קראתי את המנהרה של א.ב. יהושע

 שם ספר: המנהרה
מחבר/ת: אברהם ב. יהושע
שם הספר בלועזית: The Tunnel
שם המחבר/ת בלועזית: Abraham B. Yehoshua
הוצאה: הקיבוץ המאוחד
בשיתוף הוצאת: ספרי סימן קריאה
מספר עמודים: 324
מועד הוצאה לאור: 2018

דף הספר "המנהרה"בהוצאה לאור

 

אם הייתי קוראת את הספר "המנהרה" בלי לדעת מי הכותב הייתי אומרת שזהו ספר משעמם, רדוד, עלילתו מופרכת ובסיכום כללי הקריאה בו מטריחה. הייתי אומרת שזה נראה לי כמו עיבוד לכאורה ספרותי של מאמרים שהופיעו במדור הדעות של עיתון הארץ ונמהלו באייטמים ממוסף גלריה. הייתי אומרת שהכתיבה חמודה והדמויות חמודות, אם כי פשטניות ובעיקר אין באמת סיפור בספר הזה. יש נסיונות מתוחכמים שלא צולחים (כי הם לא אמינים) לשזור אמירה פוליטית עם אמירה חברתית ולמשוך מעל הכל חוט של הטלת ספק באמצעות שִטְיֹונוֹ של הגיבור. 

אבל אני כן יודעת מי הכותב ולכן אני הולכת על ביצים. אולי אני דוחפת כאן יד גסה לקודש הקודשים, ובראיון האחרון (כאן 11) הוא נראה כל כך חביב... אז אני מבקשת סליחה מראש ומדגישה שכל הכתוב לעיל הוא רק דעתי האישית והבלתי מחייבת.

ובכן, אני יודעת מי הכותב. חיפשתי ורציתי לקרוא ספר של א.ב. יהושע לרגל מותו ולרגל כל השבחים והסיכומים ששטפו והיללו מכל עבר לאחר מותו. שנים רבות לא קראתי משהו שיהושע כתב, ולאחר שנים של המנעות החלטתי לבדוק שוב מה דעתי על כתיבתו ( קריאת שלושת ה-גדולים בהא-הידיעה, הא- הקריאה והא- התהילה העבריים ביאסו אותי מעודי. לטעמי כתיבתם הייתה מאולצת, נפוחה ויומרנית; בעודם מתהדרים בעברית גבוהה, נשבה בין דפיהם רוח פרובינציאלית לגמרי, ואני חיפשתי את הרחב, הפתוח, הרחוק, האחר. יחד עם זאת, אי שם בעבר, כמו כולם, קראתי פה ושם מספריו).     

עכשיו, אני לא מתיימרת לחוות דעה על כלל כתיבתו של א.ב. יהושע. אני רק רוצה להתייחס לספר הזה שפורסם ב 2018 ונכתב כחמש- שש שנים לפני מותו (2022).

העלילה שבה יש גיבור מהנדס דרכים פנסיונר שלקה בדימנציה ומנסה לשמור על שארית יכולותיו הקוגניטיביות, אישתו הרופאה שהותקפה על ידי חיידק אלים (אך לא טורף), אפשרות של חפירת מנהרה אווילית במכתש רמון, פלסטינית סקסית, אחיה ואביה השוהים בארץ ללא זהות, ועוד מיני דמויות מופרכות, לא אמינה ולא עובדת. 

כך גם הסיום, כיוון שאין קונפליקט, שאין לעלילה לאן להתקדם כלומר להפתר, הוא הזיה מרחפת על צבי ענק בשמי מכתש רמון.    

הביקורים החוזרים במלון בראשית במצפה רמון מעלים על הדעת כתיבה שיווקית.

התיאורים והנתונים המקצועיים- הנדסה ורפואה- קלושים, מופרכים ולגמרי לא מקצועיים. ובמיוחד שעיקר העלילה הפיזית היא איזו דילמה בלתי הגיונית בעליל אם לחפור מנהרה מתחת לאיזו גבעה שכוחה שעליה שרידים נבטיים במכתש רמון. 

דיאלוגים ומצבים לכאורה שנונים שאין בהם שום חידוש או קידום העלילה פרט לניפוח ועיבוי הטקסט. להלן מספר דוגמאות:

"טוב מאד מאשרת אישתו. בתור רופאה אני אומרת לך שהנפש יכולה לעכב את המחלה. אבל חבל שהנפש הזאת שלך לא שמה לב שתקעת את הפשטידה שהכנתי אתמול במקפיא במקום במקרר. תיארתי לעצמי , הוא נאנח, שיהיה לך קשה למצוא אותה, כי יש אזורים שלמים במקרר שלא מוכרים לך. אז למה החבאת אותה במקום שאי אפשר לראות אותה? את הכל אפשר לראות אם רוצים, אבל לא אני תקעתי אותה שם, אלא השד שמסתובב בתוכי. השד? היא צוחקת, עכשיו זה כבר שד? ובכל זאת, מה אכפת היה לשד לשים אותה במקרר ולא במקפיא? כי גם השד הזה אוהב אותך מאד, והוא חשב שאם החלטת, אחרי זמן ארוך כל כך, לאפות משהו, צריך לשמר אותו. אם כך, היא קובעת, זה שד טיפש ולא חכם. מה לעשות? זה השד שיש, אין אחר. אבל רגע, דינהלה, משהו מצלצל כאן, זה כנאה הנייד..."- לא מצחיק! לא אמין!

או: "-פנטום האופרה? נדלק הרופא, זה היה סרט ישן שחור-לבן שראיתי בילדותי, ולילות שלמים הייתי מתגלגל במיטה בפחד שהפנטום הזה, ששפכו חומצה על פניו, יבוא לבקר אותי..." (בוויקיפדיה כתוב שהסרט הופק ב 2004 ובצבע)

או בעקבות ביקור שהסתבך באופרה: "- בשיטיון דוקטור, נדמה לי שיש לא רק בלבול אלא גם כאב לב מוגבר, נטייה לצער עמוק, ואני ידעתי שיוליה עומדת לעלות לבמה ועומדת לעשות טעות גורלית, וריחמתי עליה, וניסיתי ללכת בעקבות הזמרת ולהזהיר אותה..."   

או:"... כי מימוני היסס לחשוף גמלאי, שתוקפו כבר פג"

ומול הצחוקים והשנינות לפתע משתרבבת לה שפה גבוהה "...הצליח להמיר את חוכמת ההנדסה בחריפות פיננסית שבכוחה לחשוף סִרכות וטעויות בכל חישוב ומאזן..."   

לקראת סוף הספר, כנדרש מספרות פופולרית, יש גם אקט מיני לוהט בין המהנדס מוכה השיטיון ואשתו הרופאה הכמעט פנסיונרית. 

כשקראתי את הספר ושאלתי את עצמי מה המוטיבציה של סופר מהולל והוצאת ספרים נכבדה לכתיבה ולפרסום ספר בינוני בעל מאפיינים של רומן רומנטי (לגיל הזהב), נזכרתי שקראתי איפשהו שהסופר רוברטו בולוניו (להבדיל), שרק בשנות הארבעים לחייו עבר לכתיבת פרוזה כדי לתמוך במשפחתו ובזמן שהמתין להשתלת כבד וידע שימיו ספורים, כתב במהירות מדהימה כדי שלילדיו תשאר ירושה גדולה ככל האפשר.  

ובסופו של דבר, נשארתי עם השאלה: גִּילָנוּת? האמנם?

כן, יש מיומנות. כן, יש זרימה קוהרנטית (במובן שדבר מוביל לדבר), אבל נראה שפיתוח העלילה מצוץ מהאצבע, דחוק. אין לבידו בכתיבה. בקיצור... חצי כוח.  

האם כתיבתו של א.ב. יהושע הידרדרה עם הזדקנותו (או שאולי כתיבתו הייתה בינונית תמיד)? 

האם לגיטימי לבקר לשבט ספר שכתב איש זקן?

האם כותבים זקנים הם בהכרח כותבים לא רלוונטים?