ספר: תקווה (טרגדיה)
סופר: שלום אוסלנדר
304 עמודים
יציאה לאור בעברית: 7 במרץ 2013
תרגום מאנגלית: יעל סלע-שפירו
פורסם: 2012
דף הספר בהוצאה לאור
כבר משמו של הספר ניתן להבין שמדובר באי תקינות קיומית. ואכן הספר עוסק בחשיפת האמת המרה והכואבת: המציאות, כלומר החיים האמיתיים והממשים הם היפוכה של ההבטחה הגדולה שלאורה אנחנו חיים- התקווה.
צריך להגיד מראש: זהו ספר מצחיק. כל כך מצחיק עד שכואב. האווילות והטמטום האנושי מככבים בגדול.
או כמו שאומר פרופ׳ יופיטר לקוגל, גיבור הספר, שאיתו בא להתייעץ באשר לתקוות שלו להתחלות חדשות: למה התרנגולת דפוקה? למה? מאותה סיבה שאנחנו חוצים כבישים — כי היא חשבה שאולי בצד השני מחכה לה משהו יותר טוב.
"... תגידי לי, גברת תרנגולת: בצד השני של הכביש אין מלחמות? אין סבל, אין גירושים, אין כישלונות? אין רעב, אין מחלות, אין דמעות, אין כאב? בצד השני של הכביש אין רצח עם, גברת תרנגולת? בצד השני של הכביש הורים לא קוברים את ילדיהם, בנים ובנות תמיד מקבלים את האהבה שהם צריכים, גברים ונשים לא מזדקנים ומתמרמרים ומתים מרוב חרטות… אבות נעלמים, אמר פרופ' יופיטר בקול רך מחמלה, בשני צדי הכביש... אדרבה, אמר פרופ' יופיטר. אף אחד לא אמר שהתרנגולת לא הצליחה להגיע לצד השני של הכביש. כבישים אינם מקום הולם לתרנגולות נאיביות שחולמות על נירוונה. על הכבישים יש מכוניות. יש משאיות. ויש המון תרנגולות מעוכות. מעטות התרנגולות שמצליחות לעבור בשלום. ואם אחת בכל זאת מצליחה, היא מוצאת שם "קנטאקי פרייד צ'יקן" ואומרת, לעזאזל עם הכול, אני הולכת הביתה, יש לה עוד פחות סיכוי לחצות בשלום בדרך חזרה. תרנגולות היו חיות חיים ארוכים יותר אילו רק נשארו בצד הכביש שבו הן נמצאות. והיו להן חיים מאושרים יותר אילו רק הפסיקו לקוות שבצד השני של הכביש יש משהו יותר טוב..."
פרופ׳ יופיטר טוען שתקווה זה דבר מסוכן; שאופטימיזם הוא דבר רע. לדוגמא היטלר, שבהכרח היה אופטימיסט גדול. שהרי אלמלא האופטימיזם שלו, איך יכול היה להאמין באמת שיש בידיו פתרון סופי- דרך מוחלטת וטוטאלית להפטר מכל היהודים?
וגם: ״…משנה איפה תגור או מתי תיוולד: ברגע שיקום מישהו ויבטיח לך שהמצב ישתפר, נוס על נפשך. מצא לך מסתור. פסימיסטים לא בונים תאי גזים”
אין ספק, השוס הגדול כאן הוא אנה פרנק (המקורית) שמתגלה באקראי, חיה
נושמת, בועטת וכותבת ספר חדש בעלית הגג של בית חוה ישן אך אופנתי בעיירה שולית אך טרנדית. אנה
פרנק היא הטריגר והיא מה שמקדם את העלילה. אבל לא עליה נסב הספר. עניינו
של הספר היא עוצמת הקשר ומחויבות של הבן לאימו. הבן קרוי קוגל. קוגל ביידיש היא פשטידת אטריות או תפוחי אדמה הנפוצה בקרב יהודי אשכנז
ומזרח אירופה, ונחשבת למאכל יהודי אופייני מסורתי. כמו רוב רובו של האוכל
היהודי המסורתי זהו מאכל שצמח מעוני ומחסור- תפוחי אדמה או איטריות.
