מדי פעם מופיעים בעיתון הארץ, תחת הכותרת "יומן", קטעים אישיים, פרגמנטים ממוספרים, שכותבת רות אלמוג. אני אוהבת לקרוא אותם. הם נקיים כל כך. הם יפים כל כך.
אני חושבת שעיקר כוחם בא להם משום שהם חִיוּוּיים כל כך, שהם "אֲמירָתִיִים" כל כך, כלומר שלכותבת יש חופש לספר, לתאר, להניח על הדף מילים בלי להיות מכוונת אג'נדה, מסר או פואנטה: אין לפני, אין אחרי, אין לָמה או לאיזה צורך. יש רק את הדבר עצמו, והוא לגמרי מחזיק.
אני חושבת שעיקר כוחם בא להם משום שהם חִיוּוּיים כל כך, שהם "אֲמירָתִיִים" כל כך, כלומר שלכותבת יש חופש לספר, לתאר, להניח על הדף מילים בלי להיות מכוונת אג'נדה, מסר או פואנטה: אין לפני, אין אחרי, אין לָמה או לאיזה צורך. יש רק את הדבר עצמו, והוא לגמרי מחזיק.
בפרסום האחרון, בסעיף 6 היא כותבת:
המשוררת הצעירה אורי פרסטר באה לבקרני אחת לשבוע לערך. היא עדיין לא פירסמה את שיריה בספר. לכן לסיום אביא קטע משירהּּ "בובת סמרטוט"
אַתְּ לֹא יַלְדָּה קְטַנָּה, הַפְסִיקִי כְּבָר לִבְכּוֹת.
זוֹ רַק בֻּבַּת סְמַרְטוּט, חוּטֶיהָ כְּבָר תְּלוּשִׁים,
וּפִיהָ קַו עָקוּם, עֵינֵי קְרִיסְטָל סְדוּקוֹת,
וְשִׂמְלָתָהּ קְרוּעָה, יָדֶיהָ מִתְפָּרְקוֹת.
אֵינֶנָּה כְּבָר שֶׁלָּךְ, אָז אַל נָא תִּתְעַקְּשִׁי.
אַתְּ לֹא יַלְדָּה קְטַנָּה, הַפְסִיקִי כְּבָר לִבְכּוֹת.
נַגְּבִי אֶת הַדְּמָעוֹת, לְכִי לְהִתְנַקּוֹת,
כִּי אַתְּ כְּבָר לֹא יַלְדָּה וּבֶכִי הוּא טִפְּשִׁי.
וּפִיךְ הוּא קַו עָקוּם, עֵינַיִךְ נִסְדָּקוֹת.
הִיא כְּבָר אֵינָהּ שֶׁלָּךְ, הַפְסִיקִי לְחַכּוֹת,
וַדַּאי הִיא כְּבָר בַּפַּח, בֵּין כָּל הַנִּנְטָשִׁים. אַתְּ לֹא יַלְדָּה קְטַנָּה, הַפְסִיקִי כְּבָר לִבְכּוֹת.
זוֹ רַק בֻּבַּת סְמַרְטוּט, בַּסּוֹף הֵן נִזְרָקוֹת.
מַדּוּעַ אַתְּ בּוֹכָה? הִיא כְּלָל לֹא אֱנוֹשִׁית,
עִם פֶּה שֶׁל קַו עָקוּם, עֵינֵי קְרִיסְטָל סְדוּקוֹת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה