ספר: על עצמות המתים
מחברת: אולגה טוקרצ'וק
מפולנית: מרים בורנשטיין
סוג: פרוזה – תרגום
מספר עמודים: 264
כריכה: רכה
שם הספר בלועזית: PROWADŹ SWÓJ PŁUG PRZEZ KOŚCI UMARŁYCH
שם המחברת בלועזית: Olga Tokarczuk
מועד הוצאה לאור בעברית: אוגוסט 2021
מועד הוצאה לאור במקור: נובמבר 2009
גב הספר/ תקציר העלילה ע"פ ההוצאה לאור
אחרי שניכסנו לנו, אנו היהודים הישראלים, את אולגה טוקרצ'וק עם צאת "ספרי יעקב" (פורסם במקור ב 2014 ותורגם לעברית ב 2020) כסופרת התומכת ביהודים, וממילא כתומכת בישראל, בא התרגום לעברית של ספרה "על עצמות המתים" (במקור 2009 ובעברית 2021!!!) והראה שהיא לא בכיס שלנו הישראלים היהודים והיא לא נרשמה כשחקנית בקבוצה שלנו.
(ראו יעקב צ. מאיר: "השינוי המהיר בדימוי של טוקרצ׳וק בתקשורת הישראלית, מפולניה אוהבת ישראל הנלחמת באנטישמיות ונותנת מקום של כבוד להיסטוריה היהודית, אל פעילת שמאל פרו־אקלימית המבקרת את הפרויקט של מדינת הלאום, הוא תהליך של התפכחות פוליטית ישראלית. ההתפכחות הפוליטית הזו מאפשרת להצביע על מרווח הטעות שאִפשר מלכתחילה להניח את טוקרצ׳וק בהקשר ימני...". )
לא יהודות ולא שום אתנוצטריות אחרת. לקריאתי זה ספר שמושתת על המתח שבין החולשה המובנית של בני המעמדות המוחלשים שעל כדור הארץ (חיות, נשים, זקנות) מול הפאטריארכיה (גברים, כוחנות, שלטון, אטימות, אכזריות), ומעלה את השאלה האם על המוחלשות להשאר בחולשתן, להכנע, לוותר ולשתף פעולה בשל חולשתן או שאולי יש אפשרות אחרת ("... נהגתי הביתה בוכה מחוסר אונים. ידי רעדו, וידעתי שזה יגמר רע...").
והתשובה שהספר נותן היא חד משמעית: ממלכת הרע קיימת (אוריזן- האל הרשע במיתולוגיה של וויליאם בלייק). הגיבורה כועסת, זועמת, רותחת. היא לא כובשת את כעסה. היא מחצינה אותו לכדי נקמה ישירה שנוקבת ברוע.
לכאורה, מותחן בלשי. בכפר הנידח בקצה קצהה של מדינת פולין, על רמה חשופה לרוחות, לקור ולשלג מתים בזה אחר זה גברים. גברים דוחים, אין ספק. מסואבים, שמנים, מלוכלכים, מפרי חוק, ערמומיים, נכלוליים וכיוצא באלה מעלות. בספר גם מופיעים, בקרבת הגיבורה, עצמות, אילות, שועלים, זאבים מתים, קפואים, קבורים, ניצודים וגם כלבים אהובים.
את העלילה מובילה בגוף ראשון המספרת ינינה דושייקו, שהיא מורה בכפר הסמוך, זקנה וחולה כיום ובעברה הייתה מהנדסת גשרים.
אני מצאתי את הספר הקטן הזה לספר תקיף מתוחכם וחתרני. לכאורה מותחן בלשי קליל. בפועל כתב מחאה ותהיה. כן, על פניו יש בספר שאלות מתחום ההומניזם ומעבר לו. המדקדקין והמתפלספין יכולים לנתח את אמירותיה ותפיסותיה של הסופרת/הגיבורה ברוח הרעיונות הפוסט הומניסטיים שעולים בספר, אבל בעיני אלו הם רק המצע כדי להצמיח עליו את הגיבורה הנהדרת, הכועסת, הכבולה בכבלי אנושיותה וארציותה הבשרית. היא אישה, היא זקנה, היא אנושית. היא גם מודעת למגבלותינו הכלל אנושיות. לחוסר היכולת להשתחרר מהגורל שיועד לכל אחד באופן פרטי ולאנושות היומרנית כולה. "...אני גדלתי בתקופה נהדרת, שלמרבה הצער חלפה כבר. היו בה נכונות גדולה לשינויים ויכולת לטוות חלומות מהפכניים. היום לאיש כבר אין אומץ להמציא משהו חדש.... המציאות הזדקנה, נעשתה סנילית, שהרי חלים עליה אותם כללים החיים על כל יצור חי- כללי ההזדקנות, כמו שקורה לתאי הגוף... והם משמידים את עצמם..."
הגיבורה- זקנה אקסצנטרית, חובבת אסטרולוגיה, וגם את וויליאם בלייק (שנחשב כמטורף בעיני בני זמנו, בשל השקפת עולמו האקסצנטרית) שאת שירתו היא מתרגמת מאנגלית לפולנית עם תלמידהּ לשעבר הבחור הצעיר, הפריך, האלרגי והענוג.
הגיבורה שהוציאה את עצמה מן הכלל (כולל חופש מחשבתי, בעיטה במוסכמות, משוחררת מצביעות חברתית ומשאר הכבלים החברתיים) כאילו משוחררת וחופשיה, מאידך כבולה (לשיטתה) בגורל שהועידו לה הכוכבים. כולל זה שהיא יודעת מתי תמות. מה שמשחרר אותה לכאורה מפחד מוות לאורך הדרך ומאפשר לה להשתלח כאוות נפשה במי שפוגע בה או עומד בדרכה.
מנגד, בגלל היותה אנושית היא כבולה לצרכיה הגשמיים- האהוּבות שלה (לא ארחיב מפני חשש ספולר), הרגשות שלה, האמונות שלה, האידיאולוגיה שלה, האהבוֹת שלה, ההומניזם שלה, האנושיות, החמלה.
הדלק שמניע אותה, המתח בין מה שהיא לבין העולם החיצוני, היכולות שלה לשנות דברים או אי היכולת, הרשע האנושי, הציידים שרוצחים חיות להנאתם למרות שחל איסור על ציד, חוגרים אותה, נועלים אותה בתוך אפוד הקיום החברתי והיא רותחת, כועסת, בוערת בחימה והפתרון שלה הוא: נקמה נקיה ופשוטה- עין תחת עין.
המספרת שהיא לכאורה "סתם אזרחית כנועה, אישה מטורפת וגחמנית שלא מסוגלת לשום דבר, אישה מסכנה ועלובה" היא העדה המדווחת והיא המובילה אותנו אל הפתרון. כיאה למותחן בלשי הגון, בסוף הספר הקורא ידע מי הרוצח ולמה. הקורא גם יבין בדיעבד שעבדו עליו (כולל ההוצאה לאור שאולי לא נתכוונה לתמרן את הקוראים אלא רק למכור את הספר כרב מכר בלשי, ככתוב בגב הספר: "על עצמות המתים" הוא מותחן ספרותי). כן, נכון, יש כאן רציחות ומחפשים את הרוצח אבל המתח הבלשי הוא רק כסות. המתח ועבודת הבילוש כאן הן פארודיה וטרגדיה על המשטרה שמסמלת את אכיפת הסדר והצדק אך בפועל היא כלי ריק שמאפשר לגיבורי הפאטריארכיה להרוג חפים מפשע, למעול (בסדר הטוב, באמון ובממון הציבור) ושאר מיני סיאוב.
זהו ספר על כעס. כעס שמקורו בחוסר אונים, בחולשה כביכול. אך זהו כעס מתפרץ, טהור, משתולל, ללא חשבון, ללא פחד, שבסופו מגיעה נקמה נקיה ומיידית: עין תחת עין.
גיבורת הספר היא אישה כועסת. במציאות רובינו כנועים ומודחקים. מתנהגים יפה. אין מקום לכעס טהור. בספרות, בעולמות הפנטזיה גיבורים כועסים, גיבורים ללא עכבות, כשהם כתובים היטב, הם נהדרים. גיבורת "על עצמות המתים" היא גיבורה מרהיבה. דמות ספרותית להתאהב בה.
ינינה דושייקו שונאת. היא שונאת את שמה הפרטי שלה עצמה. היא שונאת אנשים מתנשאים. היא מתעבת שקרים וצביעות. היא רותחת לנוכח חוסר צדק ופגיעה בחלשים ובחיות, היא אוהבת ילדים קטנים (לפני שהם מתקלקלים בערך בכיתה ד'), והיא מביעה את דעותיה ורגשותיה בקול גדול. היא נחשבת בעיני סביבתה למטורפת. היא לא נרתעת מדעת קהל ומנורמות חברתיות. היא כועסת כעס טהור ואמיתי."... ואז אחז בי כעס, כעס אמיתי, שלא לומר אלוהי. הוא הכה בי במכה חמה בפנים. הרגשתי שלווה בתוך האנרגיה הזאת; היה נדמה לי שהיא מעלה אותי לאוויר. מפץ גדול זעיר ביקום של גופי. אש בערה בתוכי, כוכב קטן של נויטרון. פרצתי קדימה ודחפתי את האיש בכובע הטיפשי חזק כל כך, שהוא נפל לתוך השלג, מופתע לחלוטין. וכשהמשופם חש לעזרתו, תקפתי את המשופם, הכיתי אותתו בכל כוחי בכתף, והוא נאנק מרוב כאב. אני לא ילדה חלשלושה"
ועוד הערה לעניין הסוגה, הג'אנר- הגדרת הספר כמותחן בלשי היא נפילה בפח. כמו גם פתרון התעלומה הבלשית- מי הרוצח. הגיבורה משטה בקורא שמחפש את פתרון התעלומה הבלשית והסופרת משטה במבקרים. אם שייקספיר היה צריך לסובב את המלט כך וכך סיבובים עד שהתבחבש כה וכה בספקות האם לנקום את נקמת רצח אביו האהוב, וסופו שהדברים נגמר במרחץ דמים כללי; שנשלל ממנו הרגע האורגזמתי, רגע הסיפוק האלוהי: נקמתי! הרי שאולגה טוקרצ'וק, כמו הגיבורה שלה לא מתלבטת ולא מתבחבשת. היא סוגרת עניין באיבחה אחת קרה ונקיה. שעל זה נאמר: נקמה יש להגיש קרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה