קראתי את סכין של יו נסבו

ספר: סכין
מחבר: יו נסבו
הוצאה: ידיעות ספרים, בבל ומשכל
ת. הוצאה: 9/2022
מספר עמודים: 512
שפת מקור: נורבגית
תרגום: רות שפירא
שם המחבר/ת: Jo Nesbo
דף הספר בהוצאה 

אין, אין עליו על יו נסבו. זהו הרומן ה 12 בסדרת הבלש הארי הולה  (ולא דיברנו על ספרים ויצירות נוספות שכתב).  לפי ויקיפדיה את הספר הראשון בסדרה פרסם ב 1997 ומאז כל שנה שנתיים עוד ספר. "סכין" פורסם ב 2019 ומאז כבר נולד עוד ספר (שכנראה טרם פורסם בעברית).

עלי לומר בהגינות שאת 512 העמודים האלו קראתי בקפידה, בעניין ובמתח תוך דאגה להארי הולה החתיך הגיבור המיוסר הקולגיאלי, רודף הצדק וההגון. כלומר נהנתי מהקריאה.

ואחרי שאמרתי והודתי שנהניתי אני מבקשת להרהר כאן אודות סוג הכתיבה הזה; אודות בית החרושת לספרי בלש; אודות מניפולציות ואודות גוש הפלסטלינה הידוע גם בתואר הקורא.

בסיס הסיפור פשוט ושגרתי: חידה ופתרונה; נרצחה אישה; הארי הולה, בלש המשטרה המהולל יפתור לנו את החידה ויגלה מי רצח את האישה.

כדי להחזיק 512 עמודים העלילה מסתבכת קדימה ואחורה, מתפתלת ומתפלנתרת. האישה הרצוחה איננה אלא אישתו האהובה של הבלש החוקר עצמו והחשדות נעים, מתקרבים ומתרחקים בין מספר חשודים מיידיים ועד להארי הולה עצמו. תרגילי ה"רד הרינג" מתוחכמים וארוגים היטב בגוף העלילה. שזה סבבה- ככה מיצרים סיפור מתח. 

כדי לשוות לסיפור עומק יש קטעי פסיכולוגיה בגרוש, כלומר אמירות שהן תמיד נכונות, אמירות כמו פתגמים:  “...אבל אושר כמוהו כהרואין, אם טעמת ממנו פעם, אם חווית פעם את ההבנה שהאושר קיים, לא תצליח להסתפק בחיים הרגילים חסרי האושר. כי אושר הוא משהו שונה מסיפוק. האושר אינו טבעי. אושר הוא מקרה חריג ושברירי, מדובר בשניות, דקות, ימים שאתה מבין שלא יימשכו לנצח. וחסרונו לא מורגש אחרי האושר, אלא במקביל לו. כי עם האושר מגיעה התובנה הקשה שדבר כבר לא יחזור להיות כשהיה, ואתה כבר מתגעגע למה שיש לך, אתה חרד מפני ההינזרות, מפני הצער על האובדן, מקלל את הרגע שבו נודע לך מה שאתה מסוגל להרגיש.”

ואמירות פילוסופיות, גם הן בגרוש, וגם הן לעולם נכונות:
“המחשבה שברגע נתון כזה או אחר איבדנו כיוון, שלא ידענו עוד איפה אנחנו נמצאים או לאן מועדות פנינו, שהחיים הם כאוס של תנועות משוט לא נקיות, מסורבלות, היא כל כך לא נעימה שאנחנו מעדיפים לשכתב את הסיפור בהמשך. לכן אנשים שהם מה שנקרא מוצלחים, ומתבקשים לספר על כך, נוטים לומר שזה היה החלום - האחד והיחיד - שהיה להם מאז שהם היו קטנים, להצליח דווקא בדבר הזה שהם הצליחו בו. הכוונות שלהם בוודאי ישרות. הם בוודאי פשוט שכחו את כל שאר החלומות, אלה שלא הוזנו כראוי, שהתכווצו ונעלמו. אולי היינו רואים ביתר קלות את הכאוס חסר התכלית של צירופי מקרים ”

שגם זה סבבה. אבל, אם מנקים את כל עיבויי העלילה והפיתולים, אם מצמצמים את מאות העמודים לשדרת הסיפור, אזי אפשר לתאר את העלילה כהסתבכות של כמה גברים נורבגיים הנגררים אחרי איבר המין של עצמם, בה בשעה שאיברי המין הנ"ל, נתקעים ונתחבים בחורים כאלה ואחרים. לאותן חדירות יש כמובן השלכות. וההשלכות, מעצם טבעה של כתיבת דרמה הן כאוטיות. ניתזים ריקושטים. הדברים נהיים מלוכלכים. המשימה של הבלש הארי הולה היא לנקות, כלומר ליישר את הבלגן, כלומר להטיל סדר ולמצוא הגיון בכאוס שלעיל.

