ספר: ההסכמה
כותבת: ונסה ספרינגורה
תרגום: רמה איילון
הוצאה: תכלת
תאריך הוצאה: ספטמבר 2020
קטגוריה: פרוזה תרגום
מספר עמודים: 189 עמ' מודפסים
אודות הספר באתר ע-ברית (לא הצלחתי למצוא אתר אינטרנט של הוצאת תכלת, למעט דף פייסבוק)
שימושים רבים לה למילה הכתובה, המודפסת, הכרוכה ומפורסמת ברבים, להלן "ספר". במקרה הזה של "ההסכמה" ספר ככלי נשק.
באמצעים של כתיבה אוטוביוגראפית מחזירה כאן ונסה ספרינגורה מלחמה. בזמן כתיבת הספר, בהיותה אישה בוגרת (בערך בגיל שהיה התוקף שלה, כשהיא בת 14), עכשיו שיש לה את הכלים והיכולת היא מכה ונוקמת ב ג' הסוטה, האנס, הפדופיל, עבריין המין, הנרקסיסט, התוקפני, המניפולטיבי ובקיצור החלאה.
כדבריה (בגיל חמש עשרה): “אבל אני לא חזקה מספיק לדו־קרב מילולי. אני צעירה מדי וחסרת ניסיון. מולו, הסופר והאינטלקטואל, חסר לי אוצר מילים קריטי. אני לא מכירה את הביטויים "פרוורטי נרקיסיסטי" או "עבריין מין". אין לי מושג מה זה אדם שהאחר אינו קיים עבורו. אני עדיין חושבת שאין אלימות מלבד אלימות גופנית. וג' מנופף במילים כמו שמנופפים בחרב. במשפט אחד הוא מסוגל להפיל אותי ארצה ולחסל אותי. אין שום סיכוי לקרב הוגן”
ואז משבגרה, משרכשה את היכולת להשיב מלחמה, זה בדיוק מה שהיא עושה: "שנים רבות כל כך אני סובבת סחור-סחור בכלוב שלי, חלומותי גדושים רצח ונקמה. עד היום שהפתרון מתגלה סוף סוף לעיני, ברור כשמש: תפסי את הצייד במלכודת שלו עצמו, כלאי אותו בתוך ספר."
לטעמי שימוש בספרות כקרדום לחפור בו הוא פסול ואיננו יכול להרים את הטקסט ולעשות בו את מעשה הקסם שספרות טובה עושה- תוך שהיא מרחיקה מהיומיום בעודה משתמשת כביכול ביומי.
ואם אנחנו יורדים מההגדרה המחייבת "ספרות", הרי שלפננו יומן אישי מזעזע, כואב, מצער מכמיר לב, ומיוחד מחדד את הנקודה המרכזית המנהלת וקובעת את חיינו: מאזן הכוח.
זהו טקסט שראוי שיקרא על ידי כל בן תרבות. כל מי שיש לו ילדים. כל מי שהוא ממין הנקבה וממין הזכר. שתדע כל אם עברייה שגיבורים על חלשים תמיד היו, ישנם ויהיו. שנדע ונזכור כולנו כי מי שהכוח בידיו הוא זה שקובע את הבון טון.
כל הקדמה, כל הנאורות, כל המודעות והפתיחות לזולת לא מצליחות לגבור על הפרדיגמה החייתית (האנושית) הבסיסית. שלטון הכוח. לעולם האריה יאכל את הכבשה החלשה והחולה. לעולם לא יוותר האריה על כוחו ונמצא אותו מלווה את הכבשה החולה למרפאה.
בשנות השמונים והתשעים הזנאים הזקנים שלטו. היום אנחנו שומעות, קוראות, נלחמות ומזדעזעות. היום עושים שיימינג וזה עובד. בינתיים דעת הקהל לצד החלשות, החלשים והמיועדים להטרף. אבל אוטוטו גם זה מאבד מכוחו, נשחק והופך פחות אפקטיבי (קוראים לזה פוליטיקה של זהויות) ושובם של הזנאים הזקנים כבר נראה בקצהו של האופק.
ואי אפשר שלא להזכיר כאן גם את "דבר שמתחפש לאהבה" של גליה עוז, שגם הוא איננו ספרות אלא כתב האשמה שיצא רק כאשר הקורבן צברה כוח משלה. וכמוהו- ספר שהוא לא-ספרות יוצא למלחמת חורמה בסופר-ספרות באמצעות כלי הזין שלו עצמו- בספר.
כך, מעניין לעניין זועקת השאלה לגבי זכותו של סופר להפקיע לעצמו, לצורך כתיבתו הספרותית, כלומר לצורך מעשה האמנות שלו, שהיא ככזאת מקובלת (מעטים החולקים על כך) כנעלה ונשגבה, סיפורי חיים ותיאורים של אנשים אמיתיים וחיים שלא נתנו לכותב רשות והסכמה להשתמש בהם.
חשיבותם של ספרים כמו זה של ונסה ספרינגורה או של גליה עוז, בכך שהן שומטות את המסך וגורמות לקורא להתפכח, או לפחות לנסות לתהות על אותם סופרים עטורי פרסים ותהילה, אנשים שחותרים להיות אושיות תרבות, בין שזה גבריאל מצנף, המכונה כאן ג', הסופר שעשה קריירה ספרותית אומנתית וזכה לתהילה כשפרסם ללא הסכמה את "הרומן" שלו עם ילדה בת 14, ובין שאלו "רק" בדיחות על חברי קיבוץ חולדה שהקפידו להסתרק וליישר את החולצה לפני שחלפו על פני חלונו של עמוס עוז הסופר הכותב.
כדבריה של ונסה ספרינגורה: "סופרים הם אנשים שלא תמיד כדאי להכיר אותם. טעות לחשוב שהם כמו כולם. הם גרועים בהרבה. הם ערפדים. אני מצדי סתמתי את הגולל על כל שאיפה ספרותית. אני מפסיקה לכתוב יומן.
אני מפנה את הגב לספרים. לעולם לא אשקול עוד לכתוב"
אחרי שפסקה כך, נחרצות, כלומר מצד שני (והיופי שתמיד יש את ה"מצד שני"), ונסה ספרינגורה היא עורכת ספרים בכירה בהוצאה לאור גדולה ונחשבת.
לסיכום: אני מוצאת שחשיבותו של הספר, מעבר לשיימינג וה me too, נמצאת ביכולת שלו להראות עוד "צד שני", והוא האמביוולנטיות של הכותבת.
בימינו הנאורים לכאורה מקובל לצבוע את הפוגע, האשם בשחור. מכאן שהקורבן בהכרח לבן. הדיבור הכללי עושה סדר: תוקף (רע) קורבן (טוב); מגיש לנו את המציאות בדו מימד.
ולא, אני לא מדברת על הדיבור הרווח שצריך להסתכל גם על הפוגע כקורבן של נסיבות חייו. אני מדברת על היכולת להסתכל על מציאות מסוימת, להכיל אותה ולהבין שאין דבר כזה "האמת העירומה", ולהשאר בתוך התסכול.
“בשלב כלשהו מפציע נתיב שיש ללכת בו, או לגלותו. זה מה שאומרים הטַאוֹאיסטים. נתיב האמת. המילה הנכונה, המחווה המושלמת, התחושה המוחצת שאת במקום שעלייך להיות בו, ברגע המדויק. המקום שבו נמצאת האמת העירומה, במובן מסוים.
בגיל ארבע־עשרה את לא אמורה לפגוש גבר בן חמישים שמחכה לך מחוץ לבית הספר, את לא אמורה להתגורר איתו בבית מלון, גם לא להיות במיטתו כשהאיבר שלו בפה שלך בשעת ארוחת ארבע. אני מודעת לכל זה; חרף ארבע־עשרה שנותי, אני לא משוללת לגמרי שכל ישר. פשוט הפכתי את הא־נורמליות הזאת לזהותי החדשה.
מצד שני, כשאיש אינו נרעש ממצבי, אני מרגישה בכל זאת שמשהו בעולם הסובב אותי לא לגמרי בסדר.
וכאשר, לימים, מטפלים מכל מין וסוג יתייגעו להסביר לי שנפלתי קורבן לעבריין מין, גם אז ארגיש שזו אינה "דרך האמצע". שזה לא לגמרי נכון.
עדיין לא סיימתי עם האמביוולנטיות.”
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה