"אני צורחת אבא'לֶה" של שרה לוקאס

 הפעם זאת קריאה במיצב אומנתי:  

פיסול: I Scream Daddio
פסלת: שרה לוקאס Sarah Lucas
הוצג: הביתן הבריטי בביאנלה וונציה
שנה: 2015

 

דף הביתן הבריטי באתר הבינאלה של ונציה, 2015

נזכרתי מפני שלאחרונה נרשמה התרגשות גלובלית מההבקעות של ליאו מסי. מסי שהבקיע והפך לאגדי. מסי שהוכתר אדיר ואלוהי. ואם אמרנו מסי אמרנו מרדונה. ואם אמרנו מרדונה, שהוא מלך המבקיעים בכל הזמנים, אמרתי I Scream Daddio של שרה לוקאס. 

לא ביקרתי בפועל. אני ניזונה רק מתמונות. ובכל זאת, העבודה הזאת עושה לי את זה. אנסה כאן לפרט ולהסביר למה: המיצב הזה גם נוגע במדויק, גם מכאיב וגם אחרי שזיעזע גורם לצופה לצחוק וגם לשאול את עצמו אם בעצם הבדיחה היא עליו. גסות ובוטות עם ניקיון וטוהר אסתטי. שיקוף מורכבותם של החיים באמצעות דימויים ישירים ופשוטים לכאורה. היכולת להביע בלי מילים, בצורה נוקבת וחדה. להעביר בהבזק את רוח התקופה, מה שקרוי צַיִיטְגַיִיסְט, במדיום ויזואלי שותק אבל צורח. 

שרה לוקאס מפליאה להביע כאן את הדיכוטומיה: אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם. גם התאווה הנשית לְהֵיחָדֵר ובמקביל, גם הכאב, ההתסכול, ההשפלה ושאר קונספטים של התנועה לשחרור האישה, שלְהֵיחָדֵר משמעו להיות נשלטת, כלומר מושפלת, כלומר קורבן. שרה לוקאס מיישבת את הסתירה הבלתי ניתנת ליישוב, את הדואליות של גם מוכרחה להיחדר וגם לא רוצה להיות במקום הבלתי שיוויוני הנ"ל בצרחה המשלבת בתוכה נון שלנטיות צינית עם התרסה וכאב. 

ולעצם המיצב: ראשית המבואה בכניסה לביתן. כאן מקדם את פני האורחים פסל ברונזה ענק בצבע צהוב שמפניה נושא זיקפה אדירה בשם Champagne Maradona. הפסל שגופו גוף אדם, להטוטן או אולי חרגול ענק, חלציו מתקמרים אל על והוא מבקיע פאולוס עצום ממדים אל החלל

מרדונה צהוב- שרה לוקאס

הלאה, בתוך הביתן מוצבים עוד שני מרדונות ענקיים מבקיעים וצהובים "Gold Cup Maradona" ו"Deep Cream maradona 

אחרי שהבנו על מה מדובר כאן, אחרי שהוצגו לפנינו המבקיע הגדול ואפראט ההבקעה שלו, שרה לוקאס נכנסת פנימה. לעומק הביתן. כאן היא מציגה מנעד אנטומי של נקבים נשיים אירוטיים. בכל נקב היא תוקעת סיגריה. אדגיש: לא פאולוס כנהוג אלא סיגריה. 

סיגריה שהתרבות שיווקה במקור כעניין גברי, ועכשיו התמקמקה כסמל של נון שלאנט, של קוליות. וכאן, עכשיו הנקבה היא שבשליטה. גם היא מעשנת את הסיגריה המסורתית של האחרי. היא מחליטה מה לעשות עם אופציית הנקבים/ניקביות שלה. 

ואפשר כמובן גם ובמקביל שמישהו אחר תקע בגסותו את הסיגריה המעשנת לנקביה.

ויש כמובן את העניין והשאלה איזה חורים מתאימים לאיזה אלמנטים שיכנסו/יצאו דרכם ולאיזה צורך והאם זה תקין או לא.

 

נושא המיצב הוא (לדעתי כמובן) הטרגדיה של השְנִיוּת הנשית. הכפילות והדואליות- גם מתאווה להיות נחדרת (אל הנקב הנשי שלה) וגם בוז והתרסה בצורך העצום והבלתי נשלט להיות מובקעת וננקבת.

כאשר אפקט המורכבות והדואליות מושג על ידי הזרה, שמביאה מצידה לתדהמה ואז לאירוניה ומשם להבנה והזדהות- השימוש הלא צפוי בנקבים הנשיים- סתימת נקבים שאמורים להיות פתוחים, נעיצת סיגריה מעשנת בחור הלא נכון (הלחור הלזה התכוונו יצרני הסיגריות?) וגם נון שלנטיות של עישון סיגריה של אחרי הזיון. צימוד חסכוני ויעיל של זיון ועישון הסיגריה של אחרי. 

כל הנחלים הולכים אל הים וכל החסרים נוטים להתמלא. אם יש חור צריך לסתום אותו. אם יש שער צריך להבקיע לתוכו. 

הבחירה בצהוב- בקירות הצהובים, במרדונה הצהוב, מזניקה את האובייקטים הפיסוליים, מנתקת אותם מהרקע ומהחלל שבו הם נתונים, מרימה אותם ומחדירה לתוך ליבו של המתבונן (מזעזעת, מכאיבה, מעורררת שאלות). הצהוב העז והנקי כמו מחלץ את הדימויים מתוך הרקע והחלל. ואני מצטטת מתוך מאמר בשם מה משמעותו של הצבע הצהוב (פרופ' אורי ברטל, ראש המחלקה לתרבות חזותית וחומרית, בצלאל): "מעטים הצבעים שהם אקלקטיים וסותרים בסמליות שלהם כמו הצבע הצהוב. הוא נתפס הן כצבע הבהיר, השמח, החם והאופטימי של אור השמש, החמניות והנרקיסים ולעומת זאת כגוון מבשר רעות של צהבת, קנאה, מרירות וריקבון...  ביפן המסורתית הוא סימל אומץ. לעומת זאת, בארה"ב משמעותו בסלאנג ובתרבות - פחדנות. ואיך אפשר מבלי להזכיר את העיתונות הצהובה, הנתפסת לא איכותית ושערורייתית... הצהוב הוא הצבע הבולט ביותר בספקטרום, זה שעין האדם מעבדת תחילה - לפני כל גוון אחר... הוא גם משמש בשילוט שדורש תשומת לב מיוחדת ... כמו שילוט המתריע על חומר רדיואקטיבי..."

בסרטון המצורף כאן למטה מספר האוצר על ה"מרדונה". איך שרה לוקאס שעבדה לפני כן במוזיאון במקסיקו ועסקה שם רבות  ב"מדונה" ומה כבר המרחק בין מדונה למרדונה וכולי. מה ששולח אותי לעשות את הקישור (המחייב רק מבחינתי כמובן) ואת ההשוואה בין "המדונה בין הסלעים" לבין המ(ר)דונה של שרה לוקאס.

 

המדונה בין הסלעים- ליאונרדו דה וינצ'י

שמרית אור כתבה שהיום כבר לא מתים מאהבה. שרה לוקאס מרחיבה ואומרת שהיום כבר לא קונים את הרומנטיקה שבמעשה ההזדווגות. הנה, כאן, להבדיל מסיפורה של המדונה, אותם סיפורים שמכרו לנו ליאונרדו דה וינצ'י והספונסרים שלו, כאן אין פלא שמימי, התעברות זכה נקיה וללא רבב.
בזמנם אפשר היה למכור כאלה סיפורים על תקן של ניסים. והטכניקה היתה להרחיק את עצם העניין, לא להסתכל לאם האלוהים בין הרגליים. היה צריך לעמעם, לטשטש, לאחז את עיני המתבונן. האפקט הזה הושג (בין היתר) על ידי הרקע המורכב, המוזר, הלא סביר, רב ההוד והאימה מאחוריה של הבתולה. סיפור שלם מאחורי הקלעים רק כדי שעין הצופה לא תשאל שאלות בסגנון דחילק? נו באמת... איך הרתה זאת בלי איזה חדירה רצינית? 

בימינו המתקדמים, כמו אומרת לנו שרה לוקאס, בואו נדבר על עצם העניין. בואו נודה שברור שבשביל ללדת איזה ישו קטן צריך שיהיה תהליך של חדירה לחור ניקבי. ואם כבר דנים בחורים, אפשר אולי להראות שלחור מחוברת נקבה כלומר אישה ואליה מחוברים גם צרכים, דעות, רגשות. מכאן שיש אפשרויות מגוונות באשר למה תוקעים בתוך חורים. ועם כל הכבוד למרדונה (והאדיר שלו)... ויש כבוד, האישה היא האדון לחוריה ונקביה.  

שרה לוקאס מסלקת את כל הרקע המורכב, העמוק, המטורלל והמטרלל שמאחור. היא משטיחה אותו. היא צובעת אותו בצהוב בוהק. היא מניחה את דמויות הנשים החסרות שלה על חפצים ביתיים פשוטים בעלי קווים נקיים. היא כמו מפשיטה לחלוטין את המדונה של תולדות הציור (כמשל לכל הנשים באשר הן נשים), מנקה אותה מכל האיברים שיפריעו, יטשטשו ויחלישו את האמירה: אני היא זאת שיש לה נקבים ואני הבעלים שלהם. אני אחליט מה מי ומתי ישתמש בהם.

ועוד צריך להדגיש את ההבדל הקולוסלי בין הפאולוס האישי של מרדונה האיש, הפרסונלי, המבקיע האגדי, לבין האנונימיות של דמויות הגבס היצוקות הנשיות החסרות (איברים) ומאופינות רק בנקב הספציפי שנבחר (האם הנקבה היא רק נקב?). מעשה אומנות במיטבו כשהוא מיצר תנועה וכיוון ובתוך כך הנמקה להצגתו; כלומר מיצר נרטיב. יוצא מהסיפור האישי (אודות הפאולוס הזקור של מרדונה) למיתוס- הפיכת הקונקרטי, האישי לכללי (הנשי- אישה היא אישה היא נקב).