קראתי את רחשי תודה של דלפין דה ויגאן

ספר: רחשי תודה
כותבת: דלפין דה ויגאן
תורגם מ: צרפתית
תרגום: רמה איילון
שנת הוצאה: 2022
מספר עמודים: 188 עמ'
Originally published: March 6, 2019
Author: Delphine de Vigan

דף הספר בהוצאה

רחשי תודה הוא ספר קצרצר. הוא עשוי מילים המספרות על איבוד מילים. זהו סיפורה של אישה שעיסוקה היה מילים ומפני מחלה וזיקנה (או שמא יש לומר מחלה שהיא זיקנה) היא, כמו צייר שמתעוור או זמר שהופך אילם או רקדן שמאבד את רגליו, מאבדת את יכולותיה המילוליות.

על הדרך יש גם איזכורי שואה, יתמות ומעשה הצלה של ילדה יהודיה בידי זרים מוחלטים, רמיזה לאפשרות של פתרון רומנטי סוף טוב הכל טוב בין מארי, כיום האישה בהריון חד הורי ובעבר ילדה נטושה למחצה שמישקה הגיבורה הצילה (והיא זאת שרוחשת את רחשי התודה) לבין ז׳רום קלינאי התקשורת האמפתי והמתוק.

העלילה מהונדסת למדי: מישקה הילדה הנטושה, שחיפשה כל חייה הבוגרים את המצילים האקראים שלה, מצילה בבגרותה את מארי הילדה הנטושה שבאקראי גרה בדירה מעליה, עד שז'רום קלינאי התקשורת סוגר את המעגל, מאתר את המצילים ההיסטוריים ו(אולי) נרתם להציל את מארי ההרה ללא אב.     

בהחלט לא ספרות מופת. יחד עם זאת ספרות בעלת ערך חברתי מובהק. העלילה משנית למסר האנושי-החברתי. כל מעשה שמקרב הבנה ואהדה לזקנים ולזיקנה מבורך. כל מעשה שעוזר, ולו במעט, להפוך את הזיקנה ואת הזקנים למעט פחות שקופים מבורך. והספר הזה בהחלט עושה זאת. הוא אמירה אמפתית וחמה אודות אישה זקנה ובתוך כך הוא עוד כדור בקנה המלחמה נגד הדרה, הרחקה, השקפה ומחיקה- קרי גילנות, של הזיקנה שנראה שכלל איננה נוכחת בחיי ההוה הגועשים והסוערים של הצעירים שבטוחים שהעולם שייך להם (ולא מעלים על דעתם שגם הם יהיו זקנים ביום מן הימים).

לסיכום שני ציטוטים מתוך הספר שהם גם אמירות יפות, כואבות ומדויקות  וגם מאפשרות לקורא להבין איך זה מרגיש להיות זקן:

“להזדקן פירושו ללמוד לאבד.
לספוג מדי שבוע או פחות מזה הפסד חדש, ליקוי חדש, נזק חדש. זה מה שאני רואה.
עד שטור הרווח מתרוקן לחלוטין.
יום אחד נבצר ממך לרוץ, ללכת, לרכון, להתכופף, להרים, למתוח, לקפל, להסתובב, לצד אחד, ואז לצד השני, לא לפנים, לא לאחור, לא בבוקר, לא בערב, לא, ודי. להסתגל ללא הרף.
לאבד את הזיכרון, לאבד את נקודות הציון במרחב, לאבד את המילים. לאבד את שיווי המשקל, את חוש הראייה, את תחושת הזמן, את השינה, את השמיעה, את השפיות.
לאבד את מה שניתן לך, את מה שהרווחת, את מה שהגיע לך, את מה שנלחמת למענו, את מה שחשבת שיהיה שלך לעד.
להיערך מחדש.
להתארגן מחדש.
להסתדר בלי.
להעלים עין.
לחיות כשאין לך עוד מה להפסיד.
זה מתחיל בדברים קטנים. ואז זה מואץ.
שכן מאותו רגע ואילך, הם מתחילים להפסיד בגדול. בכמויות.
הם מפסידים המון.
והם יודעים שלמרות מאמציהם – המאבק היומיומי שמתחיל שוב ושוב מאפס – למרות הרצון הטוב שהם מגלים, הסוף בוא יבוא.” 

וגם:

“אני קלינאי תקשורת. אני עובד עם מילים ושתיקות. עם מה שלא נאמר. אני עובד עם בושה, סודות, חרטות. אני עובד עם מה שאיננו, עם זיכרונות שנעלמו ועם אלה שצפים מחדש, בעקבות שֵם, דימוי, ניחוח. אני עובד עם הכאב של אתמול ועם זה של היום. עם וידויים.
ועם הפחד למות.
זה חלק מהמקצוע שלי.
אבל הדבר שממשיך להפתיע אותי, שאפילו מדהים אותי, הדבר שגם היום, אחרי למעלה מעשר שנות פעילות, מעתיק לפעמים את נשימתי, הוא הימשכותם של מכאובי הילדוּת. זהו חותם מלוהט, מלובן, חרף השנים. שלא נמחה.
אני מסתכל בזקנים שלי; הם בני שבעים, שמונים, תשעים, הם מספרים לי את הזיכרונות הרחוקים שלהם, מדברים איתי על תקופות עתיקות, קדומות, פרהיסטוריות, ההורים שלהם מתו לפני חמש־עשרה, עשרים או שלושים שנה, אבל הכאב של הילד או הילדה שהם היו עדיין חי. שלם וללא פגע. הוא חקוק על פניהם ומהדהד בקולם, בעין בלתי מזוינת אני רואה אותו נאבק בתוך גופם, בתוך ורידיהם. במעגל סגור.”