5.8.22

קראתי את הַכַּלְבָּה של פילאר קינטנה

שם הספר: הכלבה
שם המחברת: פילאר קינטנה

La Perra
by Pilar Quintana

מספרדית: מיכל שליו
מהדורה ראשונה, מרץ 2022
מספר עמודים: 112 

דף הספר בהוצאה לאור

ספר גדול בפורמט פיזי קטנטן. ספר כואב ומדויק. מה שנקרא "כתוב נכון" ולכן הוא פוגע בול במרכז הלב... והלב זולג.

חובה עלי כמובן לנמק ולהסביר מה זה "כתוב נכון". לצורך כך אני רוצה לבצע בספר נתיחת פוסט מורטום, וזאת בתקווה דווקא להחיות את הספר המצוין הזה. 

"כתוב נכון" משמע קודם כל כתוב נכון באופן טכני; נצמד לכללי הז'אנר ומקפיד עליהם. מה שעושה את הקריאה לחוויה, למרות הסתירה לכאורה שבין אמנות (רגשות, חופש, אי-רציונליות) ובין טכניקה מהודקת, היא אותה יכולת עילאית לרקום בתוך המסגרת סיפור/הוויה/בני אדם שנוגעים בנימי הנפש. 

בספר הזה יש גיבורה שחיה את חייה (העבר- you were) נתקלת במציאות (הווה- you are ) וכתוצאה מכך מגלה ונעשית מודעת לאמת של עצמה (העתיד-  you will be ).

הגיבורה חייה את חייה בסוג של "זורמים... נו, הכל טוב" - חוסר מודעות מבורך.
לפתע ובכאילו באקראי מזדמן לחייה טריגר שילך ויתפתח עד להיותו הקטליזטור שיהפוך את השדים המשתוללים שמאיימים לחדור את קליפת חוסר המודעות שלה למודעות כואבת אך משחררת ומשנת חיים.  

העלילה מתגלגלת מהטריגר שמופיע כבר במשפט הראשון של הספר והוא שיניע את העלילה - "מצאתי אותה שם הבוקר, שוכבת על הגב". כך באופן תמציתי ומדויק ועד הסוף שבו דמריס הגיבורה מתעמתת, מתמודדת ונעשית מודעת לכך שכן, היא רוצחת. וכן, ככה נראית רוצחת: אישה הגונה ואמהית, חרוצה, ישרת דרך, טובת לב ואוהבת אבל גם מקנאה וגם כועסת וגם עצובה. כן, החיים מורכבים; ולא, לא הכל שחור לבן. 

הכלבה היא הטריגר, היא הקטליזטור, היא הכלי שיעמת את הגיבורה עם המציאות. היא החיה שתציל אותה.
האמת כל כך כואבת וקשה שדמריס לא מסוגלת, לא רוצה ולא יכולה שלא להדחיק אותה. החיה היא שתגרום לדמריס הגיבורה להסיט את הווילונות המטאפוריים ולראות את האמת.

כשהגיבורה, בעברה כילדה, שהיא בת כפר יתומה, נחשלת, עשוקה ועניה מתפעלת מהציורים שמודפסים על הווילונות (!) בחדרו המפואר של חברהּ, הילד העירוני העשיר (שטבע בים ומת בזמן משחק משותף) הוא אומר לה שעיטור הווילונות לקוח מספר הג'ונגל ומסביר “יש גם ספר והוא על ילד שהלך לאיבוד ביער והחיות הצילו אותו”. ואז “דמריס פרצה בצחוק כי זה בלתי אפשרי.” 

וזהו הסינופסיס:

  1. אישה (עקרה- גם בפועל וגם כמטאפורה) עוברת בדרך (כלומר חייה את חייה) ולפתע (במקריות) מזדמן לידיה גור כלבים (שמסתבר שהיא נקבה. אנשים מעדיפים גורים זכרים כי נקבות נכנסות להריון וזאת בעיה) והיא מאמצת אותה.
  2. היא אוהבת את הגורה שלה. היא מגדלת אותה בדאגה וחום  
  3. הכלבה מתבגרת ולכאורה בוגדת בה. כי המציאות היא המציאות וכי הכלבה היא כלבה. BITCH. היא בורחת ונעלמת וכשהיא חוזרת היא בהריון.וכשהיא ממליטה היא מתגלה כאמא גרועה מאד.
  4. הגיבורה מנסה להרחיק את הכלבה הבוגדת. היא מנסה לגרש אותה (לא להתמודד עם המציאות)
  5. בכל פעם הכלבה חוזרת (3 פעמים- כמו בכל תסריט טוב)
  6. הגיבורה מנסה להתעלם מהכלבה. להעניש אותה. לשנות את ההתנהגות שלה. הכלבה חוזרת לסורה. (כלומר הגיבורה מנסה להתעלם מהאמת הפנימית שלה ללא הצלחה. בכל פעם האמת צצה ומנקרת על סף התודעה שלה)
  7. עד שהכלבה קורעת את וילונות ספר הג'ונגל האהובים של הילד המת למעלה משלושים שנה. כלומר קורעת את הווילונות מעיניה,  ועכשיו בעיניים פקוחות אין לה ברירה אלא לראות את האמת. למה היא לא עצרה את ניקולסיטו מלהתקרב למצוק- כי החיים נתנו לו מה שהחיים גזלו ממנה- היא קינאה בו ולכן נתנה לו לצנוח אל מותו. 

    “הכיור לא היה גדול והיא נאלצה לשפשף את הווילונות בחלקים, כשגבה כפוף וידיה נעות בכוח, שוב ושוב, עד שהקצף הוציא את הלכלוך והמים זרמו צלולים, וכך עם כל חלקי הווילון, הגב כואב, ידי הגבר המגושמות שלה מקרצפות ללא הרף, בעודה חושבת שלא משלמים לה על העבודה הזו ושזה נכון שהיא קינאה בניקולסיטו, אבל לא בגלל מגפי הגומי או הדברים היפים שהיו לו, החולצות החדשות, הצעצועים שהביא לו ישו הילד, הווילונות וכיסוי המיטה של "ספר הג'ונגל", אלא כי הוא גר עם ההורים שלו, אדון לואיס אלפרדו, שהיה אומר לו "אלוף, בוא נעשה הורדות ידיים" ותמיד הרשה לו לנצח, וגברת אלווירה, שחייכה כשראתה אותו מתקרב והעבירה יד בשערו כדי לסדר אותו. היא גם אמרה לעצמה שהגיעו לה כל המבטים העקומים של האנשים, כל החשדות וההאשמות וכל המכות של דוד אליאסר, שהיה צריך להרביץ לה יותר פעמים ויותר חזק”  

שתי הערות לפני סיום:

האחת- הטבע הסוער (הנוף, האוקיאנוס השקט הרוגש, הגאות, השפל, האקלים הבלתי יציב, סערות מזג האוויר, הרטיבות הדשנה, הבוץ, הג'ונגל וכל מה שרוחש בו) שמהווה את התשתית שעליו יושב הסיפור, הילך עלי, ילדת הצחיחות הארצישראלית, קסם רב.     

השנייה- אני לא מתיימרת לומר איך נכתב הספר, אבל בדקתי ולמדתי שפילאר קינטנה היא תסריטאית באוריינטציה המקורית שלה. 

 


2.8.22

קראתי את לעולם אל תיתן לי ללכת של קאזואו אישיגורו

שם ספר: לעולם אל תיתן לי ללכת
מחבר/ת: קאזואו אישיגורו
שם הספר בלועזית: Never Let Me Go
שם המחבר/ת בלועזית: Kazuo Ishiguro
מתרגם/ים: אלינוער ברגר
שפת מקור: אנגלית
הוצאה: הקיבוץ המאוחד
בשיתוף הוצאת: ספרי סימן קריאה
מספר עמודים: 295
מועד הוצאה לאור: יולי 2019
פורסם במקור: 2005

דף הספר בהוצאה לאור

ספר עצוב. ספר מכמיר לב. הקריאה בספר משרה עצב מהסוג שמתחפר ומשתקע כדי להישאר בקרקעית הלב. סגנון נוּגֶה, לאו דווקא מסחטה של דמעות. 

כמו ספריו האחרים של אישיגורו אמן של העולם הצף (שעליו כתבתי כאן) וכמו שארית היום השאלה שעומדת בבסיס הסיפור היא שאלת המודעות העצמית. המתח שבבסיס השאלות- מה הגיבורים יודעים על המציאות שלהם; איך הם מפרשים אותה; האם בתמימותם (ובחוסר מודעותם) הם נופלים קורבן למציאות הזאת; ובעיקר האם הם שבויים בידיה של מציאות זאת או שלוא היו מפוקחים ומודעים לה, היו יכולים לפעול אחרת ולהציל את עצמם מגורלם (רמז: לא).   

כמו ספריו האחרים שלעיל הכתיבה היא מדויקת ומהודקת. אירועים ומצבים קטנים וטריוויאלים (לכאורה) שמתקבצים לכדי פאזל אחד גדול ושלם. 

להבנתי, למרות שעל פניו בסיס ההתרחשות היא אוטופיה (או מוטב דיסטופיה), ולכאורה העלילה מתבססת על מדע בדיוני, זה אינו ספר מד"ב. זהו משל על מציאות חיינו המאד מאד קונקרטית והממשית. גרעינו של הספר, המהות הראשונה והנקיה שלו היא הטרגדיה של הקיום האנושי.

העלילה נסבה על חייהם של אורגניזמים משובטים בפורמט של ילדים שגדלים, מתבגרים והופכים לבוגרים. מטרת היצור והגידול שלהם היא להוות מאגר של תרומות ביולוגיות שבעזרתן ממגרים את מחלת הסרטן. 

העלילה מתפתחת לאט כאשר הגיבורים (והקורא כמובן) נמצאים במצב של חוסר מודעות מוחלט. הם אינם יודעים מניין הגיעו, איך נוצרו, מי יצר אותם. מי מנהל את העסק. מי מחליט. על סמך מה נופלות ההחלטות. הם "מאולפים" לא לשאול שאלות. אין להם אבא ואין להם אמא. הם צעירים והם יצירתיים והם רגישים והורמונאליים ומאד אנושיים. הם יודעים ללא עוררין שגורלם להתבגר כדי לתרום עד כדי ארבע תרומות ואז "להסתיים".  וכל זה תוך כדי ציות מוחלט. הם חיים במין עמימות שאיננה נפרצת. הם תמימים ונקיים. הם נמצאים באנגליה של ימינו. הם מסתובבים בין המעברים בוולוורת'. הם מטיילים ברחבי אנגליה. לגיבורה יש אפילו מכונית. בשום שלב לא עולה על דעתם של הגיבורים להתקומם או לברוח, או סתם להתפרע ולבחון גבולות.  

דברים קורים. אין הסברים. הם ממלאים את התפקידים והשימושים שיועדו להם בלא עוררין. הם יוצאים מהמוסד שבו גודלו והוּתְנוּ וממשיכים באופן פסיבי למדי במסלול שהותווה להם. הם צעירים ונבונים ותאבי חיים. מותר להם לעשות מין ובתנאי שלא ידבקו במחלות. הם עקרים אורגנית ושיא הכיף שלהם הוא לאכול עוגיות ולשתות מים מנרליים. הם מנסים להבין את העולם באמצעות הכלים המנטרלים והמעוותים שעליהם חונכו, והולכים אל מותם מנוצלים ומרוששים מחיוניות גופם תוך שהם משתפים פעולה ולא מתקוממים. 

בתמימותם הם עושים נסיון למצוא את "מאדאם" כדי לשכנע אותה שהם מאוהבים- אותה אחת שנזדמנה אי אז בימי ילדותם לבית הספר שבו גדלו, כדי לקחת את עבודות האומנות הטובות ביותר שהתלמידים הפיקו, כדי לזכות בארכה של שלוש שנים, כך על פי השמועה, שזוגות מאוהבים יכולים להשיג לפני הכניסה למעמד של תורמים.    

הם מוצאים את אותה מאדאם ואז גם מתחוורת להם, כלומר הם נעשים מודעים באחת למציאות של חייהם. אין אורכות. אהבה לא נחשבת ואין לה ערך (שיורי). אמנם יש להם רגשות (כפי שהניחו בעבר מדאם ועוד מעובדי המוסד) אבל הרגשות והנפש הם מעין סרח עודף. אין בהם שימוש והם אינם רלוונטים. תפקידם של אותם יצורים הוא להיות חלפים ביולוגיים ותו לא. 

זהו המשל. ולהלן הנמשל: החיים הם טרגדיה.

הלידה שלנו היא התרחשות דרמטית שסופה הגרוע כבר מוכתב בראש- אנחנו נולדים כדי למות. 

אנחנו לא בחרנו להיוולד. אנחנו לא יודעים ולא מבינים את הסיבות להיולדנו, להיותנו, לקיומנו. ויחד עם זאת, אנחנו חיים כאילו אין מחר. נלחמים, נהנים, סובלים, כואבים, מתגעגעים, מתאהבים, מתלבטים, זוללים ומשתגלים ואחר כך מתים. ומשמתנו כמו יד ענקית מעבירה מגב בחול. מוחה את עקבותינו ואנחנו איננו עוד. בפרספקטיבה רחבה אין פשר ואין משמעות לקיום שלנו. 

אנחנו יכולים להתקומם ולמחות כאוות נפשנו אבל אין מי שמקשיב ואין לאן לברוח. זה גורלנו והתפקיד היחיד שיש לנו כאן, עלי אדמות, הוא להוליד את החוליה הבאה בשרשרת. בכל לידה נפתח דף חלק. בכל חיים הדף החלק מתמלא (כולל בסבל וביסורים) ועם בוא המוות הכל נמחה כאילו כלום.   

אנחנו לא מבינים מי מנהל את העסק. מי קובע ולאיזה צורך. ובכל זאת אנחנו הולכים בתלם. אנחנו לא מתמרדים. לא מתקוממים. לא מוחים. תמימים, אנחנו עושים, מבלי שמישהו נתן לנו הוראה, את מה שמצופה מאיתנו לעשות- חיים, מרגישים, כואבים, צוברים נכסים, מתעלמים כמיטב יכולתנו מעובדת מותנו, ומולידים את הדור הבא.

יש שמוצאים נחמה אצל אלוהים כאלה ואחרים. המפוקחים שביננו מבינים שחד וחלק: אין עם מי לדבר. שבלהתקומם יש בזבוז אנרגיה. לכן חלקנו קוראים ספרי פילוסופיה; חלקנו חיים את הרגע; חלקנו מספרים לעצמנו סיפורים על כך שיש משמעות וטעם לחיים כי אנחנו עושים טוב או מרבים ידע.  

ועוד נקודה לסיום- המוסד שבו גודלו גיבורי הספר נקרא הֵלְשְׁאם.

HELL- גיהנום

SHAM- זִיּוּף, רַמָּאוּת; מִתְחַזֶּה

 

     


קראתי את The Second Coming של ויליאם בטלר ייטס

  בעקבות רונן סיריס- קו המשווה| אחת לאלפיים  (הארץ 22/2/2023 ) ואני מצטטת מתוך המאמר: "קוראת קבועה הציעה לי לערוך השוואת תרגומים לשיר ...