שיר: הכרמל האי-נראה
כותבת: זלדה
מתוך הספר הכרמל האי-נראה: שירים הוא כותר ספר אוסף שיריה של המשוררת הישראלית זלדה, אשר ראה אור בתשל"א 1971 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
עכשיו, בשנת 2022 זכיתי וגם לי יש כרמל אי נראה. זלדה פרסמה את שלה בשנת 1971 . אני עומדת עכשיו, ומביטה מבעד לחלון הצפוני שלי, משהו כמו ששים וחמישה קילומטר דרומית לכרמל. יש ימים שאני רואה אותו במלואו. לוייתן ענק שמשתרע מהים מזרחה. יש ימים שהוא מצועף בערפל או בזיהום אוויר. יש ימים שהכרמל שלי לגמרי אי נראה.
אומרים ששם טוב משמן טוב. מן הסתם מתכוונים למוניטין אישי. ברם אולם גם בעולם הכותרים אין כמו שם טוב. שמות כותרים מוצלחים מרוקעים לתוך השפה ועולם הדימויים, חורגים ונוטשים את המילייה המצומצם שלתוכו נולדו והופכים למטבע לשון.
לא ארחיק ואומר ש"הכרמל האי-נראה" הפך לשכזה, אבל הוא בהחלט שם ממגנט. או לפחות התמגנטתי אני אליו ובעומדי מול חלוני הצפוני נזכרת בכותרת הזאת, בת היותר מחמישים שנה והלכתי לבדוק את הכרמל האי-נראה של זלדה.
אלו מילות השיר:
ויקיפדיה: "...זלדה התאפיינה בפתיחות כלפי העולם הרחב. ביתה היה פתוח לשוחרי הספרות העברית לדורותיה, לאנשים צעירים שבאו להתעניין ביצירתה, ובכלל זה, ידידים חילוניים רבים..."
ובמיוחד הסרט אישה פשוטה, זלדה
בכרמל האי-נראה זלדה יוצרת עולם אוורירי, כמעט נמוג, של יופי ועומק. היא מרגשת. היא פורטת על הנפש. המנגינה היא מלנכולית. בקריאה ראשונה זהו שיר של כמיהה וגעגועים. הכל כל כך פסטלי, ענוג, רך ורק השתיקה שצבעה אדום לא הניחה לי. מה זה שתיקה אדומה? אחר כך, בקריאה חמישית ושישית אני מתחילה לשמוע טרוניה, כאב, כעס ומחאה. זוהי התרסה בנרתיק קטיפה. ואני מבינה שהכותבת, בגלל מי שהיא אינה יכולה להטיח את מרי ליבה ישירות במי שברא אותה. ואני גם נעזרת באסטטיקה. בעיצוב גראפי, בציור, בחזות ויזואלית בצבעי פסטל רכים, במשיכות מכחול שקפקפות, ויודעת שנקודה אדומה בודדת וקטנה על משטח עמום לעולם תפתיע ותמשוך את העין. אדום= כעס.
ככה אני מבינה את השיר: אלוהים, מה הרעיון? בראת אותי בת תמותה, אז לאיזה צורך נתת לי אושר גדול ואחר כך לקחת אותו. אפשרת לי חופשה בחיפה ועכשיו אני צריכה לחזור לירושלים? ("ורגע השיבה למבט התקיף של שמי ירושלים")
זלדה כאילו כאילו אומרת טוב, הבנתי אני צריכה למות. זה הסידור. אבל אם אמות ימותו איתי חוויותי האישיות, קורות חיי, תמצית האושר שלי, ימחק הכרמל (הנפש) הפנימי האישי שלי. יוותר רק הכרמל הממשי, הפיזי. אני אמות ואהיה כלא הייתי. אם כך, לשם מה ה"סיבוב" הזה? לשם מה נתת אם אחר כך לקחת? מה הרעיון?
היא לא אומרת (בהכנעה) החיים קטנים, חדגוניים, תובעניים ותפלים ולכן תודה רבה שנתת לי להנות מחופשה על הכרמל. עכשיו אשוב ואכוף את ראשי ואמשיך למשוך הלאה בתלם. לא! זלדה מקשה, האם עלי להתנחם ולהסתפק בתענוגות יומיומיים כללים וזעומים כמו ריחות טובים, שתיקות נעימות?
האם לזה התכוונת, אתה, אלוהים, התקיף, העליון, כלומר הכל יכול? זה מה שאתה מסוגל לעשות?
זו דרכה של זלדה, בגלל מי שהיא (אופיה, חינוכה, תרבותה, דתיותה, הציווי החברתי שבסביבתה וכן הלאה) להתריס כנגד חידלונה שלה שהוא חידלוננו כולנו. אם בלאו הכי נמות, אם כל מה שהיינו יפקע ויעלם אל הריק, מה המשמעות, מה הפשר, מה הטעם? בשביל מה בזבוז האנרגיה הזה?
לחיזוק טענתי זו אני נסמכת (בצדק או שלא) על הקשר החזק שנוצר בן יונה וולך, הכוהנת הגדולה של הזעם וההתרסה לזלדה. השירה של זלדה נגעה ביונה וולך. יונה וולך, זאת שהתריסה הכי רחוק שמדיום השירה אפשר לה, זאת שניסתה להיות הכי בוטה, הכי גסה (כאשר סקס הוא לא העניין אלא סמל. טאבו שיש לנפץ). סקס עם תפילין, סקס אחר. יונה וולך רצתה לדבר גלויות. לנסות להבין או לגלות את המהות האמיתית של הקיום האנושי ("...אם יש סקס אחר/ הביאוהו לכאן/ ונדעהו נדבר גלויות,/ יש או אין...").
גם זלדה עושה את זה כאן, אבל בצורה כל כך אחרת, סובטילית וענוגה עד שהיופי משאיר את יונה וולך כמהה, משתאה געגועים. כמו שיונה וולך כותב לזלדה: "...וקורים דברים מעודנים יותר וסלחי לי שאני כותבת אלו המקרים. את מעמידה עולם, זלדה. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות. ועולם זה עושה אותי טובה והיופי שאת מביאה משאיר אותי כמהה, משתאה געגועים, ואני זוכרת שאני יהודיה..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה