30.11.22

קראתי את ההבטחה של דיימון גלגוט

שם הספר: ההבטחה
שם המחבר: דיימון גלגוט

The Promise
by Damon Galgut

מאנגלית: מיכל אלפון
מהדורה ראשונה, מאי 2022
מספר עמודים: 261

על הספר- דף הספר בהוצאה לאור (חרגול)

זהו ספר שמצליח לחולל את קסם הכתיבה הספרותית. החומרים מהם ארוג הסיפור הם מיני מופעים כואבים של עיוותים וחולשות אנושיות, חברתיות ותרבותיות. אולם התוצאה, אותו מעשה אלכימיה מופלא, בסופו של תהליך הקריאה היא שאני הקוראת, נשארתי עם אבן טובה בידי- היא אבן החמלה.

דיימון גלגוט רקח כאן הפרשות גוף, רוע, אכזריות, כוחנות, חמדנות, טמטום, סוציופתיה, אפתיה, צביעות, אטימות, ריקנות, חוסר תִכלה, ייאוש וחוסר פשר לכדי סיפורה של משפחה פריווילגית לבנה אפריקרנרית (עם נתזים של יהדות) בדרום אפריקה של שלהי תקופת האפרטהייד, והמשך אל תוך העידן החדש וחילופי השלטון, כולל הצביעות שבפיוס ובקשת הסליחה. הספר, שהוא לכאורה פסיפס, מעין פוליפוניה אוטוביוגרפית של בני המשפחה והקורות אותם, אינו אלא משל. משל על האיוולת האנושית. בקטן, משל על דרום אפריקה. בגדול, משל על בני האדם באשר הם.

נקודת המבט והקול של המספר הם ציניים, סרקסטיים, ארסיים, עוקצניים, לעיתים אירוניים... “הכומר בתפארת גלימותיו, מקבילה אנושית של טווס. תראו איך הוא מגיח ממעונו הנעים שמאחורי הכנסייה, הוא לא מרגיש מגוחך? הפיאט הצהובה שלו חונה בכביש הגישה. הוא עומד להיכנס למכונית כשהוא מבחין בגבר חסר בית יושב על המדרכה ממול.
אל תשתין בשיחים של הכנסייה, הוא אומר. בבקשה.
בסדר, אומר בוב.
אל תעשה צרכים ליד הכנסייה בכלל. ואז, כדי להראות שמצוקת הדל נוגעת אל ליבו הוא מוסיף, תעשה באזור ההוא שם”

מי בכלל רוצה לקרוא טקסטים קשים וכואבים כאלה!? וכאן גדולתו וכוחו של דיימון גלגוט: פני השטח ציניים, סרקסטיים, אכזריים ונוקבים. אבל הסאבטקסט חומל. מחד פסגות של האיוולת האנושית ובו זמנית אנושיות וחמלה אנושיים, נקיים ופשוטים. כתיבה מרובדת שמדברת בו זמנית בשני קולות. המאורעות, העובדות, הארועים, התנהלות האנשים זוועה וייאוש, ואילו ליבתו של הספר כפולה כי היא נושאת בחובה גם מסר של חמלה ותקווה.  

אחרי שנחשפנו למגוון התנהגויות אנושיות אטומות, סוציופטיות, אגוצנטריות; אחרי שנחשפנו לעוולות שבקיפוח החלשים, לטמטום ששמו שלטון וכוח, כלומר לאמא הגדולה והאטומה שלנו הלא היא מוסד המדינה, לכל אותם גנבים ורשעים ברישיון, סופו של הספר אנושי ומכמיר לב- ההבטחה מראשית הספר תמומש בסופו- סלומה קיבלה את החירבֶּ'ה שהובטחה לה אי אז לפני שלושים שנה. אבל, רגע... מסתבר שאולי בעצם לא:  “אָמוֹר פונה אל סלומה. אני לא רוצה לשקר לך. אז את צריכה לדעת שיש תביעה על הרכוש הזה מצד אנשים שאומרים שפעם הם גרו כאן וסילקו אותם בכוח. יש אפשרות שתקבלי את האדמה ואז תאבדי אותה. זה עלול לקרות.”     

לסיכום שתי הערות:

האחת- שתי דוגמאות שממחישות את הטענה שלי אודות היות הספר משל:
אבי המשפחה עשה את כספו מפארק זוחלים שנחל הצלחה מפתיעה וסופו שמת מהכשת נחש שהוצג בפארק שלו עצמו- זוחלים נמצאים נמוך למדי בהרירכיה הזאולוגית. אי אפשר שלא לחשוב על הטרגדיה של הלבנים הפריווילגיים שעשו את הונם ושגשוגם על גבם של הילידים האפריקאים (הנחותים), וסופם שקמו עליהם אותם זוחלים נחותים והביאו עליהם ועל ארצם חורבן וכליה. 

אּמור, האחות הקטנה, המנותקת לכאורה, האחות הרפואית שהקדישה את חייה לחולי איידס (ראה תאבו מְבֵקי והכחשת האיידס) ולזקנים, שויתרה על כספי הירושה שלה ודאגה למימוש ההבטחה הראשונית. האחות המוזרה והשונה שניחנה ביכולת הקשבה נדירה איננה ככל בני האדם. היא שונה. היא חפה ונקיה כמלאך. ואם לא מלאך הרי לפחות כמי שאלוהים נגע בו: “היא יושבת במקום החביב עליה, בין הסלעים, למרגלות העץ השרוף. איפה שהייתי כשהברק פגע, איפה שכמעט מתּי. בום, אש לבנה יורדת מהשמיים. כאילו אלוהים הצביע עלייך, אומר אבא, אבל מאיפה לו, הוא לא היה כאן כשזה קרה. זעם האל הוא כמו אש נקמות. אבל אני לא נשרפתי, לא כמו העץ. רק בכפות הרגליים.
חודשיים בבית החולים, מחלימה. כפות הרגליים עדיין רגישות ואצבע אחת חסרה בכף הרגל. היא נוגעת עכשיו במקום, ממששת את הצלקת. יום אחד, היא אומרת בקול רם. יום אחד אני. אבל המחשבה נקטעת באמצע ומה שהיא תעשה יום אחד נשאר תלוי באוויר, מושהה”    

והשניה- הספר הזה מכאיב שבעתיים לקוראת ישראלית, פריווילגית יהודית שכמותי שחייה במדינת האפרטהייד היהודית המכונה ישראל, שממש בעצם הימים האלו מתכוננת בה ממשלה ימנית לאומנית גזענית מוצהרת, אטומת מוחין ושיכורת כוח- כאשר התשובה לשאלה המתבקשת אם עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחון, היא שמה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש, ואם נגזר עלינו לאכול אותה, ואם עכשיו הגיע תורנו לככב כסובייקטים, כפּיונים במצעד האיוולת הנוכחי הפרטי שלנו, נתנחם לפחות באפשרות של גילויי חמלה אנושיים קטנים.

 

 

     

24.11.22

קראתי את סכין של יו נסבו

ספר: סכין
מחבר: יו נסבו
הוצאה: ידיעות ספרים, בבל ומשכל
ת. הוצאה: 9/2022
מספר עמודים: 512
שפת מקור: נורבגית
תרגום: רות שפירא
שם המחבר/ת: Jo Nesbo
דף הספר בהוצאה 

אין, אין עליו על יו נסבו. זהו הרומן ה 12 בסדרת הבלש הארי הולה  (ולא דיברנו על ספרים ויצירות נוספות שכתב).  לפי ויקיפדיה את הספר הראשון בסדרה פרסם ב 1997 ומאז כל שנה שנתיים עוד ספר. "סכין" פורסם ב 2019 ומאז כבר נולד עוד ספר (שכנראה טרם פורסם בעברית).

עלי לומר בהגינות שאת 512 העמודים האלו קראתי בקפידה, בעניין ובמתח תוך דאגה להארי הולה החתיך הגיבור המיוסר הקולגיאלי, רודף הצדק וההגון. כלומר נהנתי מהקריאה.

ואחרי שאמרתי והודתי שנהניתי אני מבקשת להרהר כאן אודות סוג הכתיבה הזה; אודות בית החרושת לספרי בלש; אודות מניפולציות ואודות גוש הפלסטלינה הידוע גם בתואר הקורא.

בסיס הסיפור פשוט ושגרתי: חידה ופתרונה; נרצחה אישה; הארי הולה, בלש המשטרה המהולל יפתור לנו את החידה ויגלה מי רצח את האישה.

כדי להחזיק 512 עמודים העלילה מסתבכת קדימה ואחורה, מתפתלת ומתפלנתרת. האישה הרצוחה איננה אלא אישתו האהובה של הבלש החוקר עצמו והחשדות נעים, מתקרבים ומתרחקים בין מספר חשודים מיידיים ועד להארי הולה עצמו. תרגילי ה"רד הרינג" מתוחכמים וארוגים היטב בגוף העלילה. שזה סבבה- ככה מיצרים סיפור מתח. 

כדי לשוות לסיפור עומק יש קטעי פסיכולוגיה בגרוש, כלומר אמירות שהן תמיד נכונות, אמירות כמו פתגמים:  “...אבל אושר כמוהו כהרואין, אם טעמת ממנו פעם, אם חווית פעם את ההבנה שהאושר קיים, לא תצליח להסתפק בחיים הרגילים חסרי האושר. כי אושר הוא משהו שונה מסיפוק. האושר אינו טבעי. אושר הוא מקרה חריג ושברירי, מדובר בשניות, דקות, ימים שאתה מבין שלא יימשכו לנצח. וחסרונו לא מורגש אחרי האושר, אלא במקביל לו. כי עם האושר מגיעה התובנה הקשה שדבר כבר לא יחזור להיות כשהיה, ואתה כבר מתגעגע למה שיש לך, אתה חרד מפני ההינזרות, מפני הצער על האובדן, מקלל את הרגע שבו נודע לך מה שאתה מסוגל להרגיש.”

ואמירות פילוסופיות, גם הן בגרוש, וגם הן לעולם נכונות:
“המחשבה שברגע נתון כזה או אחר איבדנו כיוון, שלא ידענו עוד איפה אנחנו נמצאים או לאן מועדות פנינו, שהחיים הם כאוס של תנועות משוט לא נקיות, מסורבלות, היא כל כך לא נעימה שאנחנו מעדיפים לשכתב את הסיפור בהמשך. לכן אנשים שהם מה שנקרא מוצלחים, ומתבקשים לספר על כך, נוטים לומר שזה היה החלום - האחד והיחיד - שהיה להם מאז שהם היו קטנים, להצליח דווקא בדבר הזה שהם הצליחו בו. הכוונות שלהם בוודאי ישרות. הם בוודאי פשוט שכחו את כל שאר החלומות, אלה שלא הוזנו כראוי, שהתכווצו ונעלמו. אולי היינו רואים ביתר קלות את הכאוס חסר התכלית של צירופי מקרים ”

שגם זה סבבה. אבל, אם מנקים את כל עיבויי העלילה והפיתולים, אם מצמצמים את מאות העמודים לשדרת הסיפור, אזי אפשר לתאר את העלילה כהסתבכות של כמה גברים נורבגיים הנגררים אחרי איבר המין של עצמם, בה בשעה שאיברי המין הנ"ל, נתקעים ונתחבים בחורים כאלה ואחרים. לאותן חדירות יש כמובן השלכות. וההשלכות, מעצם טבעה של כתיבת דרמה הן כאוטיות. ניתזים ריקושטים. הדברים נהיים מלוכלכים. המשימה של הבלש הארי הולה היא לנקות, כלומר ליישר את הבלגן, כלומר להטיל סדר ולמצוא הגיון בכאוס שלעיל.

והפעם, בספר הזה, הארי המסדר הוא גם הארי המבלגן. אדם בעיקבות איבר מינו. השאלה היא מי רצח את ראקל אישתו האהובה, והתשובה היא סוג של חד גדיא. 

קודם להרצחה זרקה ראקל את הארי בעלה שבגד בה עם עם קתרינה אישתו של ביורן שידע שהילד שלו ושל קתרינה איננו שלו אלא של הארי, ששכב גם עם אלכסנדרה שגילתה לביורן שהילד שכביכול שלו הוא של הארי, ששכב גם עם קאיה שתפקידה להוות אלטרנטיבה פוטנציאלית כלומר סוג של plane B. 

את כל הבלגן הזה יפתור הארי (הקולגיאלי והאצילי) באמצעות האסטרטגיה של שניים רבים והשלישי... מפסיד. ביורן חברו הטוב של הארי, שלא פלש אל מחוץ למנדט של עצמו, שלא בעל אישה מחוץ למסגרתו, אמנם רצח את ראקל כנקמה בהארי, ולכן הוא, סאקר שכמותו, נשלח להתאבד. 

לעומת זאת, הסינגור הנשוי, הידוע והמוצלח, זה שמזיין מהצד את האסיסטנטית שלו, נדרש, פן תתגלה הבגידה לאישתו, להקריב את האסיסטנטית כפתיון על מזבחו של פינֶה האנס הנורא והמחריד שמרחף מעל הספר הזה ועוד כמה ספרים קודמים לו, מרחף עלילתית, ואונס עוד ועוד נשים בברוטליות אלימה לצורך פיתולי העלילה
(שאלה: מה יש להגיד על סופר שהוגה ויורד לפרטי פרטים של מעשי אונס אכזריים, סיטואציות וטיפוסים רעים וסוטים שכאלה), ואז כמו יצחק, אברהם, אלוהים והשה לעולה, פינֶה האנס נורה מטווח רחוק ובאמצעות עדשה טלסקופית באיבר מינו (!) על ידי אחיה של נאנסת מוקדמת יותר, ומוחשד (ראייה: סכין) כרוצחה של ראקל.  

סוף טוב, הכל טוב. ללמדנו שהכל עניין של מוסכמות. פינֶה הרע האולטימטיבי, האנס הרשמי, הושמד ואילו החבר'ה הטובים, האולד בויז, סגרו את כל הפינות. עכשיו אפשר להמשיך הלאה מבלי לשלם מחיר. עיקר הדילמה היא אם לשתות או לא לשתות:
"...רק כוס אחת. הוא ידע שזה הקול שאסור להקשיב לו, שדיבר. שאמר: מגיע לך לחגוג קצת, בחייך!
לא.
לא? אוקיי, אם לא לחגוג, אז לפחות תראה כבוד למתים ותרים כוסית לזכרם, חתיכת זבל חסר כבוד וחסר לב שכמוך.
הארי ידע שאם הוא ייכנס לוויכוח עם הקול הזה, הוא יפסיד. הוא הסתכל על לוח הטיסות היוצאות. על הכוסית.”

אה, כן... האנוסות והרצוחות... נו, הן כבר יסתדרו...    

ואת כל זה אני כותבת ויודעת שאמירות כאלה שומטות את השטיח מתחת לכל כתיבה דרמטית. שאם הכל תקין אין סיפור. שאם כולם ישמרו את השפיצים שלהם בתוך המכנסיים יהיה אולי עולם תקין פוליטית אבל האוכלוסיה תמות משעמום.
אני לא מתחסדת. אני חושבת שיו נסבו הוא אֻמָּן מוכשר מאד, הוא בעל מלאכה פורה ומדויק, הוא בית חרושת שמכר למעלה מ 50 מליון מוצרים. אני רק מניחה פה את מה שחשבתי כשגמרתי לקרוא את הספר.   

       


 

 

 

:   

20.11.22

קטע משיר: "בובת סמרטוט" של אורי פרסטר

מדי פעם מופיעים בעיתון הארץ, תחת הכותרת "יומן", קטעים אישיים, פרגמנטים ממוספרים, שכותבת רות אלמוג. אני אוהבת לקרוא אותם. הם נקיים כל כך. הם יפים כל כך.
אני חושבת שעיקר כוחם בא להם משום שהם חִיוּוּיים כל כך, שהם "אֲמירָתִיִים" כל כך, כלומר שלכותבת יש חופש לספר, לתאר, להניח על הדף מילים בלי להיות מכוונת אג'נדה, מסר או פואנטה: אין לפני, אין אחרי, אין לָמה או לאיזה צורך. יש רק את הדבר עצמו, והוא לגמרי מחזיק.  
 
בפרסום האחרון, בסעיף 6 היא כותבת:
 
המשוררת הצעירה אורי פרסטר באה לבקרני אחת לשבוע לערך. היא עדיין לא פירסמה את שיריה בספר. לכן לסיום אביא קטע משירהּּ "בובת סמרטוט"
 
אַתְּ לֹא יַלְדָּה קְטַנָּה, הַפְסִיקִי כְּבָר לִבְכּוֹת.
זוֹ רַק בֻּבַּת סְמַרְטוּט, חוּטֶיהָ כְּבָר תְּלוּשִׁים,
וּפִיהָ קַו עָקוּם, עֵינֵי קְרִיסְטָל סְדוּקוֹת,
וְשִׂמְלָתָהּ קְרוּעָה, יָדֶיהָ מִתְפָּרְקוֹת.
אֵינֶנָּה כְּבָר שֶׁלָּךְ, אָז אַל נָא תִּתְעַקְּשִׁי.
אַתְּ לֹא יַלְדָּה קְטַנָּה, הַפְסִיקִי כְּבָר לִבְכּוֹת.
 
נַגְּבִי אֶת הַדְּמָעוֹת, לְכִי לְהִתְנַקּוֹת,
כִּי אַתְּ כְּבָר לֹא יַלְדָּה וּבֶכִי הוּא טִפְּשִׁי.
וּפִיךְ הוּא קַו עָקוּם, עֵינַיִךְ נִסְדָּקוֹת.
 
הִיא כְּבָר אֵינָהּ שֶׁלָּךְ, הַפְסִיקִי לְחַכּוֹת,
וַדַּאי הִיא כְּבָר בַּפַּח, בֵּין כָּל הַנִּנְטָשִׁים. אַתְּ לֹא יַלְדָּה קְטַנָּה, הַפְסִיקִי כְּבָר לִבְכּוֹת.
 
זוֹ רַק בֻּבַּת סְמַרְטוּט, בַּסּוֹף הֵן נִזְרָקוֹת.
מַדּוּעַ אַתְּ בּוֹכָה? הִיא כְּלָל לֹא אֱנוֹשִׁית,
עִם פֶּה שֶׁל קַו עָקוּם, עֵינֵי קְרִיסְטָל סְדוּקוֹת.

10.11.22

קראתי את ההסכמה של ונסה ספרינגורה

ספר: ההסכמה
כותבת: ונסה ספרינגורה
תרגום: רמה איילון
הוצאה: תכלת
תאריך הוצאה: ספטמבר 2020
קטגוריה: פרוזה תרגום
מספר עמודים: 189 עמ' מודפסים 

אודות הספר באתר ע-ברית (לא הצלחתי למצוא אתר אינטרנט של הוצאת תכלת, למעט דף פייסבוק)

שימושים רבים לה למילה הכתובה, המודפסת, הכרוכה ומפורסמת ברבים, להלן "ספר". במקרה הזה של "ההסכמה" ספר ככלי נשק. 

באמצעים של כתיבה אוטוביוגראפית מחזירה כאן ונסה ספרינגורה מלחמה. בזמן כתיבת הספר, בהיותה אישה בוגרת (בערך בגיל שהיה התוקף שלה, כשהיא בת 14), עכשיו שיש לה את הכלים והיכולת היא מכה ונוקמת ב ג' הסוטה, האנס, הפדופיל, עבריין המין, הנרקסיסט, התוקפני, המניפולטיבי ובקיצור החלאה.

כדבריה (בגיל חמש עשרה): “אבל אני לא חזקה מספיק לדו־קרב מילולי. אני צעירה מדי וחסרת ניסיון. מולו, הסופר והאינטלקטואל, חסר לי אוצר מילים קריטי. אני לא מכירה את הביטויים "פרוורטי נרקיסיסטי" או "עבריין מין". אין לי מושג מה זה אדם שהאחר אינו קיים עבורו. אני עדיין חושבת שאין אלימות מלבד אלימות גופנית. וג' מנופף במילים כמו שמנופפים בחרב. במשפט אחד הוא מסוגל להפיל אותי ארצה ולחסל אותי. אין שום סיכוי לקרב הוגן”    

ואז משבגרה, משרכשה את היכולת להשיב מלחמה, זה בדיוק מה שהיא עושה: "שנים רבות כל כך אני סובבת סחור-סחור בכלוב שלי, חלומותי גדושים רצח ונקמה. עד היום שהפתרון מתגלה סוף סוף לעיני, ברור כשמש: תפסי את הצייד במלכודת שלו עצמו, כלאי אותו בתוך ספר."

לטעמי שימוש בספרות כקרדום לחפור בו הוא פסול ואיננו יכול להרים את הטקסט ולעשות בו את מעשה הקסם שספרות טובה עושה- תוך שהיא מרחיקה מהיומיום בעודה משתמשת כביכול ביומי.

ואם אנחנו יורדים מההגדרה המחייבת "ספרות", הרי שלפננו יומן אישי מזעזע, כואב, מצער מכמיר לב, ומיוחד מחדד את הנקודה המרכזית המנהלת וקובעת את חיינו: מאזן הכוח.
זהו טקסט שראוי שיקרא על ידי כל בן תרבות. כל מי שיש לו ילדים. כל מי שהוא ממין הנקבה וממין הזכר. שתדע כל אם עברייה שגיבורים על חלשים תמיד היו, ישנם ויהיו. שנדע ונזכור כולנו כי מי שהכוח בידיו הוא זה שקובע את הבון טון. 

כל הקדמה, כל הנאורות, כל המודעות והפתיחות לזולת לא מצליחות לגבור על הפרדיגמה החייתית (האנושית) הבסיסית. שלטון הכוח. לעולם האריה יאכל את הכבשה החלשה והחולה. לעולם לא יוותר האריה על כוחו ונמצא אותו מלווה את הכבשה החולה למרפאה.    

בשנות השמונים והתשעים הזנאים הזקנים שלטו. היום אנחנו שומעות, קוראות, נלחמות ומזדעזעות. היום עושים שיימינג וזה עובד. בינתיים דעת הקהל לצד החלשות, החלשים והמיועדים להטרף. אבל אוטוטו גם זה מאבד מכוחו, נשחק והופך פחות אפקטיבי (קוראים לזה פוליטיקה של זהויות) ושובם של הזנאים הזקנים כבר נראה בקצהו של האופק.

ואי אפשר שלא להזכיר כאן גם את "דבר שמתחפש לאהבה" של גליה עוז, שגם הוא איננו ספרות אלא כתב האשמה שיצא רק כאשר הקורבן צברה כוח משלה. וכמוהו- ספר שהוא לא-ספרות יוצא למלחמת חורמה בסופר-ספרות באמצעות כלי הזין שלו עצמו- בספר.

כך, מעניין לעניין זועקת השאלה לגבי זכותו של סופר להפקיע לעצמו, לצורך כתיבתו הספרותית, כלומר לצורך מעשה האמנות שלו, שהיא ככזאת מקובלת (מעטים החולקים על כך) כנעלה ונשגבה, סיפורי חיים ותיאורים של אנשים אמיתיים וחיים שלא נתנו לכותב רשות והסכמה להשתמש בהם.  

חשיבותם של ספרים כמו זה של ונסה ספרינגורה או של גליה עוז, בכך שהן שומטות את המסך וגורמות לקורא להתפכח, או לפחות לנסות לתהות על אותם סופרים עטורי פרסים ותהילה, אנשים שחותרים להיות אושיות תרבות, בין שזה גבריאל מצנף, המכונה כאן ג', הסופר שעשה קריירה ספרותית אומנתית וזכה לתהילה כשפרסם ללא הסכמה את "הרומן" שלו עם ילדה בת 14, ובין שאלו "רק" בדיחות על חברי קיבוץ חולדה שהקפידו להסתרק וליישר את החולצה לפני שחלפו על פני חלונו של עמוס עוז הסופר הכותב.   

כדבריה של ונסה ספרינגורה: "סופרים הם אנשים שלא תמיד כדאי להכיר אותם. טעות לחשוב שהם כמו כולם. הם גרועים בהרבה. הם ערפדים. אני מצדי סתמתי את הגולל על כל שאיפה ספרותית. אני מפסיקה לכתוב יומן.
אני מפנה את הגב לספרים. לעולם לא אשקול עוד לכתוב"

אחרי שפסקה כך, נחרצות, כלומר מצד שני (והיופי שתמיד יש את ה"מצד שני"), ונסה ספרינגורה היא עורכת ספרים בכירה בהוצאה לאור גדולה ונחשבת. 

לסיכום: אני מוצאת שחשיבותו של הספר, מעבר לשיימינג וה me too,  נמצאת ביכולת שלו להראות עוד "צד שני", והוא האמביוולנטיות של הכותבת. 

בימינו הנאורים לכאורה מקובל לצבוע את הפוגע, האשם בשחור. מכאן שהקורבן בהכרח לבן. הדיבור הכללי עושה סדר: תוקף (רע) קורבן (טוב); מגיש לנו את המציאות בדו מימד.
ולא, אני לא מדברת על הדיבור הרווח שצריך להסתכל גם על הפוגע כקורבן של נסיבות חייו. אני מדברת על היכולת להסתכל על מציאות מסוימת, להכיל אותה ולהבין שאין דבר כזה "האמת העירומה", ולהשאר בתוך התסכול.     

“בשלב כלשהו מפציע נתיב שיש ללכת בו, או לגלותו. זה מה שאומרים הטַאוֹאיסטים. נתיב האמת. המילה הנכונה, המחווה המושלמת, התחושה המוחצת שאת במקום שעלייך להיות בו, ברגע המדויק. המקום שבו נמצאת האמת העירומה, במובן מסוים.
בגיל ארבע־עשרה את לא אמורה לפגוש גבר בן חמישים שמחכה לך מחוץ לבית הספר, את לא אמורה להתגורר איתו בבית מלון, גם לא להיות במיטתו כשהאיבר שלו בפה שלך בשעת ארוחת ארבע. אני מודעת לכל זה; חרף ארבע־עשרה שנותי, אני לא משוללת לגמרי שכל ישר. פשוט הפכתי את הא־נורמליות הזאת לזהותי החדשה.
מצד שני, כשאיש אינו נרעש ממצבי, אני מרגישה בכל זאת שמשהו בעולם הסובב אותי לא לגמרי בסדר.
וכאשר, לימים, מטפלים מכל מין וסוג יתייגעו להסביר לי שנפלתי קורבן לעבריין מין, גם אז ארגיש שזו אינה "דרך האמצע". שזה לא לגמרי נכון.
עדיין לא סיימתי עם האמביוולנטיות.”
 


 

  


 


  


6.11.22

קראתי את "הרוּלֵטיסט" מאת מירצ׳ה קַרטָרֶסקוּ

ספר: הרולטיסט
מחבר: מירצ'ה קַרטָרֶסקוּ
תרגום: אנמרי בארטפלד
ת. הוצאה: נובמבר 2016
מס' עמודים: 72

אודות הספר בדף ההוצאה לאור 

 

כעיקרון המעשה הספרותי הוא אודות גיבור שמנסה להוציא את עצמו ממצב בלתי נסבל עבורו. עצם מעשה סיפורו של סיפור הוא תנועה בחלל ובזמן, וגם אם הסיפור יסופר בדיעבד או מהסוף להתחלה או שיתפתל ויקמט את הזמנים, התנועה היא על פי רוב מקור לתקווה, מקור לאופטימיות. תמיד אפשר לקוות שהעתיד (הבלתי ידוע) יהיה טוב יותר, בוודאי מהעבר וההווה שהוא ידוע ומוכתר כגרוע. גם אם גודו לא יגיע בסופו של דבר, אנחנו מחכים. לחכות משמע לקוות.   

"הרולטיסט" מאתגר את הקביעה הזאת. הסיפרות, כלומר לספר סיפור, כלומר לכתוב ספר, כלומר היומרה לשקף את המציאות באופן שהיא מקום של תקווה- אומר הספר הזה, האמונה שהמזל שהיה עד כה רע (כל כך רע עד שהגיבור צריך עכשיו לחלץ את עצמו מתוכו) יאיר לגיבור פנים, מופרכת לחלוטין. 

המציאות היא שברירית, דלוחה, ובני האדם באשר הם חלק ממנה, הנם פגיעים, שקופים ונתונים לחסדי הגורל והפסיולוגיה/ביולוגיה של עצמם. לתאר את המציאות באמצעות הספרות, שהיא כאמור אופטימית מעצם טבעה, כלומר מגביהה ומאדירה, הוא מעשה עלוב:
"... אעשה לי מהסיפור הזה אקווריום, עלוב ביותר, כי אינני מעוניין באקווריום לשם קישוט, ובתוכו אני והוא, ערבים זה למציאות קיומו של זה, ננסה לשרוד, כמו שני דגים שקופים למחצה, כשפעימות ליבנו נראות לעין, ואנחנו גוררים שובל דקיק של צואה..." 

ספרות, למרות יומרתה איננה משקפת את החיים. ספרות משקפת את הנסיונות הנרקסיסטיים של הכותב לספר על עצמו. הבעיה שכשאתה כותב על עצמך במדויק הדברים נעשים מביכים. כתיבה ספרותית דורשת מרחק, פרספקטיבה, ולהשיג מרחק מעצמך זאת סתירה לוגית. כדבריו של מירצ'ה קרטרסקו "לדלג מעל הצל של עצמי". 

הספרות, הוא אומר, היא טֵראטולוגיה. ספרות היא רק לוג (יומן) שמונה ומפרט מגוון של טראס (טראס ביוונית- מפלצת): זוועות, מומים מולדים, עיוותים, קילקולים ותקלות שמתפתחים להיות בני אדם.

Teratology is derived from the Greek noun teras, meaning monster, and historically has referred to the study of malformations early in life that result from exposure to chemicals such as mercury, lead, and other complex compounds

 ואני מצטטת: "...כל מה שכתבתי אחרי גיל שלושים לא היה אלא העמדת פנים מביכה. שבעתי מכתיבה בלי תקווה שעוד אוכל אי פעם להתעלות מעל עצמי, לדלג מעל הצל שלי. נכון, עד לנקודה מסוימת הייתי ישר עם עצמי באופן היחיד האפשרי לאמן, כלומר רציתי לומר על עצמי הכול, ממש הכול. אבל האשליה רק נעשתה מרה יותר, כי הספרות אינה אמצעי מתאים לומר, ולו במעט, משהו ממשי על עצמך. כבר בשורות הראשונות שאתה מניח על הדף, יד זרה, מלגלגת, נתחבת לתוך היד האוחזת בעט כמו לכפפה, והבבואה שלך בראי הדף נפוצה לכל עבר כעשויה כספית, עד שמרסיסיה הקטנים, המעוותים, קורמים עור וגידים העכביש או התולעת, או הסריס, או החד קרן, או האלוהות, כשבעצם רק רצית לדבר, פשוטו כמשמעו על עצמך. הספרות היא טֵראטולוגיה."

זאת אף זאת, לכתיבה הספרותית אין ערך. הכותב טורח ועומל, מייצר אלפי דפי ספרות, שופך את חלבו ודמו כביכול עבור קוראים שנמצאים אי שם בחוץ. ואילו הם, נמעני הספרות מתייחסים לספר שלך בקלות ראש.

"...אחרי שאמות ימשיך לצוף הקבר שלי, בערפל השחור המוצק ויוליך את הדפים האלה לשום מקום, כדי שיקרא בהם שום איש. אך בהם בסופו של דבר נמצא הכול. כתבתי כמה אלפי עמודי ספרות- אבק ואפר...אתה רוצה להפוך את ליבו של הקורא בקרבו, והוא, מה הוא עושה? בשעה שלוש הוא מסיים את הספר שלך ובארבע הוא מתחיל חדש, טוב ככל שהיה הספר שאתה נחת בידיו..."

ואחרי שכל זה נאמר, הכותב איננו יכול שלא לכתוב. זהו דחף חזק ממנו, בדיוק כמו הדחף להמר. אולי בכל זאת יצליח דרך סיפורו של הרולטיסט לדלג מעל הצל של עצמו. "הרולטיסט הוא ההימור שהימרתי, פירור הבצק הקטן שסביבו יוכל לתפוח שוב  לחם העולם האווירירי. שאם לא כן, הכול, אם אמנם קיים איזשהו "הכול" שטוח כמו פיתה. אבל אם הוא היה קיים, והוא אמנם היה קיים- הנה ההימור שלי- אז העולם קיים..."

כי גם סיפורו של הרולטיסט הוא כשל לוגי. זהו סיפור אודות אדם עלוב שבעלובים, נחות שבנחותים, כלומר ביש מזל מוחלט, האם זכותו להתקיים? פסיכופט שהורג חתולים וטובח בצפרדעים, ודווקא הוא לכאורה הימר על חייו שלו, על קיומו, על זכות קיומו, בקיצוני שבהימורים, ברולטה הרוסית. ככל שהגדיל את הסיכון, את גובה ההימור כך התעשר יותר, ונשאר בחיים. עד כדי כך שיחק לו מזלו שאפילו כשהגדיל את ההימור ל 100% נשאר בחיים. דווקא חדל אישים זה? הוא שגבר וחמק מחוקי הלוגיקה שעל פיהם האנושות מתקיימת?

לא, אומר לנו הכותב. נהפוך הוא. הרולטיסט ניצח כי הוא הפסיד. והוא מסביר:

"... היום נראה לי הדבר פשוט, בסיסי, ועם זאת גאוני בפשטותו. הרולטיסט הימר נגד עצמו. בכל פעם שהצמיד את האקדח לרקה היה מכפיל את עצמו. כוח הרצון שלו היה מתהפך נגדו ודן אותו למוות. בכל פעם היה משוכנע בכל הוויתו שימות.... היות שביש המזל שלו היה מוחלט, לא יכול היה אלא להכשל תמיד בכוונתו להתאבד. אולי הסבר הזה הוא רק טמטום, אבל כפי שאמרתי אינני מצליח למצוא הסבר אחר שצהיה לו אחיזה במציאות ולו רק במעט..."      

  

  

קראתי את רעש של דניאל כהנמן, אוליביה סיבוני וקאס סאנסטיין

  שם: רעש מספר עמודים: 384 שם המתרגם: עפר קובר תאריך הוצאה: 2022 ז'אנרים עיון • ניהול ועסקים • משא ומתן וקבלת החלטות שם באנגלית Noise שם...