שם הספר: נהר ארוך בוהק
כותבת: ליז מור
הוצאה לאור: מודן
שנת הוצאה: 2021
מספר עמודים: 454 עמ'
עוד על הספר
ספק בלש, ספק רומן, ספק מחאה. מחד האמירות החברתיות שבו בלתי ניתנות לערעור. מאידך כמעשה אומנות הכתיבה הוא קלוש למדי. הוא מפוזר, גולש וקורץ לדיונים אקטואליים בבעיות העוני והסמים של אמריקה. העלילה לא מהודקת ולא מוגדרת לעצמה, הדמויות והבעיות קלישאתיות, ובכל זאת מצאתי את עצמי מאד בתוך הספר. ובכל זאת קראתי את הספר בעניין. הייתי לגמרי עם הגיבורה. חרדתי לה ודאגתי לה ותמכתי בה. בעיקר קוויתי ששתינו נעבור את הספר בשלום ולא יקרה לה-לנו רע.
העלילה היא בליל שכזה- יש סמים ומסוממים, הגיבורה היא שוטרת שאחותה בדרך כלל מסוממת ועכשיו היא נעדרת. יש רציחות; יש אנסים; יש זונות; יש אוהבי ילדות; יש שוטרים מושחתים; יש מצוקת ילודים מכורים לסמים; יש שכונה שהפכה לסלאמס; יש ספקטרום של גברים שנע מרשעים מוחלטים, סוטים ורוצחים דרך "בסדרים" ועד טובים וטובים מאד; יש מהפך עלילתי שבו הנעדרת מתגלה חיה ובועטת; ויש עוד מהפך בונוס כשלפתע מדווח לקורא שהאם המסורה היא בכלל הדודה.
למרות שהעלילה מתנהלת כעלילת בלש משטרתית שבלונית למדי, היא איננה כזאת, כולל פתרון החידה: לאן נעלמה האחות האובדת. ולבסוף, הפתרון, יש לומר די דחוק. אז מה, שאלתי את עצמי, תפס אותי כאן?
בדרך כלל אני מאבדת סבלנות ולא גומרת לקרוא ספרים שאני מוצאת אותם "ללא טובים". בדרך כלל יש לי יכולת הכלה נמוכה לטקסטים קלישאתיים, וכאן הייתי לגמרי בתוך הספר. הרהרהתי והרהרתי עד שפעצחתי את החידה: אנדרדוג
אם אפשר לחלק את בני האדם לכאלה שנמשכים אל גיבורים חזקים וחשובים ( topdog), ולכאלה שליבם נמס מול גיבור שנמצא בעמדה נחותה, שעומד להפסיד (underdog)- אני מאלה. אצלי זה פשוט אינסטינקט שכזה, ולא יעזורו כאן ניסיון או תובנה או השכלה... הלב פשוט נכמר ואני חייבת לעזור/לשמור/לגונן על הגיבורה האנדרדוגית שלי.
הפרוטאגוניסט והאנטגוניסט נאבקים. ידו של מי תהיה על העליונה?
הפרוטגוניסט היא הגיבורה השוטרת. גיבורה מסוג אנדרדוג.
האנטגוניסט הם הגורל והחיים המחורבנים שהסופרת הועידה לה.
העוצמה והמתח נובעים מכך שהכוחות לא שווים. אישה צעירה אחת קטנה ודלה מול עולם קשוח ורע. דויד מול גוליית. בודדה מול רבים. חולשה מול כוחות שחור עוצמתיים. חוסר האיזון המוטמע בבסיס המציאות של הגיבורה. המתח הוא לא מתח בלשי אלא חרדה שבדאגה לגיבורה. היא נלחמת בכוחות הרשע שמקיפים אותה מכל עבר. היא אם יחידנית, היא יתומה, היא ענייה, היא גדלה בשכונת פשע כשסביבה סמים ומוות מסמים, גברים אכזריים, שוטרים מושחתים ובעצם כל העיוות וחוסר הצדק שבשברו של החלום האמריקאי.
במהלך העלילה הסופרת מפילה על הגיבורה מכות גורל וקשיים מכל הסוגים והאפשרויות, ואני הקוראת דואגת וחרדה באופן אמהי לגיבורה הבודדה והאמיצה הזאת, שבחלקה איננה מודעת ל"גיבוּרוּת" של עצמה. ובכל פעם שהגיבורה נחלצת מאיזו בעיה אני נושמת לרווחה. וכן, המכות נעשות קשות ואכזריות יותר ויותר עד הסוף הטוב.
שתי הערות לסיום:
האחת- כשם שהקריאו לי, אי אז, את סינדרלה ונמחץ בי ליבי והתמוגגתי מדמעות... עד שהנעל והנסיך...
השניה- אנחנו (לא יפה להגיד אבל ככה זה עובד) צריכים שכדי שגיבורה מסוג אנדרדוג תעורר את האמפתיה שלנו, היא תהיה "פחותה" מאתנו הקוראים. כלומר שאני הקוראת אוכל להסתכל אליה מלמעלה או לכל הפחות מאותו גובה. לעולם לא ממקום נמוך יותר. לדוגמא ענייה או מוכת גורל או אם חד הורית או ילד או מאותגר שכלית וכדומה (את "עוזרת בית" של נטפליקס ראיתם?)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה