הספר הלא נכון- אחלה ספר

הספר הלא נכון

סופרת: נעה ידלין

כנרת זמורה דביר

(אם טרם קראתם, אפשר שאני מקדימה את המאוחר ותשתבש חווית הקריאה.)

הבחירה, ההחלטה אם לקרוא דווקא את הספר הזה או אחר היא סוג של הימור. טוב, לא ממש סיכון של חיים ומוות... אבל בכל זאת אני עומדת להשקיע את עצמי בקריאה, ואם אני זה הדבר היקר ביותר שיש לי, אז... והנה כאן יופי של ספר. מדויק וכתוב היטב.

נכון שלהמר על ספר של נעה ידלין זה סוג של הימור די בטוח, וזה לא בדיוק חדשות, אבל זאת הרגשה נהדרת לתת את עצמי כקוראת בידיים אמונות ובטוחות. ואני רוצה לשטוח כאן כמה מהסיבות:

ספרות היא מעשה עקיף. היא לא העולם עצמו. היא דפים עם מיני סימנים או סמלים. סיפור טוב הוא העמדת עולם שנחווה כאמיתי תוך שהוא מצליח לגשר על הפער הבלתי נתפס שבין אותם סימני דפוס ובין הפנטזיה והדמיון של הקורא, כך שהקורא מצליח לארגן לעצמו עולם שלם. ואחד הפטנטים הוא עמידה בכמה כללים וחוקים ישנים וטובים. קל להגיד. נדיר לביצוע כי צריך כשרון לעמוד בהם ונעה ידלין עושה זאת מצוין.

ראשית מבנה העלילה. הספר נצמד למבנה עלילה קלאסי אורתודוקסי של עלילת גִלּוּי Discovery Plot.
בהתחלה יש גיבורה שמרוצה למדי מחייה, ואז קורה משהו (קטליזטור) שפוקח את עיני הגיבורה אל האמת שלה, ואז מהפך: העתיד יראה שונה מהמתוכנן משום האמת שהתחוורה לגיבורה.

ב"הספר הלא נכון" יש לנו גיבורה. יש לה חיים סבבה. מאוזנים וטובים. יש לה בעל ד"ר אקדמאי אוהד ותומך. יש זוגיות זורמת ומתחשבת. יש מקום לרצון שלה להיות סופרת. יש בן זוג מפרגן ו"פמניסטי". היא מגדלת תינוק שכדרכם של תינוקות לא ישן בלילות. ומכאן תצמח ותתפתח אפשרות אחרת (הקטליזטור) שתעמת אותה עם הסיפור שהיא מספרת לעצמה, ולאחר חיבוטים ונפתולים (שהם גוף העלילה) תאלץ אותה להסתכל לאמת של עצמה בעיניים.

הדמויות הן מהז'אנר של החבר'ה שקוראים את עיתון הארץ וחייהם משקפים דילמות קיומיות וגם אקדמאיות נשגבות. בכלל, יש שם סוציו אקונומיקה גבוהה. יש שם ישראליות גוש-דָנית טיפוסית. התנהלות של צחוקים ודחקות והדיבור שנון ועוקצני. לאורך הספר תתפתח אווירה של הכל לכאורה סבבה. זורמים. החטא הנורא ביותר של גידי בעלה (בשלבי ההתחלה) הוא התהפכות מנומקת משמאלני לימני. 

הקטליזטור, מחולל השינוי בראיית עולמה של רונה הוא הצ'אנס שנפל לידיה לכתוב רומן רומנטי ולהצליח בגדול (כולל הצלחה כלכלית). ואז נפרשת סאגה של לבטים וחיבוטים בשאלת הלגיטימיות של ספרות זולה, בשאלת הגבוה והנמוך וכיוב' שאלות שנחרשו ונטחנו עד דק לגבי אומנות וצרכנות, אומנות ואָמנות, אם לגיטימי בכלל להכריע.  אדגיש שאין בכל הבעד ונגד, בטיעונים לכשעצמם, כל חידוש או אמירה משמעותית על ספרות. בל יטעה הטועה לחשוב שהספר דן בשאלות מעולם מדע הספרות. לא ולא. כל כולן הן מצע להתלבטות הגיבורה. הקונפליקט שיביא בסופו של סיפור לגילוי: הגיבורה הסופרת לא מצליחה לגלות לבעלה שהיא כתבה ספר טראש ״נחות״. היא מסתירה ממנו את האמת הזאת. אבל האמת האמיתית של רונה הגיבורה היא לא ששלחה ידה בטראש אלא שהיא לא יכולה/מסוגלת/רוצה לפתוח את זה מול בעלה.

ההכרה בעובדה הזאת (ולא עצם עובדת כתיבת הספר ה"נחות") היא זאת שתפקח את עיניה של רונה לאמת שלה: מי הוא בעלה באמת, מה אופיו האמיתי ואיפה היא מול זה. מה ההצגה הזוגית שהיא שותפה לה. מעין הרמת מסך. וכך ברגע הסיום (של הספר) "נופל לה האסימון", מתגלה לה האמת הפנימית של עצמה והיא מבקשת להשתחרר ממלכודת הדבש של גידי בעלה:
 "... הוא אמר, אין לך מה להגיד, מה את יכולה להגיד.
סנטרו נטה מבעד לזקנו. היא ניסתה לגרשו, להפשיטו ממנו, לדמיין את פניו עירומות. פתאום נדמה לה זר.
היא אמרה, אני צריכה להגיד לך משהו.
הוא הביט בה.
היא אמרה, אני רוצה להפרד."

נעה ידלין רכשה את לבי, לב הקוראת, בטכניקות מעולם הסטנדאפ. חלילה לה לנקוט סימבוליזם אלגורי כבד (שיצא מן האופנה). היום הקטע הוא טכניקה עוקפת- להגיד בלי להגיד. ללכת עם להרגיש בלי: גם אם אתה רוצה לכתוב על נושא שברומו של עולם אסור להרצות, אסור להטיף, חלילה מלהאכיל את הקורא בכפית או בכפיה. כיום קלילות היא שם המשחק. דחקות וצחוקים. נעביר את המסר באמצעות תובנות קלילות אך ביקורתיות בנושאי מין וזוגיות. חשיפה רכה של שקרים לבנים שכולנו הרי מכירים מהבית. הקטע הוא לדייק ולתת את זה ב"דוגרי" כמו שרונה אומרת:"...שלי יותר טוב, סליחה שאני אומרת. חצי מזה כתוב זוועת אלוהים, זה פי מאה יותר קלישאות, זה עלילות מופרכות, זה דיאלוגים מופרכים. אז בסדר, לא יצא לי מאסטרפיס, אוקיי...לא נעים לי שאני אומרת. אבל אם אנחנו מדברות דוגרי. אני פשוט רוצה להבין."

ועוד ציטוט כדי להדגים את סגנון הסטנדאפ: ״…היא אמרה, נו, ורונה אמרה, סבבה, מעביר את הזמן, וגיתית אמרה, דונ׳ט סבבה מעביר את הזמן מי- מחרמן או לא מחרמן? ורונה אמרה, יש לי תינוק בן עשרה חודשים בבית, תזכירי לי מה זה מחרמן? וחשבה כמה קל לשקר על מין.
גיתית אמרה, את יודעת מה אנחנו עושים? ורונה שאלה, מי זה אנחנו, וגיתית אמרה, אני מקריאה לו קטעים לפני השינה, ואז אנחנו מזדיינים.״

אסכם ואומר שהאמירה של הספר (בעיני כמובן) היא כמו שאמא שלי תמיד אומרת, שאי אפשר לרקוד על כל החתונות בבת אחת, או במילים אחרות אי אפשר גם וגם בו זמנית. רונה מבינה שאמת יש רק אחת, שחיי הנישואים שלה בשקר יסודם, ומשנחשפה האמת היא לא יכולה להמשיך ולדדות בין השיטין. 

ולסיום עוד כמה דוגמאות למבנים של "גם וגם" שמתפרקים אל מול האמת:

גידי מתואר כבעל פמניסט. והרי בעל, בניגוד לשותף או בן זוג, מעצם הגדרת הבעלות לא יכול להיות פמניסט.

כנ"ל גידי הוא פמיניסט וימני. דבר והיפוכו. בערך כמו מדינה יהודית ודמוקרטית.

סופרת שכותבת גם ספרות רומנטית, טראש וגם ספרות רצינית, איכותית. 

סופרת ללא שם מתפרנסת מעבודה ביד ושם. 

תרצה, האחות הרווקה המזדקנת, זאת שנכשלת במציאת זוגיות, היא היחידה שרואה את המציאות כהוויתה. את גידי הפוץ המתנשא ואת מציאות הכיבוש הישראלית.