שם ספר:קו המלח
שם מחבר:יובל שמעוני
מספר עמודים:969
שנת הוצאה לאור:תשע"ד / יולי 2014
הוצאת ספרים: עם עובד
סדרות-ספריה לעם, סיפורת - מקור
באתר ההוצאה, בדף הספר מודגש באותיות עבות ואדומות: "זוכה פרס ברנר תשע"ה "רומן שמעטים כמוהו נכתבו בספרות בכלל ובספרות העברית בפרט"
בעיתון הארץ, בכותרת מאמר הביקורת שכתבה מיכל ארבל נכתב: "קו המלח
": יצירת מופת מונומנטלית של יובל שמעוני
ובכותרת המשנה: "הרומן של שמעוני, שעליו עמל במשך יותר מעשור, חוצה את גבולות הזמן והמקום ומשתרע מהרי ההימלאיה ועד אנגליה, מימי הפוגרומים ועד מלחמת לבנון"
משקל הספר הוא 1030 g (קילו אחד ושלושים גרם) והוא מופיע בדפוס בשני כרכים.
מובן שטרום הקריאה עמדה לפני כקוראת סביבת הספר: גודלו- כלומר משקלו הפיזי, אורכו, וכן השבחים שחלקו לספר ולסופר.
אז לקחתי אוויר וקפצתי ראש אל המעמקים. פתחתי במעשה הקריאה, עומדת זערורית מול מונומנט ענק זה ואומרת וואלה? ריספקט! איך הוא עשה את
זה? כל כך הרבה פרטים ושמר על רצף וקוהרנטיות מושלמת- מיליון כרטיסיות?
תוכנה? הכל בראש שלו? רוחב היריעה, 100 שנים, רוסיה, לדאק, סין, ההימליה הגבוהה, ישראל, אנגליה, איטליה ו... ו... . וככה, באיזשהו שלב, איפשהו, אחרי קשגר ולֶה, כשמתחיל הפרק הישראלי המאוחר יותר נגמר לי החמצן והתחלתי מקרטעת.
כאן כמו בכל קריאה מאתגרת אני מנסה להבין מה היה לנו פה, איזה ידיעה/תובנה נוספת על העולם הפקתי מהקריאה, מה באמת רצה להגיד הכותב, מה נמצא מעבר לפני השטח ואיך הכותב עשה את מה שעשה. ובמקרה הזה הבולטות הזועקת היא לא התכנים והעלילה אלא גודלו של הספר. אני מנסה לפענח את החידה: כיום, כשהקריאה לשם קריאה פסה מן העולם, כשקלילות היא שם המשחק, כשכולם עושים דיאטה או לפחות מנסים לשמור על משקל, כשאנחנו מתקשרים ברמיזות, בראשי תיבות, בקיצורים ובאימוג'ים, מה עומד מאחורי כתיבת ספר "מונומנטלי" שכזה בשנות האלפיים?
איו לי ספק שיובל שמעוני איננו ריפ ואן וינקל והוא יודע מה הולך היום. לא שאני מכירה אותו אישית אבל אני מסתמכת על ויקיפדיה, שם נאמר שהוא עורך, סופר ומרצה בחוג לספרות משווה.
הרי כמה שיותר גדול ככה יותר כבד. וכמה שיותר כבד ככה נוטה יותר ליפול.
הרי אפשר לקחת את תזקיק הסיפור ולפתח אותו למאה עמודים או לאלף עמודים (ואפשר גם משהו באמצע). אפשר משיכת מכחול או פרטי פרטים. לאילו עומקים לרדת, מה להוסיף ומה להחסיר, הם הריקוד העדין והקסום של מעשה האומנות.
כאן נבחרה האפשרות של הרחבה, העמקה והכבדה. כאן הגיבורים "תקועים"- דמויות שנעולות בתוך העבר שלהן- הסיפור/הבעיה/הטראומה ולכן אינן זורמות. אינן יכולות לזרום. רופא-לשעבר-ויטרנר ששנים אחרי שאשתו בגדה בו ממשיך וזומם נקמה, ילד (המכונה "הזקן"), שאיננו מרפה ולעולם מחפש את אביו העלום, נכד שנשאר תקוע בפוסט טראומה וכיוב' גיבורים שתקיעותם מיצרת פלונטרים ובעיות- וזהו בעצם מנוע הסיפור כאן.
"כובד" נוסף עבורי הם התיאורים. המון תיאורים. ההרגשה שתפקידם לעבות את הספר ולא לשם אמירה תוך טקסטואלית. הכתיבה נכנסת ומתארת בפרטי פרטים מקומות ומראות. חלק מהתיאורים מדהים ומרשים ונותן את האפקט. אבל חלקם (הגדול) חזרתי ואינו מעלה או מוריד.
פרטי פרטים ושיחות מחדר החקירות, כל תולדותיה וילדותה של בת זוג/מאהבת שולית באפריקה או המילה "שתן" כדי לתאר מקומות צואים מופיעה בסביבות עשרים פעם בטקסט. גם עכברים מרבים להופיע שלא תמיד לצורך “...וכשפשטה בפניה אדמומית, ידע בדיוק למה הסמיקה. רק רגע קצרצר הציצה בשעון ומיד שמטה אותו אל כפו; בתנועה הזאת ייפטר אדם מחפץ טמא, מעכבר מת.” יש גם כעשרים שיניים רקובות, ריחות פה צוחנים וגם איזה ארבע עד חמש פעמים של לפלופי עיניים.
ואני לא נוקטת כאן נוקדנות. ברור שבכזה נפח לא ניתן לשמור על איכות הדימויים והתיאורים, ברור שהמאמץ ליצר כמות מביא לפעמים לירידת מתח, לכתיבה קלישאתית (“היא התנגשה באמנון כשהחזיק בידו כוס קפה שחילץ מן האוטומט אחרי כמה מהלומות בדופנו.”) אני מנסה לתאר את הרגשתי כקוראת: כאשר הטקסט, העלילה, רמת הכתיבה לא זורמת, כאשר יש עיכובים שלא לצורך בדרך, בדומה למכת עומסי התנועה והפקקים- נגרמת לי מועקה ואין לי אלא לשאול למה? לאיזה צורך?
פעם, כשגוגל וויקיפדיה עוד לא נולדו ורוב אוכלוסיית העולם לא יכול היה להגיע למקומות רחוקים או לחצרות האצילים, כתבו יצירות אפיות, ארוכות מפורטות וכבירות. ככל שהיצירה הייתה מפורטת וגדולה (כבדה) יותר היוצר נחשב למכובד יותר. היה דבר כזה "גדולי הספרות" (או שמא יש לומר ברטרוספקט "כבדי הספרות") והם אלו ששיקפו את העולם של אז. אבל היום? מה מקומה של כתיבה "כבדה" בעולמנו הקליל, השטוח, הרופף, המוכה הפרעות קשב, המרחף עד כדי כך שאפילו המציאות מדומה?
ואז אני מתחילה לנסות לתת הסברים:
אולי, אני אומרת לעצמי, לא חתכו לו, כי בכל זאת... פריבלגיה של כותב שהוא גם עורך ספרותי בכיר (אימוג'י של קריצה)
אולי, אני אומרת לעצמי, רוחב יריעה שכזה, ממש מונמנטלי, אולי כמו כל מונומנט, נועד להגיע אל הנצח.
אפשר שהכותב ממחיש לקורא (באמצעות כתיבה שהיא בעליל תופעה לא מוחשית), את חווית החיים האמיתיים? החיים המשעממים, התקועים, חסרי הפשר והכבדים שלא לצורך (פרט לכובד המשיכה של כדור הארץ)
ואולי, אני שואלת, יש כאן מעשה הזרה- מכה לתרבות הקליפ. מהלך מכוון של חתירה נגד הזרם. רומן מצליח בסגנון כתיבה שלכאורה פס מן העולם ובכל זאת רואה אור ונקרא בשנת 2014 ואילך. אולי נעשה כאן מהלך חתרני בהפוך על הפוך- כמו שאומר איטלו קאלווינו ב"שעורים אמריקאים": " ...אני סבור שאת התבוניוּת העמוקה ביותר הטמונה בכל עשייה ספרותית יש לחפש בצרכים האנתרופולוגיים שאותם היא תואמת" (שם, עמ'51)
ואולי פשוט צרכים אנתרופולוגיים: ככה "בא לו" לשמעוני לכתוב. בא לו, כלומר התחשק לו לנסות את כוחו בכתיבת רומן עב כרס א-לה המאה ה 19.
אין לי תשובות. יש לי שאלות. ואולי זהו בעצם העניין?
עוד לסיום, אם כבר פתחתי את שעורים אמריקאיים, אצטט מתוך הפרק ששמו קלילות:
"... מדוע הגעתי למסקנה שיש להחשיב את הקלילות לערך במקום להחשיבה לחיסרון...ניסיתי לקלוט התאמה כלשהי בין המופע התוסס של העולם...ובין קצב הקול פנימי... עד מהרה הבנתי שהיה פער בין עובדות החיים,שהיו אמורות להיות חומר הגלם שלי, ובין הגמישות הקופצנית והעוקצנית שדרכה ביקשתי להחיות את כתיבתי, פער שהתקשיתי יותר ויותר לגשר עליו. אולי רק אז התחלתי לגלות את הכבדות, את כוח האינרציה, את עמימות העולם- תכונות שעוברות מיד לכתיבה, אם אין מוצאים דרך להמלט מהן.
ברגעים מסויימים היה נדמה לי שהעולם כולו הולך ומתאבן... התאבנות שפקדה בלא חמלה את כל הביטי החיים..." (עמ' 19- 20)
ועוד שתי הערות ממש אחרונות:
האחת- זהו ספר על גברים. הנשים שבספר... אבוי, לוהקו כולן בתפקידים שוליים ולא מכבדים, הן נרפות, זנותיות, תובעניות, לא מתפקדות. הנשים כרחם, כזרז, כרע הכרחי.
שתיים- שהיתי זמן מה בלֶה, לדאק, הודו. אהבתי את לֶה מאד. בתחילת הספר, בחלקו הראשון שמעוני מפליא לתאר, לנגוע, לאפיין את הייחודיות המרגשת, הקסומה והמוזרה של המקום הזה עד שנתעוררו בי געגועים עזים ורצון לשוב ולבקר בלֶה של 1904.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה