קראתי את אני מייקי של גליה עוז

ספר: אני מייקי
סופר/ת: גליה עוז
הוצאה: כנרת זמורה דביר
תאריך הוצאה: דצמבר 2016
קטגוריה: ראשית קריאה, ילדים ונוער, נוער צעיר
מספר עמודים: 112 עמ' מודפסים
דף ההוצאה לאור

גם אני נמנית על הרוב שקרא בזמנו את "דבר שמתחפש לאהבה" של גליה עוז. לאחרונה שמעתי את גליה עוז מדברת על סבתא שלה בפודקסט בשם "על החיים ועל המוות" עם דפנה לוי. גליה עוז דיברה על הנחמה שהיא שאבה מלהיות נכדה של סבתא ריבה שלה, שהייתה ההצלה הגדולה שלה, שאפשרה לה להיות סתם ילדה, סתם אהובה. בשיחה הוזכר רבות הספר "אני מייקי". כיוון שהקשבתי באופן אוטוביוגרפי לשיחה החלטתי לקרוא את הספר.

והרי אופי כתיבת טקסט, כל טקסט, מוכתב על ידי השאלה מי קהל היעד- למי ממוען הטקסט. הכותב מחזיק בתודעתו קורא מדומיין שאליו הוא מכוון מבחינת רמת הלשון, הדרך להעביר את התֵמות וכדומה. מבחן כתיבה לצעירים ממך, תוך שמירה על כבוד לקורא/מאזין הצעיר הוא עניין רציני. היכולת לכתוב על מורכבות החיים בגובה העיניים של ילדים או נוער מבלי "לרדת" אליהם, ובעיקר ללא צביעות והתחסדות הוא אמנות. גליה עוז בהחלט עושה זאת בהצלחה- היא הכאיבה וגם הצליחה לעורר תקוה בלבי הבוגר, וגם הנכד בן ה 11 שלי אומר שזה ספר ממש ממש בסדר.

ארבע הערות:

אחת- האיורים. ילדים ישראליים לא נראים ככה. אני מבינה את הקריצה והחשיבה המסחרית כמו גם את הצורך לפנות לליבם של ילדים שקוראים ורואים קומיקס וטלויזיה אמריקאית. יחד עם זאת הם עוררו בי התנגדות. מה שמוביל להערה השניה.

יופי- במהלך הספר מוזכר כמה וכמה פעמים שמייקי הוא ילד יפה. אני מוצאת שזה טריק מפוקפק. לאפיין גיבורים כיפי תואר, ובודאי בעלילות מג'אנר הברווזונים מכוערים, זה קל מדי. ברור שקורא נמשך אל גיבור יפה. האתגר הוא  איך לגרום להזדהות עם גיבור שהוא לאו דוקא יפה (כמו רובינו). אני מצאתי את הילד מייקי לשובה לב ללא הקביים של היופי. 

מוטי- הברקה. לאבא של מייקי, מחולל הרוע לא קוראים מוטי. מייקי קורא לו מוטי בינו לבינו. הרחקה כפולה: גם לא אבא, גם לא שמו האמיתי. מוטי שם סתמי. ואם שם סתמי אולי גם בן אדם סתמי כלומר, דמות לא משמעותית שאולי גם תחלוף בקרוב. מה שכמובן לעולם לא יקרה כי הורה, טוב או רע לעולם נשאר בתוכך. ומכאן להערה הרביעית

השתקפויות- גדילה והתבגרות כרוכות בבניית דימוי עצמי. דימוי עצמי נרכש מתגובות שהסביבה משקפת לך. הורה מכיל, מפרגן תומך משקף לילדו דימוי של הערכה עצמית גבוהה. לילד יש חוויה שההורה רואה אותו ומה שהוא רואה טוב עד מאד. 
מאידך, ילד להורה נרקסיסט סובל מהתעללות והתאכזרות סמויה. מהלכים ומסרים תדירים, סותרים אך סמויים שעל הגבול שבין רע לטוב (בבחינת כל-כך-אכפת-לי-ממך-שאני-חייב-כל-הזמן-לתקן-אותך). אמנם אסור להרוג את הילד אבל אפשר למוטט לו את הדימוי העצמי.  
בבית מייקי הוא ילד טוב. ילד משתדל. ילד כנוע ועדין שהולך על קצה אצבעות ומתנהג למופת. הוא רוחץ כלים ושומר על הסדר והניקיון. למרות כל זאת מוטי כועס עליו, מתנפל עליו, מפעיל עליו אלימות ובכך משקף לו שהוא ילד רע. הדיסונס בלתי נסבל. ולכן בחוץ, בעולם, מייקי מתנהג כבריון. הוא צורח בלי מילים: תראו אותי (אהבתי את ההיפוך- במקום לצרוח מייקי שומע צרחות בתוך אוזנו)- ובכך מייקי ממש את את הדימוי העצמי שאבא שלו משקף לו.

והנה, מופיעה קשת. ילדה מתוקה מצחיקה ובלתי שיפוטית בעליל. דווקא היא רוצה את חברתו של מייקי. הילדה קשת מופיעה כמו הקשת בענן, שהיא אינה אלא מופע של השתקפות של השתברות אור, במחווה של אופטימיות ועתיד טוב. היא רואה את מייקי האמיתי. את מייקי כמו שהוא. כלומר היא משקפת לו אפשרות חיובית של עצמו.  

ולסיום מייקי וקשת ממציאים שמות לסנופ הכלב. כלומר מודדים דימויים עצמיים אפשריים. כלומר, למרות ההורה הנוראי שקיבלת, יש אפשרות לשנות דימוי עצמי.    

קראתי את הפלגה אחרונה של זיגפריד לנץ

שם ספר: הפלגה אחרונה
שם מחבר: זיגפריד לנץ
מתרגם.ת / שפה: יונתן ניראד, תירגם מגרמנית
שם המחבר בלועזית: Siegried Lenz
מספר עמודים:149
שנת הוצאה לאור בעברית: תשס"ב / 2002
שנת הוצאה לאור: 1999

אודות הספר דף ההוצאה לאור 

למעשה הסיפֵּר מתלווה מעין המיה לוקלית שמחופרת מתחת לאירועים, צובעת אותם ואיננה בשליטת המחבר. אולי אפשר להשתמש בביטוי צַיִיטְגַיִיסְט. אבל זה יותר מרוח התקופה שמוטמעת באופן פסיבי בכותב. זה משהו מהאווירה הכללית שבה הכותב חיי; אולי יש לומר הרוטב שבו הכותב מוּשְרֶה. אנחנו מרגישים אותה באינטואיציה. אמנם קשה לנו לבודד אותה או לאבחן אותה אבל היא מובהקת.

כך גם הקריאה בספר "הפלגה אחרונה" (ללא קשר לסיפור עצמו), עוררה בי תחושות מהסוג הזה. הכתיבה לא מתנצלת על זה שמעל הכל יש סדר, יש נכון ויש טוב. זה המושכל הראשון. מתחת, בשוליים, יש וקורים דברים רעים.  על בסיס מצע זה מתפתח הסיפור. למרות שאין קשר (פרט לגֶרְמָנִיוּת), הארומה של הספר הזכירה לי את ימי ילדותי ואת הקריאה המענגת והמנחמת בספריו של אהובי הסופר אריך קסטנר.
גם פה, גם שם, העולם מסודר מאד. סדר של כבוד. ומתוך סדרי העולם המכובדים והמכבדים מבצבצות חולשות אנוש שגורמות לבעיות ולצרות. אין יומרה להציג מצבים כאוטיים, גם אין מחאה כנגד הצביעות שבעולם כה הגון ומסודר יש גם אכזריות, רוע, אינטרסים, טמטום, חולשה, תאווה, אגואיזם, אטימות, אבל יש השלכות לחריגות האלה. זאת ליבת הסיפור.

הקריאה בספר הזכירה לי גם את הנסיך הקטן שהלחיץ אותי מאד. מעשה האכזריות של העמדת דמות כל כך רכה ופגיעה מול אפס יכולות התגוננות, ובעיקר דאגתי שכל רגע הוא ישמט ויפול מהכוכב שלו.
הידיעה שהגיבור חי על זמן שאול תמיד מעוררת אמפטיה ודאגה.

ואולי דגם הנסיך הקטן עמד מול עיניו של זיגפריד לנץ כשהוא עיצב את דמותו התמה והחפה של ארנֶה , פרח ענוג, שעל אף יופיו ודוקא בשל עדינותו, ידוע מראש שבסוף העונה, עם בוא החום/הקור/החורף/הקיץ יקמול ויעלם.   

לעניין מבנה הסיפור אפשר לתאר אותו בדרך אורתודוקסית: ארנֶה הגיבור. הַנְס המספר. הגיבור מאופיין כאנדרדוג שניסה להלחם למען הכרה ואהבה. כשל והתאבד. 

אני מוצאת שהעומק של הספר מושג באמצעות השילוב של מבנה נוסף (בתוך המבנה שלעיל): הגיבור הוא הַנְס המספר. נושא הספר הוא המוות (או אם תרצו החיים). שאלת המוות, אפשרות המוות. האם אפשר לשמור על פיקדון של חיים אחרים שהונח בידיך. הַנס מספר לנו את השתלשלות הדברים, ותוך כדי כך הוא מעלה שאלות של מוות וזיכרון. 

הספר מתחיל במוות נוראי של משפחה שלמה. גרוע מזה. בהתאבדות ורצח של משפחה שלמה. ארנֶה הוא ניצול יחיד והקורא יודע מראש שארנֶה הניצול ימות גם הוא בקרוב. 

הספר מונע על השאלה השתוקה (על ילדי המשפחה המאמצת נאסר לשאול את ארנֶה שאלות על מות משפחתו), שאת התשובה לה מנסה הנס להבין הן על ידי מיון חפצי ארנֶה המת והן על ידי דיווח לקוראים על השתלשלות האירועים.   

ציטוט: "...משום שנאלצתי להשתעל, השתתקו השניים לשעה קלה, ואחר כך דיברו כל כך בשקט, שבקושי הצלחתי להבין משהו, אבל פעם אחת הרים אבי את קולו ואמר בהחלטיות: לא, ילד, לא, לא, המוות הוא לא דבר מיוחד, לא דבר מפחיד בכלל, מקבלים אותו, זהו זה."  

     

קראתי את התרפקות של נגה דיין

הוצאה לאור: ספרי ניב
מחבר: נגה דיין
מספר עמודים: 215
אודות הספר "התרפקות" דף ההוצאה לאור  

אקדים ואומר שאת הספר הזה קראתי מפני שקיבלתי אותו בחינם וברצון טוב ואין מחייב מזה.

וכך היה: קראתי בעיתון הארץ מאמר שכותרתו "מה אתם מצפים? שמו"לים ישרפו את הירושה של הילדים שלהם על ספרים?" נו, עם כזה קליקבייט... ברור שקראתי. 

הכתבה שאלה אם הוצאות לאור דורשות ממרבית המחברים לממן את ספריהם, ואם יותר ויותר כותבים בוחרים במסלול של הוצאה עצמית והופכים גם למנהלי פרויקטים, אנשי שיווק, הפצה וקידום מכירות, כיצד ישפיעו השינויים בשוק הספרים בישראל על איכות חומר הקריאה שלנו?  

בתחתית המאמר, באיזור הטוקבקים מישהי הציעה לקבל בחינם ספר שיצא בהוצאה עצמית. הסתקרנתי, שלחתי מייל וקיבלתי את הספר. 

כמובן שקראתי אותו ולו רק מתוך הכרת תודה.

אני לא מתכוונת לדון כאן בשאלת הלגיטימיות, ההוגנות, נורמות, איכות, הגמוניה וכיוב. רק אניח פה את האמירה שהחידק לכתוב ולפרסם הוא תאווה, צורך, אהבה ועוד מיני דחפים. ועוד אומר ולא אחדש שבימינו הפרמיסיביים והמכילים, ימי ה"הכל הולך" על (רוב) הדחפים, מעצם היותם בלתי נשלטים, חלה הגישה של "הכרח לא יגונה", ושאלת ה"מי קובע מה טוב ולמה" נשארת עומדת פתוחה וזבה.

רשת הביטחון בדמות "הוצאות ספרים לגיטימיות" מזמן נקרעה. ובכלל, אנחנו כולנו יודעים בוודאות, כמו שאין שדים ורוחות, כמו שאין מכשפות, כך גם שכל המלכים ללא יוצא מן הכלל ערומים. אז אם מישהי משתוקקת להוציא לאור את פרי כתיבתה, אם היא מוכנה לשלם במיטב כספה כדי לא להתקע באחד מחורי רשת הביטחון הקרועה- סבבה ושאפו!

בין אם הספר "טוב" ובין אם לא, אני מעריכה ומכבדת את מי שהעזה לפרסם ברבים טקסט שהיא השקיעה בו את היקר לה, שנראה כמו ספר,שנקרא כמו ספר ונובח כמו ספר. אני גם מדמה לעצמי את מנעד הרגשות שעברה הכותבת- מהיסורים, הספקות, ההתחבטויות ועד להתעלות וגאוה גדולה, ואומרת שלהסתכן ולחשוף ככה את ציפור הנפש- כל הכבוד!

אם לסופרים "המקצועיים", לאותם אלו שלכאורה יש את מגע הקסם, את אותו דבר מה חמקמק שאיננו יכולים לשים עליו את האצבע, להגדיר אותו או להנחיל אותו, אותם אלו שתחת ידם מילים הופכות לספרות,  גם הם לעיתים מפשלים ומפרסמים כתבים פחות מבינוניים, הרי מה לנו להתגדר תחת גדרות ומוסכמות שפשטו את הרגל כמו לקטורים, מבקרים והוצאות ספרים. הממסד שכביכול הגן עלינו מפני ספרות זבל, שכביכול החזיק את האמת המוחלטת בידיו ושמר עלינו מפני "נפילות". חלס, נגמרו הימים שהיה אבא גדול. כיום כולנו יתומים. איש איש לעצמו.

אני כשלעצמי דוגלת בחיזוק ואישוש כוחות האינטואיציה האישית שלי. אם ספר עושה לי את זה- הרווחתי. אם לא, אם נפלתי בפח השיווק והמכירות, אמנם חֲרוֹק אני חורקת שיניים ובמיוחד אם קניתי/הוצאתי כסף/השקעתי מזמני וקיבלתי אחיזת עיניים- אבל זב"שי.

ולעצם הספר "התרפקות"-  הספר קריא, חביב, זורם; ספר בסדרי כזה; מלא כוונה טובה ומושקע. אמנם הדמויות העלילה ופתרונה צפויים ושגרתיים, אך האהבה כמו תמיד, מנצחת! 

זה לא רומן היסטורי אם כי יש בו הרבה היסטוריה. זה לא ספר מתח אם כי יש בו רצח בלתי מפוענח. זה לא ספר מחאה אם כי יש בו התרסה כנגד מערכת החינוך. אירועי העלילה נובעים, מתורצים ומוסברים היטב מתוך הנסיבות. ברם, הניסיון ללמד אותי הקוראת היסטוריה, כחלק מהעלילה, דידקטי ומאולץ ולכן מרחיק.

הפסיכולוגיה של הדמויות שטוחה ושבלונית: “אבל הפסיכולוגית מיאנה לנטוש את הטרף שהושלך לפתחה ואמרה: "אני מבינה מדברייך שנמרוד היה ילדותי, את הרי היית בשבילו סוג של אימא... יכול להיות שהרגיש שהוא עדיין לא בשל לילדים, שלא יוכל לעמוד בנטל הרגשי, שלא יצליח להקדיש את עצמו למימוש ייעודו כמדען.”

דמות הגיבורה, שעל כתפיה הדלות מוטלים כשלי ההוראה בבתי הספר התיכוניים בכלל ודילמות הוראת מקצוע ההיסטוריה בפרט, חידת בעלה המת (נפל מהחלון או נרצח), הרווקות התל אביבית, קריטריונים לבחירת בן זוג  וכיוב' לא מסוגלת לשאת את המשא הזה. ובמיוחד שהיא דמות חלשה, פושרת, מופנמת ובעיקר תקועה בתוך ההיסטוריה, או כשמו של הספר- "מתרפקת" על ההיסטוריה.

הספר מונגש היטב- הגהה טובה, עברית תקינה, אין שגיאות תחביר וכו'. אם כי לעיתים הכתיבה מאולצת, ומשתדלת עד שהיא הופכת לקלישאה, ומילים "כגון" או "כדלקמן" מוטב להן שיחתכו בעריכה ספרותית.

("כשהייתה מתלהטת היא הייתה ממהרת להגיש לנו פירות קרירים ונימוחים כגון מלון או אבטיח”
או
“וכפיתי עליהם לשמוע שוב ושוב את אותם עשרה משפטים בשינויים קלים כשתמציתם הייתה כדלקמן: ” )

לסיכום- זהו רומן, שכתבה מורה להיסטוריה שאוהבת היסטוריה ומרביצה היסטוריה בקוראיה, על מורה להיסטוריה שאוהבת היסטוריה ומרביצה היסטוריה בתלמידיה. 

פרדוקס שמובנה גם בתוך מקצוע ההוראה וגם בתוך הספר. את מקצוע היסטוריה יש להורות לתלמידים. הבעיה שהוראה מעצם טבעה היא פעולה כופה, כלומר דוחה. ואילו ספרות, כאשר היא טובה, היא מושכת את הקורא להתחבר אליה רגשית. מרצונו החופשי. ולהכניס את שני הכוחות המנוגדים (המושך והדוחה) תחת כריכה אחת קשה עד בלתי אפשרי.

 

קראתי את המנהרה של א.ב. יהושע

 שם ספר: המנהרה
מחבר/ת: אברהם ב. יהושע
שם הספר בלועזית: The Tunnel
שם המחבר/ת בלועזית: Abraham B. Yehoshua
הוצאה: הקיבוץ המאוחד
בשיתוף הוצאת: ספרי סימן קריאה
מספר עמודים: 324
מועד הוצאה לאור: 2018

דף הספר "המנהרה"בהוצאה לאור

 

אם הייתי קוראת את הספר "המנהרה" בלי לדעת מי הכותב הייתי אומרת שזהו ספר משעמם, רדוד, עלילתו מופרכת ובסיכום כללי הקריאה בו מטריחה. הייתי אומרת שזה נראה לי כמו עיבוד לכאורה ספרותי של מאמרים שהופיעו במדור הדעות של עיתון הארץ ונמהלו באייטמים ממוסף גלריה. הייתי אומרת שהכתיבה חמודה והדמויות חמודות, אם כי פשטניות ובעיקר אין באמת סיפור בספר הזה. יש נסיונות מתוחכמים שלא צולחים (כי הם לא אמינים) לשזור אמירה פוליטית עם אמירה חברתית ולמשוך מעל הכל חוט של הטלת ספק באמצעות שִטְיֹונוֹ של הגיבור. 

אבל אני כן יודעת מי הכותב ולכן אני הולכת על ביצים. אולי אני דוחפת כאן יד גסה לקודש הקודשים, ובראיון האחרון (כאן 11) הוא נראה כל כך חביב... אז אני מבקשת סליחה מראש ומדגישה שכל הכתוב לעיל הוא רק דעתי האישית והבלתי מחייבת.

ובכן, אני יודעת מי הכותב. חיפשתי ורציתי לקרוא ספר של א.ב. יהושע לרגל מותו ולרגל כל השבחים והסיכומים ששטפו והיללו מכל עבר לאחר מותו. שנים רבות לא קראתי משהו שיהושע כתב, ולאחר שנים של המנעות החלטתי לבדוק שוב מה דעתי על כתיבתו ( קריאת שלושת ה-גדולים בהא-הידיעה, הא- הקריאה והא- התהילה העבריים ביאסו אותי מעודי. לטעמי כתיבתם הייתה מאולצת, נפוחה ויומרנית; בעודם מתהדרים בעברית גבוהה, נשבה בין דפיהם רוח פרובינציאלית לגמרי, ואני חיפשתי את הרחב, הפתוח, הרחוק, האחר. יחד עם זאת, אי שם בעבר, כמו כולם, קראתי פה ושם מספריו).     

עכשיו, אני לא מתיימרת לחוות דעה על כלל כתיבתו של א.ב. יהושע. אני רק רוצה להתייחס לספר הזה שפורסם ב 2018 ונכתב כחמש- שש שנים לפני מותו (2022).

העלילה שבה יש גיבור מהנדס דרכים פנסיונר שלקה בדימנציה ומנסה לשמור על שארית יכולותיו הקוגניטיביות, אישתו הרופאה שהותקפה על ידי חיידק אלים (אך לא טורף), אפשרות של חפירת מנהרה אווילית במכתש רמון, פלסטינית סקסית, אחיה ואביה השוהים בארץ ללא זהות, ועוד מיני דמויות מופרכות, לא אמינה ולא עובדת. 

כך גם הסיום, כיוון שאין קונפליקט, שאין לעלילה לאן להתקדם כלומר להפתר, הוא הזיה מרחפת על צבי ענק בשמי מכתש רמון.    

הביקורים החוזרים במלון בראשית במצפה רמון מעלים על הדעת כתיבה שיווקית.

התיאורים והנתונים המקצועיים- הנדסה ורפואה- קלושים, מופרכים ולגמרי לא מקצועיים. ובמיוחד שעיקר העלילה הפיזית היא איזו דילמה בלתי הגיונית בעליל אם לחפור מנהרה מתחת לאיזו גבעה שכוחה שעליה שרידים נבטיים במכתש רמון. 

דיאלוגים ומצבים לכאורה שנונים שאין בהם שום חידוש או קידום העלילה פרט לניפוח ועיבוי הטקסט. להלן מספר דוגמאות:

"טוב מאד מאשרת אישתו. בתור רופאה אני אומרת לך שהנפש יכולה לעכב את המחלה. אבל חבל שהנפש הזאת שלך לא שמה לב שתקעת את הפשטידה שהכנתי אתמול במקפיא במקום במקרר. תיארתי לעצמי , הוא נאנח, שיהיה לך קשה למצוא אותה, כי יש אזורים שלמים במקרר שלא מוכרים לך. אז למה החבאת אותה במקום שאי אפשר לראות אותה? את הכל אפשר לראות אם רוצים, אבל לא אני תקעתי אותה שם, אלא השד שמסתובב בתוכי. השד? היא צוחקת, עכשיו זה כבר שד? ובכל זאת, מה אכפת היה לשד לשים אותה במקרר ולא במקפיא? כי גם השד הזה אוהב אותך מאד, והוא חשב שאם החלטת, אחרי זמן ארוך כל כך, לאפות משהו, צריך לשמר אותו. אם כך, היא קובעת, זה שד טיפש ולא חכם. מה לעשות? זה השד שיש, אין אחר. אבל רגע, דינהלה, משהו מצלצל כאן, זה כנאה הנייד..."- לא מצחיק! לא אמין!

או: "-פנטום האופרה? נדלק הרופא, זה היה סרט ישן שחור-לבן שראיתי בילדותי, ולילות שלמים הייתי מתגלגל במיטה בפחד שהפנטום הזה, ששפכו חומצה על פניו, יבוא לבקר אותי..." (בוויקיפדיה כתוב שהסרט הופק ב 2004 ובצבע)

או בעקבות ביקור שהסתבך באופרה: "- בשיטיון דוקטור, נדמה לי שיש לא רק בלבול אלא גם כאב לב מוגבר, נטייה לצער עמוק, ואני ידעתי שיוליה עומדת לעלות לבמה ועומדת לעשות טעות גורלית, וריחמתי עליה, וניסיתי ללכת בעקבות הזמרת ולהזהיר אותה..."   

או:"... כי מימוני היסס לחשוף גמלאי, שתוקפו כבר פג"

ומול הצחוקים והשנינות לפתע משתרבבת לה שפה גבוהה "...הצליח להמיר את חוכמת ההנדסה בחריפות פיננסית שבכוחה לחשוף סִרכות וטעויות בכל חישוב ומאזן..."   

לקראת סוף הספר, כנדרש מספרות פופולרית, יש גם אקט מיני לוהט בין המהנדס מוכה השיטיון ואשתו הרופאה הכמעט פנסיונרית. 

כשקראתי את הספר ושאלתי את עצמי מה המוטיבציה של סופר מהולל והוצאת ספרים נכבדה לכתיבה ולפרסום ספר בינוני בעל מאפיינים של רומן רומנטי (לגיל הזהב), נזכרתי שקראתי איפשהו שהסופר רוברטו בולוניו (להבדיל), שרק בשנות הארבעים לחייו עבר לכתיבת פרוזה כדי לתמוך במשפחתו ובזמן שהמתין להשתלת כבד וידע שימיו ספורים, כתב במהירות מדהימה כדי שלילדיו תשאר ירושה גדולה ככל האפשר.  

ובסופו של דבר, נשארתי עם השאלה: גִּילָנוּת? האמנם?

כן, יש מיומנות. כן, יש זרימה קוהרנטית (במובן שדבר מוביל לדבר), אבל נראה שפיתוח העלילה מצוץ מהאצבע, דחוק. אין לבידו בכתיבה. בקיצור... חצי כוח.  

האם כתיבתו של א.ב. יהושע הידרדרה עם הזדקנותו (או שאולי כתיבתו הייתה בינונית תמיד)? 

האם לגיטימי לבקר לשבט ספר שכתב איש זקן?

האם כותבים זקנים הם בהכרח כותבים לא רלוונטים?