שם הספר: ההבטחה
שם המחבר: דיימון גלגוט
The Promise
by Damon Galgut
מאנגלית: מיכל אלפון
מהדורה ראשונה, מאי 2022
מספר עמודים: 261
על הספר- דף הספר בהוצאה לאור (חרגול)
זהו ספר שמצליח לחולל את קסם הכתיבה הספרותית. החומרים מהם ארוג הסיפור הם מיני מופעים כואבים של עיוותים וחולשות אנושיות, חברתיות ותרבותיות. אולם התוצאה, אותו מעשה אלכימיה מופלא, בסופו של תהליך הקריאה היא שאני הקוראת, נשארתי עם אבן טובה בידי- היא אבן החמלה.
דיימון גלגוט רקח כאן הפרשות גוף, רוע, אכזריות, כוחנות, חמדנות, טמטום, סוציופתיה, אפתיה, צביעות, אטימות, ריקנות, חוסר תִכלה, ייאוש וחוסר פשר לכדי סיפורה של משפחה פריווילגית לבנה אפריקרנרית (עם נתזים של יהדות) בדרום אפריקה של שלהי תקופת האפרטהייד, והמשך אל תוך העידן החדש וחילופי השלטון, כולל הצביעות שבפיוס ובקשת הסליחה. הספר, שהוא לכאורה פסיפס, מעין פוליפוניה אוטוביוגרפית של בני המשפחה והקורות אותם, אינו אלא משל. משל על האיוולת האנושית. בקטן, משל על דרום אפריקה. בגדול, משל על בני האדם באשר הם.
נקודת המבט והקול של המספר הם ציניים, סרקסטיים, ארסיים, עוקצניים, לעיתים אירוניים... “הכומר בתפארת גלימותיו, מקבילה אנושית של טווס. תראו איך הוא מגיח ממעונו הנעים שמאחורי הכנסייה, הוא לא מרגיש מגוחך? הפיאט הצהובה שלו חונה בכביש הגישה. הוא עומד להיכנס למכונית כשהוא מבחין בגבר חסר בית יושב על המדרכה ממול.
אל תשתין בשיחים של הכנסייה, הוא אומר. בבקשה.
בסדר, אומר בוב.
אל תעשה צרכים ליד הכנסייה בכלל. ואז, כדי להראות שמצוקת הדל נוגעת אל ליבו הוא מוסיף, תעשה באזור ההוא שם”
מי בכלל רוצה לקרוא טקסטים קשים וכואבים כאלה!? וכאן גדולתו וכוחו של דיימון גלגוט: פני השטח ציניים, סרקסטיים, אכזריים ונוקבים. אבל הסאבטקסט חומל. מחד פסגות של האיוולת האנושית ובו זמנית אנושיות וחמלה אנושיים, נקיים ופשוטים. כתיבה מרובדת שמדברת בו זמנית בשני קולות. המאורעות, העובדות, הארועים, התנהלות האנשים זוועה וייאוש, ואילו ליבתו של הספר כפולה כי היא נושאת בחובה גם מסר של חמלה ותקווה.
אחרי שנחשפנו למגוון התנהגויות אנושיות אטומות, סוציופטיות, אגוצנטריות; אחרי שנחשפנו לעוולות שבקיפוח החלשים, לטמטום ששמו שלטון וכוח, כלומר לאמא הגדולה והאטומה שלנו הלא היא מוסד המדינה, לכל אותם גנבים ורשעים ברישיון, סופו של הספר אנושי ומכמיר לב- ההבטחה מראשית הספר תמומש בסופו- סלומה קיבלה את החירבֶּ'ה שהובטחה לה אי אז לפני שלושים שנה. אבל, רגע... מסתבר שאולי בעצם לא: “אָמוֹר פונה אל סלומה. אני לא רוצה לשקר לך. אז את צריכה לדעת שיש תביעה על הרכוש הזה מצד אנשים שאומרים שפעם הם גרו כאן וסילקו אותם בכוח. יש אפשרות שתקבלי את האדמה ואז תאבדי אותה. זה עלול לקרות.”
לסיכום שתי הערות:
האחת- שתי דוגמאות שממחישות את הטענה שלי אודות היות הספר משל:
אבי המשפחה עשה את כספו מפארק זוחלים שנחל הצלחה מפתיעה וסופו שמת מהכשת נחש שהוצג בפארק שלו עצמו- זוחלים נמצאים נמוך למדי בהרירכיה הזאולוגית. אי אפשר שלא לחשוב על הטרגדיה של הלבנים הפריווילגיים שעשו את הונם ושגשוגם על גבם של הילידים האפריקאים (הנחותים), וסופם שקמו עליהם אותם זוחלים נחותים והביאו עליהם ועל ארצם חורבן וכליה.
אּמור, האחות הקטנה, המנותקת לכאורה, האחות הרפואית שהקדישה את חייה לחולי איידס (ראה תאבו מְבֵקי והכחשת האיידס) ולזקנים, שויתרה על כספי הירושה שלה ודאגה למימוש ההבטחה הראשונית. האחות המוזרה והשונה שניחנה ביכולת הקשבה נדירה איננה ככל בני האדם. היא שונה. היא חפה ונקיה כמלאך. ואם לא מלאך הרי לפחות כמי שאלוהים נגע בו: “היא יושבת במקום החביב עליה, בין הסלעים, למרגלות העץ השרוף. איפה שהייתי כשהברק פגע, איפה שכמעט מתּי. בום, אש לבנה יורדת מהשמיים. כאילו אלוהים הצביע עלייך, אומר אבא, אבל מאיפה לו, הוא לא היה כאן כשזה קרה. זעם האל הוא כמו אש נקמות. אבל אני לא נשרפתי, לא כמו העץ. רק בכפות הרגליים.
חודשיים בבית החולים, מחלימה. כפות הרגליים עדיין רגישות ואצבע אחת חסרה בכף הרגל. היא נוגעת עכשיו במקום, ממששת את הצלקת. יום אחד, היא אומרת בקול רם. יום אחד אני. אבל המחשבה נקטעת באמצע ומה שהיא תעשה יום אחד נשאר תלוי באוויר, מושהה”
והשניה- הספר הזה מכאיב שבעתיים לקוראת ישראלית, פריווילגית יהודית שכמותי שחייה במדינת האפרטהייד היהודית המכונה ישראל, שממש בעצם הימים האלו מתכוננת בה ממשלה ימנית לאומנית גזענית מוצהרת, אטומת מוחין ושיכורת כוח- כאשר התשובה לשאלה המתבקשת אם עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחון, היא שמה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש, ואם נגזר עלינו לאכול אותה, ואם עכשיו הגיע תורנו לככב כסובייקטים, כפּיונים במצעד האיוולת הנוכחי הפרטי שלנו, נתנחם לפחות באפשרות של גילויי חמלה אנושיים קטנים.