שלום אוסלנדר רקח עבור הקורא איש שהוא כמו פשטידה יהודית שנבללה ממני חומרים יהודיים בסיסיים, עם נסיון כושל לשדרוג קולינרי באמצעות המתקה- סלומון קוגל שמו. בתוך כך הוא שואל האם המסירות של קוגל לאימו היא אהבה? לאן יכולה להוביל מסירות שמתחזה לאהבה? האם אפשר בכלל לאהוב אם? התשובה ניתנת בסוף הספר: לא ברור, אבל אהבה/מסירות מהסוג הזה בוודאות הורגת.
וכך לאורך הספר נפרשות ומתגלגלות סצנות מטורפות מייאשות וגם ומצחיקות שבהן אמו של קוגל מדגימה לקורא איך נראית אמא יהודיה אמריקאית (שנולדה שנים אחרי סיום השואה והיא כבר דור שני או שלישי בארה"ב). דוגמא: ״...אמא, בקומה התחתונה, התחילה לצרוח. צְרחה רמה ונוקבת, צרחה של אימה וסבל שנישאה בכל רחבי הבית.
קוגל נאנח. אמא צָרחה בכל בוקר. היא עשתה זאת מיום שקראה שזו התנהגות נפוצה בקרב ניצולי שואה.”
אמא של קוגל היא יהודיה בּוּמרית אמריקאית פריבילגית שאיפשהו במהלך חייה הבומריים השתבשה ההבטחה הכל-אמריקאית של זמנה, איתרע מזלה ובעלה, אביו של קוגל נטש אותה עם שני ילדים קטנים והתאבד. למזלה הטוב (!) המקרה הפרטי של משפחת קוגל הוא מקרה יהודי, וכך במקום להתמודד עם המזל האישי המחורבן שלה, שיכול היה ליפול על כל אישה מכל דת גזע או לאום, קמה ועשתה לעצמה הנחה ענקית- במקום התמודדות עם המציאות הקשה היא ביצעה התקה- מהאישי אל הכללי, והפכה את עצמה לניצולת שואה. במקום לפתח מותג עצמאי ניכסה לעצמה את המותג שהוכיח הצלחה בין לאומית מעבר לכל ספק- היא הפכה ניצולת שואה קורבן הנאציזם.
אמהות ובנים- דילמה, פגם יסודי בטבע: מחד, התמודדות והתנהלות מתעתעים של אם כלפי ילדיה דופקים את ילדיה לשארית חייהם. מאידך, איזה ברירה יש לאם עצמה, שהחיים דפקו אותה, והיא כיוון שהיא מה שהיא, איננה יכולה אלא להיות מה שהיא? כמו שאומר קוגל הגיבור ״…הסנאים שעלו וירדו מהעצים, רדפו אחרי הציפורים, הבריחו אותן... סנאים, חשב קוגל, הם חארות. העובדה שיצורים כאלה חארות באים באריזה כזאת מתוקה היא הוכחה לקיומו של פגם יסודי בתוכנית האדריכלית של הטבע.”
כשמו של הספר: הטרגדיה, מה שהרג את קוגל היא התקווה, האופטימיות, ההתנהגות הנאותה ככתוב
וכמצווה: כבד את אביך ואת אמך אף אם יאריכון ימיהם והם ידפקו לך את
הזוגיות, את הנישואין, את הקריירה ואת החיים. כולל החיים עצמם במשמעות של מוות.
שתי נקודות לסיום:
האחת: השאלה שנוגעת גם לנו היהודים הישראליים, והיא כמה עוד נחלוב את היותנו קורבנות השואה. כמה וכמה דורות אחרי שנגמרה שואת היהודים אנחנו, במקום להתמודד עם ההוה, במקום לשאוף להיות עם כמו כל העמים, מדינה כמו כל המדינות (הליברליות הנאורות) אנחנו מנפנפים, מתגדרים, מתחבאים, מתקרבנים, שואבים הטבות, זכויות יתר, מתעקשים להיות ניצולים, שאריות פליטה. כמה זמן זה לגיטימי להיות סובל וממתי הסבל הופך לסבל כרוני?
"סבלתי, קבעה ברי. אני לא סובלת כרונית.
קוגל לא היה בטוח שהוא מבין מה ההבדל..."
אנה פרנק כמשל- כמה עוד נמוץ, אנחנו היהודים, את הדמות החבוטה, הצהובה מרוב זוקן, הסובלת מעצירות, משתעלת ומחרבנת בעליות גג מזדמנות?
השניה: אני מביאה כאן במלואו את הדיאלוג המצחיק עד כדי דמעות בין קוגל לבין אישתו ה"נורמלית" ("ברי היתה ילדה מוכה — אביה היה איש אלים עם בעיית אלכוהוליזם, אמה היתה אישה חלשה עם בעיית ביטחון עצמי — ובשנייה שמלאו לה שמונה־עשרה, ברי עזבה את הבית ועברה לניו יורק; מאז לא דיברה עם אף אחד מהם... סבלתי, קבעה ברי. אני לא סובלת כרונית.” :
“יש לה מספרִים, הוא אמר בלי להרים את מבטו.
יש לה מה?
יש לה מספרים.
איזה מספרים?
על היד. מספרים של מחנה ריכוז.
נו, אז?
אז היא ניצולה.
נו, אז?
רק עכשיו קוגל נשא אליה את מבטו, כי הופתע מחוסר החמלה שלה.
נו, אז? הוא שאל. נו, אז?
אני לא מבינה, אמרה ברי. אם אלי ויזל ידפוק על הדלת מחר, אנחנו אמורים לתת לו את חדר האורחים?
אם הוא פשוט יתייצב פה, אז לא, אמר קוגל. אם הוא ידפוק על הדלת, אז לא. אבל מה אם נמצא אותו בחדר האורחים?
נמצא אותו?
כן, נמצא אותו, אמר קוגל. מתחת למיטה או בארון או משהו כזה. כמו שמצאתי אותה. היית רוצה שאני אזרוק מהבית שלנו את אלי ויזל?
מה אתה מנסה להגיד? שאלה ברי. שאם בשבוע הבא אני אנקה את חדר האורחים ואמצא את אלי ויזל מתחבא מתחת למיטה, אתה לא תזרוק אותו מהבית?
קוגל הניד את ראשו.
לא, הוא אמר, ותשובתו הפתיעה אפילו אותו.
למה לא?
כי הוא אלי ויזל, מתוקה.
אתה לא נורמלי.
תפסיקי לצעוק.
אתה לא נורמלי.
אני לא נורמלי? אמר קוגל. את רוצה לזרוק מהבית שלנו את אלי ויזל, ואני לא נורמלי.
אז אם שמעון ויזנטל יצוץ פתאום בתוך מייבש הכביסה, לא תבקש ממנו לקום וללכת?
הוא מת, מתוקה.
בתיאוריה.
בתיאוריה? שאל קוגל.
לא מצא חן בעיניו מה שהוא חשב, לא מצא חן בעיניו מה שהוא שמע את עצמו אומר.
בתיאוריה, היא אמרה.
בתיאוריה לא, אמר קוגל. בתיאוריה אני לא אזרוק את שמעון ויזנטל מהמייבש המזוין.
ומה עם סולז'ניצין? שאלה ברי. אנחנו מתכוננים לצאת למסעדה, אני מתקלחת, פותחת את הארון בחדר השינה כדי להוציא כמה בגדים ומוצאת את אלכסנדר סולז'ניצין יושב על הרצפה. גם הוא מקבל רשות להישאר?
זה מגוחך, אמר קוגל והוקל לו שמצא סוף־סוף איפה עובר הקו האדום שלו. הוא לגמרי יזרוק מהבית את סולז'ניצין.
אה, זה מגוחך?
סולז'ניצין לא היה בשואה, חומד.
הוא היה בגולאג, אמרה ברי.
יש הבדל בין גולאג לבין השואה.
אז אנחנו משַכְּנים ספציפית ניצולי שואה?
תפסיקי לצעוק, אמר קוגל”
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה