קראתי את אמן של העולם הצף של קַזוּאוֹ אישיגּרוֹ

ספר: אמן של העולם הצף
מחבר: קזואו אישיגורו
An Artist of the Floating World
הוצאה: כתר
תורגם מאנגלית
תרגום: עידית שורר
שנת הוצאה במקור: 1986
שנת הוצאה בעברית: 2011 (מהדורה מחודשת)
מספר עמודים: 219
דף הספר בהוצאה לאור 

לספרות איכותית יש מאפיינים מובהקים. כשזה טוב אתה פשוט יודע את זה. כך גם ה"אמן של העולם הצף", ואמנה בהמשך מספר מאפיינים שבלטו לי. יחד עם זאת לא הצלחתי לפענח כמה וכמה נקודות מהותיות לסיפור שנשארו בעיני חידה. וגם זה טוב. חידות בלתי פתורות (בתנאי שהן אורגניות לגוף הסיפור), מעבות ומוסיפות איכות, הן מאלצות מחשבה והסתכלות רטרוספקטיבית; הן גורמות לתובנות בדיעבד. 

מבחינת מבנה העלילה זהו סיפור מובהק של גילוי (discovery plot) הסיפור שומר במהודק על הכללים. דבר גורר דבר והגיבור, שהוא איש זקן, עובר תהליך שסופו התוודעות לאמת הפנימית שלו עצמו.
בהתחלה הוא אדם נינוח ובטוח בכבודו, ברקורד המקצועי שלו, במעמדו החברתי, באמוּנוּת, באידיאולוגיות שעל פיהן פעל, בתרומתו לחברה ולאומנות, וגם לחשיבותה של האומנות שלו.
בסופו של הסיפור הוא מפויס וסלחני כלפי עצמו ויודע שדברים משתנים; שכבודו ומעמדו אינם נכס מוצק "...אנשים כמוהו וכמוני, נכון שנקטו צעדים נועזים, ותכופות עשינו דברים בהחלטיות רבה; אבל ודאי שעדיף כך מאשר לא להעמיד כלל את אמונותינו למבחן עקב היעדר כוח רצון או אומץ..." וגם "...בחיוך רך על פניו: "לפחות פעלנו על פי אמונתנו ועשינו כל מה שיכולנו". כי גם אם ברבות הימים אדם מגיע לבחינה מחודשת של הישיגיו, הוא תמיד יכול להתנחם בידיעה שהיו בחייו רגע אחד או שניים של סיפוק אמיתי..."

גם כאן, כמו ב"שארית היום", שיצא לאור ב 1989, בבסיס הספר עומדת שאלת מודעותו העצמית של הגיבור. גם כאן עומדת על הפרק היכולת האישית להתמודד או להכיל את המציאות והנורמות החברתיות. גם ובעיקר כשהם לא עומדים היטב בסטנדרטיים החברתיים.

הקריאה בספר היא סוג של ליקוט. הספר הוא אוסף של תיאורים ואירועים קטנטנים. הכל כתוב בקפידה ובדיוק רב. תיאורי המקום, חילופי הדברים, הכוונות וכולי. כמו מפת שולחן שרקומה מקבצים רבים של תכי איקס, רק שהיא נפרשת על השולחן ניתן יכול לראות מלמעלה את כל התמונה. 

באזני לטקסטים מסוימים יש קול, למרות שהקריאה היא מעשה דומם. לעיתים יש חוויה קולית מחוץ לטקסט. כאן שמעתי הרבה שקט. אולי זאת החוויה היפנית (אף שהספר נכתב במקור באנגלית) ואולי זאת איכות הכתיבה המינורית.

הספר מדבר על יפן בשנים 1948-1950. בתוך כך הספר שלח אותי ללמוד ולקרוא, כדי להבין מה קרה ביפן בשנים האלו וגם הפגיש אותי עם התנהלות חברתית יפנית שדי זרה לנו, כמו גם ללמוד ולדעת מה זה "העולם הצף".

מה משמעות שם הספר "אמן של העולם הצף" שמתאר אומן של העולם הצף בתחילת ואמצע המאה העשרים, כאשר אומני "העולם הצף" פעלו בתקופת אדו 1615-1868? האומן, גיבור הספר פועל עשרות שנים אחרי שתמה התקופה, כשהאמנות הזאת הפכה לאוּמנוּת, כלומר למוצר צריכה זול להמונים. האם, למרות שהוא מחזיק מעצמו אמן חשוב ומשמעותי, הכוונה להראות שהוא חי באשליה?

בתום מלחמת העולם השניה יפן ספגה מפלה, השפלה וחורבן. האמריקאים הבטיחו וקיימו: הם הורידו את היפנים על הברכיים. יפן ספגה פצצות אטומיות. יפן הייתה הרוסה. עד שנת 1948 נערכו משפטי טוקיו שבהם שפטו המדינות הכובשות והעמידו לדין כ 6000 יפנים. יפן הייתה משוללת עצמאות וכבושה עד שנת 1952. למעט תיאורי נוף אורבני של בניה חדשה (במקום הישן שנחרב במלחמה), כל אלו אינם עולים בסיפור. כך גם, כמעט באקראי מוזכר שבנו ואשתו של הגיבור נהרגו במלחמה (הוא בקרב היא בהפצצה). האם כך התכוון הכותב להעיד על אופיו האטום של הגיבור המספר?     

האם התכוון הכותב להעיד על אופורטוניזם? האם רצה להאיר את הדילמה של היפנים שמתאימים את עצמם לרוח התקופה? שהם מוחלים על העבר? ואפשר שרצה להסביר את הפלא היפני. איך קמו היפנים מהשפלתם וחורבנם, "החליפו דיסקט" והפכו לכלכלה השניה בגודלה בעולם (הספר פורסם בשנת 1986)?

כדברי הפסקה המסיימת את הספר: "חייכתי לעצמי כשראיתי מהספסל שלי את שלושת עובדי המשרד הללו. כמובן, לפעמים, כשאני נזכר בברים המוארים באור יקרות ובכל האנשים שהתקבצו מתחת לפנסים וצחקו צחוק קולני יותר מצחוקם של שלושת הבחורים מאתמול, אבל באותה רוח טובה, אני חש געגעוים מסימים לעבר ולרובע כפי שהיה. אך כשאני רואה כיצד העיר הולכת ונבנית מחדש, כמה מהיר השיקום בשנים האחרונות, אני מתמלא שמחה אמיתית. אומתנו, נדמה לי, למרות הטעויות שעשתה בעבר, זוכה כעת להזדמנות לנסות דרך טובה יותר. לא נותר לי אפוא אלא לברך את הצעירים הללו בכל טוב."

בכל מקרה, בסוף הזקנים תמיד יושבים על ספסלים...