והפעם, בספר הזה, הארי המסדר הוא גם הארי המבלגן. אדם בעיקבות איבר מינו. השאלה היא מי רצח את ראקל אישתו האהובה, והתשובה היא סוג של חד גדיא. 

קודם להרצחה זרקה ראקל את הארי בעלה שבגד בה עם עם קתרינה אישתו של ביורן שידע שהילד שלו ושל קתרינה איננו שלו אלא של הארי, ששכב גם עם אלכסנדרה שגילתה לביורן שהילד שכביכול שלו הוא של הארי, ששכב גם עם קאיה שתפקידה להוות אלטרנטיבה פוטנציאלית כלומר סוג של plane B. 

את כל הבלגן הזה יפתור הארי (הקולגיאלי והאצילי) באמצעות האסטרטגיה של שניים רבים והשלישי... מפסיד. ביורן חברו הטוב של הארי, שלא פלש אל מחוץ למנדט של עצמו, שלא בעל אישה מחוץ למסגרתו, אמנם רצח את ראקל כנקמה בהארי, ולכן הוא, סאקר שכמותו, נשלח להתאבד. 

לעומת זאת, הסינגור הנשוי, הידוע והמוצלח, זה שמזיין מהצד את האסיסטנטית שלו, נדרש, פן תתגלה הבגידה לאישתו, להקריב את האסיסטנטית כפתיון על מזבחו של פינֶה האנס הנורא והמחריד שמרחף מעל הספר הזה ועוד כמה ספרים קודמים לו, מרחף עלילתית, ואונס עוד ועוד נשים בברוטליות אלימה לצורך פיתולי העלילה
(שאלה: מה יש להגיד על סופר שהוגה ויורד לפרטי פרטים של מעשי אונס אכזריים, סיטואציות וטיפוסים רעים וסוטים שכאלה), ואז כמו יצחק, אברהם, אלוהים והשה לעולה, פינֶה האנס נורה מטווח רחוק ובאמצעות עדשה טלסקופית באיבר מינו (!) על ידי אחיה של נאנסת מוקדמת יותר, ומוחשד (ראייה: סכין) כרוצחה של ראקל.  

סוף טוב, הכל טוב. ללמדנו שהכל עניין של מוסכמות. פינֶה הרע האולטימטיבי, האנס הרשמי, הושמד ואילו החבר'ה הטובים, האולד בויז, סגרו את כל הפינות. עכשיו אפשר להמשיך הלאה מבלי לשלם מחיר. עיקר הדילמה היא אם לשתות או לא לשתות:
"...רק כוס אחת. הוא ידע שזה הקול שאסור להקשיב לו, שדיבר. שאמר: מגיע לך לחגוג קצת, בחייך!
לא.
לא? אוקיי, אם לא לחגוג, אז לפחות תראה כבוד למתים ותרים כוסית לזכרם, חתיכת זבל חסר כבוד וחסר לב שכמוך.
הארי ידע שאם הוא ייכנס לוויכוח עם הקול הזה, הוא יפסיד. הוא הסתכל על לוח הטיסות היוצאות. על הכוסית.”

אה, כן... האנוסות והרצוחות... נו, הן כבר יסתדרו...    

ואת כל זה אני כותבת ויודעת שאמירות כאלה שומטות את השטיח מתחת לכל כתיבה דרמטית. שאם הכל תקין אין סיפור. שאם כולם ישמרו את השפיצים שלהם בתוך המכנסיים יהיה אולי עולם תקין פוליטית אבל האוכלוסיה תמות משעמום.
אני לא מתחסדת. אני חושבת שיו נסבו הוא אֻמָּן מוכשר מאד, הוא בעל מלאכה פורה ומדויק, הוא בית חרושת שמכר למעלה מ 50 מליון מוצרים. אני רק מניחה פה את מה שחשבתי כשגמרתי לקרוא את הספר.   

       

 

 

 

: