיקו, כדי לזכות בארכה של שלוש שנים, כך על פי השמועה, שזוגות מאוהבים יכולים להשיג לפני הכניסה למעמד של תורמים.
הם מוצאים את אותה מאדאם ואז גם מתחוורת להם, כלומר הם נעשים מודעים באחת למציאות של חייהם. אין אורכות. אהבה לא נחשבת ואין לה ערך (שיורי). אמנם יש להם רגשות (כפי שהניחו בעבר מדאם ועוד מעובדי המוסד) אבל הרגשות והנפש הם מעין סרח עודף. אין בהם שימוש והם אינם רלוונטים. תפקידם של אותם יצורים הוא להיות חלפים ביולוגיים ותו לא.
זהו המשל. ולהלן הנמשל: החיים הם טרגדיה.
הלידה שלנו היא התרחשות דרמטית שסופה הגרוע כבר מוכתב בראש- אנחנו נולדים כדי למות.
אנחנו לא בחרנו להיוולד. אנחנו לא יודעים ולא מבינים את הסיבות להיולדנו, להיותנו, לקיומנו. ויחד עם זאת, אנחנו חיים כאילו אין מחר. נלחמים, נהנים, סובלים, כואבים, מתגעגעים, מתאהבים, מתלבטים, זוללים ומשתגלים ואחר כך מתים. ומשמתנו כמו יד ענקית מעבירה מגב בחול. מוחה את עקבותינו ואנחנו איננו עוד. בפרספקטיבה רחבה אין פשר ואין משמעות לקיום שלנו.
אנחנו יכולים להתקומם ולמחות כאוות נפשנו אבל אין מי שמקשיב ואין לאן לברוח. זה גורלנו והתפקיד היחיד שיש לנו כאן, עלי אדמות, הוא להוליד את החוליה הבאה בשרשרת. בכל לידה נפתח דף חלק. בכל חיים הדף החלק מתמלא (כולל בסבל וביסורים) ועם בוא המוות הכל נמחה כאילו כלום.
אנחנו לא מבינים מי מנהל את העסק. מי קובע ולאיזה צורך. ובכל זאת אנחנו הולכים בתלם. אנחנו לא מתמרדים. לא מתקוממים. לא מוחים. תמימים, אנחנו עושים, מבלי שמישהו נתן לנו הוראה, את מה שמצופה מאיתנו לעשות- חיים, מרגישים, כואבים, צוברים נכסים, מתעלמים כמיטב יכולתנו מעובדת מותנו, ומולידים את הדור הבא.
יש שמוצאים נחמה אצל אלוהים כאלה ואחרים. המפוקחים שביננו מבינים שחד וחלק: אין עם מי לדבר. שבלהתקומם יש בזבוז אנרגיה. לכן חלקנו קוראים ספרי פילוסופיה; חלקנו חיים את הרגע; חלקנו מספרים לעצמנו סיפורים על כך שיש משמעות וטעם לחיים כי אנחנו עושים טוב או מרבים ידע.
ועוד נקודה לסיום- המוסד שבו גודלו גיבורי הספר נקרא הֵלְשְׁאם.
HELL- גיהנום
SHAM- זִיּוּף, רַמָּאוּת; מִתְחַזֶּה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה