22.7.22

קראתי את אמן של העולם הצף של קַזוּאוֹ אישיגּרוֹ

ספר: אמן של העולם הצף
מחבר: קזואו אישיגורו
An Artist of the Floating World
הוצאה: כתר
תורגם מאנגלית
תרגום: עידית שורר
שנת הוצאה במקור: 1986
שנת הוצאה בעברית: 2011 (מהדורה מחודשת)
מספר עמודים: 219
דף הספר בהוצאה לאור 

לספרות איכותית יש מאפיינים מובהקים. כשזה טוב אתה פשוט יודע את זה. כך גם ה"אמן של העולם הצף", ואמנה בהמשך מספר מאפיינים שבלטו לי. יחד עם זאת לא הצלחתי לפענח כמה וכמה נקודות מהותיות לסיפור שנשארו בעיני חידה. וגם זה טוב. חידות בלתי פתורות (בתנאי שהן אורגניות לגוף הסיפור), מעבות ומוסיפות איכות, הן מאלצות מחשבה והסתכלות רטרוספקטיבית; הן גורמות לתובנות בדיעבד. 

מבחינת מבנה העלילה זהו סיפור מובהק של גילוי (discovery plot) הסיפור שומר במהודק על הכללים. דבר גורר דבר והגיבור, שהוא איש זקן, עובר תהליך שסופו התוודעות לאמת הפנימית שלו עצמו.
בהתחלה הוא אדם נינוח ובטוח בכבודו, ברקורד המקצועי שלו, במעמדו החברתי, באמוּנוּת, באידיאולוגיות שעל פיהן פעל, בתרומתו לחברה ולאומנות, וגם לחשיבותה של האומנות שלו.
בסופו של הסיפור הוא מפויס וסלחני כלפי עצמו ויודע שדברים משתנים; שכבודו ומעמדו אינם נכס מוצק "...אנשים כמוהו וכמוני, נכון שנקטו צעדים נועזים, ותכופות עשינו דברים בהחלטיות רבה; אבל ודאי שעדיף כך מאשר לא להעמיד כלל את אמונותינו למבחן עקב היעדר כוח רצון או אומץ..." וגם "...בחיוך רך על פניו: "לפחות פעלנו על פי אמונתנו ועשינו כל מה שיכולנו". כי גם אם ברבות הימים אדם מגיע לבחינה מחודשת של הישיגיו, הוא תמיד יכול להתנחם בידיעה שהיו בחייו רגע אחד או שניים של סיפוק אמיתי..."

גם כאן, כמו ב"שארית היום", שיצא לאור ב 1989, בבסיס הספר עומדת שאלת מודעותו העצמית של הגיבור. גם כאן עומדת על הפרק היכולת האישית להתמודד או להכיל את המציאות והנורמות החברתיות. גם ובעיקר כשהם לא עומדים היטב בסטנדרטיים החברתיים.

הקריאה בספר היא סוג של ליקוט. הספר הוא אוסף של תיאורים ואירועים קטנטנים. הכל כתוב בקפידה ובדיוק רב. תיאורי המקום, חילופי הדברים, הכוונות וכולי. כמו מפת שולחן שרקומה מקבצים רבים של תכי איקס, רק שהיא נפרשת על השולחן ניתן יכול לראות מלמעלה את כל התמונה. 

באזני לטקסטים מסוימים יש קול, למרות שהקריאה היא מעשה דומם. לעיתים יש חוויה קולית מחוץ לטקסט. כאן שמעתי הרבה שקט. אולי זאת החוויה היפנית (אף שהספר נכתב במקור באנגלית) ואולי זאת איכות הכתיבה המינורית.

הספר מדבר על יפן בשנים 1948-1950. בתוך כך הספר שלח אותי ללמוד ולקרוא, כדי להבין מה קרה ביפן בשנים האלו וגם הפגיש אותי עם התנהלות חברתית יפנית שדי זרה לנו, כמו גם ללמוד ולדעת מה זה "העולם הצף".

מה משמעות שם הספר "אמן של העולם הצף" שמתאר אומן של העולם הצף בתחילת ואמצע המאה העשרים, כאשר אומני "העולם הצף" פעלו בתקופת אדו 1615-1868? האומן, גיבור הספר פועל עשרות שנים אחרי שתמה התקופה, כשהאמנות הזאת הפכה לאוּמנוּת, כלומר למוצר צריכה זול להמונים. האם, למרות שהוא מחזיק מעצמו אמן חשוב ומשמעותי, הכוונה להראות שהוא חי באשליה?

בתום מלחמת העולם השניה יפן ספגה מפלה, השפלה וחורבן. האמריקאים הבטיחו וקיימו: הם הורידו את היפנים על הברכיים. יפן ספגה פצצות אטומיות. יפן הייתה הרוסה. עד שנת 1948 נערכו משפטי טוקיו שבהם שפטו המדינות הכובשות והעמידו לדין כ 6000 יפנים. יפן הייתה משוללת עצמאות וכבושה עד שנת 1952. למעט תיאורי נוף אורבני של בניה חדשה (במקום הישן שנחרב במלחמה), כל אלו אינם עולים בסיפור. כך גם, כמעט באקראי מוזכר שבנו ואשתו של הגיבור נהרגו במלחמה (הוא בקרב היא בהפצצה). האם כך התכוון הכותב להעיד על אופיו האטום של הגיבור המספר?     

האם התכוון הכותב להעיד על אופורטוניזם? האם רצה להאיר את הדילמה של היפנים שמתאימים את עצמם לרוח התקופה? שהם מוחלים על העבר? ואפשר שרצה להסביר את הפלא היפני. איך קמו היפנים מהשפלתם וחורבנם, "החליפו דיסקט" והפכו לכלכלה השניה בגודלה בעולם (הספר פורסם בשנת 1986)?

כדברי הפסקה המסיימת את הספר: "חייכתי לעצמי כשראיתי מהספסל שלי את שלושת עובדי המשרד הללו. כמובן, לפעמים, כשאני נזכר בברים המוארים באור יקרות ובכל האנשים שהתקבצו מתחת לפנסים וצחקו צחוק קולני יותר מצחוקם של שלושת הבחורים מאתמול, אבל באותה רוח טובה, אני חש געגעוים מסימים לעבר ולרובע כפי שהיה. אך כשאני רואה כיצד העיר הולכת ונבנית מחדש, כמה מהיר השיקום בשנים האחרונות, אני מתמלא שמחה אמיתית. אומתנו, נדמה לי, למרות הטעויות שעשתה בעבר, זוכה כעת להזדמנות לנסות דרך טובה יותר. לא נותר לי אפוא אלא לברך את הצעירים הללו בכל טוב."

בכל מקרה, בסוף הזקנים תמיד יושבים על ספסלים...



   


       


 



 

   

11.7.22

קראתי את נהר ארוך בוהק של ליז מור

שם הספר: נהר ארוך בוהק
כותבת: ליז מור
הוצאה לאור:  מודן
שנת הוצאה:  2021
מספר עמודים:  454 עמ'
עוד על הספר

ספק בלש, ספק רומן, ספק מחאה. מחד האמירות החברתיות שבו בלתי ניתנות לערעור. מאידך כמעשה אומנות הכתיבה הוא קלוש למדי. הוא מפוזר, גולש וקורץ לדיונים אקטואליים בבעיות העוני והסמים של אמריקה. העלילה לא מהודקת ולא מוגדרת לעצמה, הדמויות והבעיות קלישאתיות, ובכל זאת מצאתי את עצמי מאד בתוך הספר. ובכל זאת קראתי את הספר בעניין. הייתי לגמרי עם הגיבורה. חרדתי לה ודאגתי לה ותמכתי בה. בעיקר קוויתי ששתינו נעבור את הספר בשלום ולא יקרה לה-לנו רע.  

העלילה היא בליל שכזה- יש סמים ומסוממים, הגיבורה היא שוטרת שאחותה בדרך כלל מסוממת ועכשיו היא נעדרת. יש רציחות; יש אנסים; יש זונות; יש אוהבי ילדות; יש שוטרים מושחתים; יש מצוקת ילודים מכורים לסמים; יש שכונה שהפכה לסלאמס; יש ספקטרום של גברים שנע מרשעים מוחלטים, סוטים ורוצחים דרך "בסדרים" ועד טובים וטובים מאד;  יש מהפך עלילתי שבו הנעדרת מתגלה חיה ובועטת; ויש עוד מהפך בונוס כשלפתע מדווח לקורא שהאם המסורה היא בכלל הדודה. 

למרות שהעלילה מתנהלת כעלילת בלש משטרתית שבלונית למדי, היא איננה כזאת, כולל פתרון החידה: לאן נעלמה האחות האובדת. ולבסוף, הפתרון, יש לומר די דחוק. אז מה, שאלתי את עצמי, תפס אותי כאן? 

בדרך כלל אני מאבדת סבלנות ולא גומרת לקרוא ספרים שאני מוצאת אותם "ללא טובים". בדרך כלל יש לי יכולת הכלה נמוכה לטקסטים קלישאתיים, וכאן הייתי לגמרי בתוך הספר. הרהרהתי והרהרתי עד שפעצחתי את החידה: אנדרדוג   

אם אפשר לחלק את בני האדם לכאלה שנמשכים אל גיבורים חזקים וחשובים ( topdog), ולכאלה שליבם נמס מול גיבור שנמצא בעמדה נחותה, שעומד להפסיד (underdog)- אני מאלה. אצלי זה פשוט אינסטינקט שכזה, ולא יעזורו כאן ניסיון או תובנה או השכלה... הלב פשוט נכמר ואני חייבת לעזור/לשמור/לגונן על הגיבורה האנדרדוגית שלי. 

הפרוטאגוניסט והאנטגוניסט נאבקים. ידו של מי תהיה על העליונה?

הפרוטגוניסט היא הגיבורה השוטרת. גיבורה מסוג אנדרדוג.

האנטגוניסט הם הגורל והחיים המחורבנים שהסופרת הועידה לה.

העוצמה והמתח נובעים מכך שהכוחות לא שווים. אישה צעירה אחת קטנה ודלה מול עולם קשוח ורע. דויד מול גוליית. בודדה מול רבים. חולשה מול כוחות שחור עוצמתיים. חוסר האיזון המוטמע בבסיס המציאות של הגיבורה. המתח הוא לא מתח בלשי אלא חרדה שבדאגה לגיבורה. היא נלחמת בכוחות הרשע שמקיפים אותה מכל עבר. היא אם יחידנית, היא יתומה, היא ענייה, היא גדלה בשכונת פשע כשסביבה סמים ומוות מסמים, גברים אכזריים, שוטרים מושחתים ובעצם כל העיוות וחוסר הצדק שבשברו של החלום האמריקאי. 

במהלך העלילה הסופרת מפילה על הגיבורה מכות גורל וקשיים מכל הסוגים והאפשרויות, ואני הקוראת דואגת וחרדה באופן אמהי לגיבורה הבודדה והאמיצה הזאת, שבחלקה איננה מודעת ל"גיבוּרוּת" של עצמה. ובכל פעם שהגיבורה נחלצת מאיזו בעיה אני נושמת לרווחה. וכן, המכות נעשות קשות ואכזריות יותר ויותר עד הסוף הטוב.

שתי הערות לסיום:

האחת- כשם שהקריאו לי, אי אז, את סינדרלה ונמחץ בי ליבי והתמוגגתי מדמעות... עד שהנעל והנסיך...

השניה- אנחנו (לא יפה להגיד אבל ככה זה עובד) צריכים שכדי שגיבורה מסוג אנדרדוג תעורר את האמפתיה שלנו, היא תהיה "פחותה" מאתנו הקוראים. כלומר שאני הקוראת אוכל להסתכל אליה מלמעלה או לכל הפחות מאותו גובה. לעולם לא ממקום נמוך יותר. לדוגמא ענייה או מוכת גורל או אם חד הורית או ילד או מאותגר שכלית וכדומה  (את "עוזרת בית" של נטפליקס ראיתם?)         

6.7.22

הספר הלא נכון- אחלה ספר

הספר הלא נכון

סופרת: נעה ידלין

כנרת זמורה דביר

(אם טרם קראתם, אפשר שאני מקדימה את המאוחר ותשתבש חווית הקריאה.)

הבחירה, ההחלטה אם לקרוא דווקא את הספר הזה או אחר היא סוג של הימור. טוב, לא ממש סיכון של חיים ומוות... אבל בכל זאת אני עומדת להשקיע את עצמי בקריאה, ואם אני זה הדבר היקר ביותר שיש לי, אז... והנה כאן יופי של ספר. מדויק וכתוב היטב.

נכון שלהמר על ספר של נעה ידלין זה סוג של הימור די בטוח, וזה לא בדיוק חדשות, אבל זאת הרגשה נהדרת לתת את עצמי כקוראת בידיים אמונות ובטוחות. ואני רוצה לשטוח כאן כמה מהסיבות:

ספרות היא מעשה עקיף. היא לא העולם עצמו. היא דפים עם מיני סימנים או סמלים. סיפור טוב הוא העמדת עולם שנחווה כאמיתי תוך שהוא מצליח לגשר על הפער הבלתי נתפס שבין אותם סימני דפוס ובין הפנטזיה והדמיון של הקורא, כך שהקורא מצליח לארגן לעצמו עולם שלם. ואחד הפטנטים הוא עמידה בכמה כללים וחוקים ישנים וטובים. קל להגיד. נדיר לביצוע כי צריך כשרון לעמוד בהם ונעה ידלין עושה זאת מצוין.

ראשית מבנה העלילה. הספר נצמד למבנה עלילה קלאסי אורתודוקסי של עלילת גִלּוּי Discovery Plot.
בהתחלה יש גיבורה שמרוצה למדי מחייה, ואז קורה משהו (קטליזטור) שפוקח את עיני הגיבורה אל האמת שלה, ואז מהפך: העתיד יראה שונה מהמתוכנן משום האמת שהתחוורה לגיבורה.

ב"הספר הלא נכון" יש לנו גיבורה. יש לה חיים סבבה. מאוזנים וטובים. יש לה בעל ד"ר אקדמאי אוהד ותומך. יש זוגיות זורמת ומתחשבת. יש מקום לרצון שלה להיות סופרת. יש בן זוג מפרגן ו"פמניסטי". היא מגדלת תינוק שכדרכם של תינוקות לא ישן בלילות. ומכאן תצמח ותתפתח אפשרות אחרת (הקטליזטור) שתעמת אותה עם הסיפור שהיא מספרת לעצמה, ולאחר חיבוטים ונפתולים (שהם גוף העלילה) תאלץ אותה להסתכל לאמת של עצמה בעיניים.

הדמויות הן מהז'אנר של החבר'ה שקוראים את עיתון הארץ וחייהם משקפים דילמות קיומיות וגם אקדמאיות נשגבות. בכלל, יש שם סוציו אקונומיקה גבוהה. יש שם ישראליות גוש-דָנית טיפוסית. התנהלות של צחוקים ודחקות והדיבור שנון ועוקצני. לאורך הספר תתפתח אווירה של הכל לכאורה סבבה. זורמים. החטא הנורא ביותר של גידי בעלה (בשלבי ההתחלה) הוא התהפכות מנומקת משמאלני לימני. 

הקטליזטור, מחולל השינוי בראיית עולמה של רונה הוא הצ'אנס שנפל לידיה לכתוב רומן רומנטי ולהצליח בגדול (כולל הצלחה כלכלית). ואז נפרשת סאגה של לבטים וחיבוטים בשאלת הלגיטימיות של ספרות זולה, בשאלת הגבוה והנמוך וכיוב' שאלות שנחרשו ונטחנו עד דק לגבי אומנות וצרכנות, אומנות ואָמנות, אם לגיטימי בכלל להכריע.  אדגיש שאין בכל הבעד ונגד, בטיעונים לכשעצמם, כל חידוש או אמירה משמעותית על ספרות. בל יטעה הטועה לחשוב שהספר דן בשאלות מעולם מדע הספרות. לא ולא. כל כולן הן מצע להתלבטות הגיבורה. הקונפליקט שיביא בסופו של סיפור לגילוי: הגיבורה הסופרת לא מצליחה לגלות לבעלה שהיא כתבה ספר טראש ״נחות״. היא מסתירה ממנו את האמת הזאת. אבל האמת האמיתית של רונה הגיבורה היא לא ששלחה ידה בטראש אלא שהיא לא יכולה/מסוגלת/רוצה לפתוח את זה מול בעלה.

ההכרה בעובדה הזאת (ולא עצם עובדת כתיבת הספר ה"נחות") היא זאת שתפקח את עיניה של רונה לאמת שלה: מי הוא בעלה באמת, מה אופיו האמיתי ואיפה היא מול זה. מה ההצגה הזוגית שהיא שותפה לה. מעין הרמת מסך. וכך ברגע הסיום (של הספר) "נופל לה האסימון", מתגלה לה האמת הפנימית של עצמה והיא מבקשת להשתחרר ממלכודת הדבש של גידי בעלה:
 "... הוא אמר, אין לך מה להגיד, מה את יכולה להגיד.
סנטרו נטה מבעד לזקנו. היא ניסתה לגרשו, להפשיטו ממנו, לדמיין את פניו עירומות. פתאום נדמה לה זר.
היא אמרה, אני צריכה להגיד לך משהו.
הוא הביט בה.
היא אמרה, אני רוצה להפרד."

נעה ידלין רכשה את לבי, לב הקוראת, בטכניקות מעולם הסטנדאפ. חלילה לה לנקוט סימבוליזם אלגורי כבד (שיצא מן האופנה). היום הקטע הוא טכניקה עוקפת- להגיד בלי להגיד. ללכת עם להרגיש בלי: גם אם אתה רוצה לכתוב על נושא שברומו של עולם אסור להרצות, אסור להטיף, חלילה מלהאכיל את הקורא בכפית או בכפיה. כיום קלילות היא שם המשחק. דחקות וצחוקים. נעביר את המסר באמצעות תובנות קלילות אך ביקורתיות בנושאי מין וזוגיות. חשיפה רכה של שקרים לבנים שכולנו הרי מכירים מהבית. הקטע הוא לדייק ולתת את זה ב"דוגרי" כמו שרונה אומרת:"...שלי יותר טוב, סליחה שאני אומרת. חצי מזה כתוב זוועת אלוהים, זה פי מאה יותר קלישאות, זה עלילות מופרכות, זה דיאלוגים מופרכים. אז בסדר, לא יצא לי מאסטרפיס, אוקיי...לא נעים לי שאני אומרת. אבל אם אנחנו מדברות דוגרי. אני פשוט רוצה להבין."


ועוד ציטוט כדי להדגים את סגנון הסטנדאפ: ״…היא אמרה, נו, ורונה אמרה, סבבה, מעביר את הזמן, וגיתית אמרה, דונ׳ט סבבה מעביר את הזמן מי- מחרמן או לא מחרמן? ורונה אמרה, יש לי תינוק בן עשרה חודשים בבית, תזכירי לי מה זה מחרמן? וחשבה כמה קל לשקר על מין.
גיתית אמרה, את יודעת מה אנחנו עושים? ורונה שאלה, מי זה אנחנו, וגיתית אמרה, אני מקריאה לו קטעים לפני השינה, ואז אנחנו מזדיינים.״

אסכם ואומר שהאמירה של הספר (בעיני כמובן) היא כמו שאמא שלי תמיד אומרת, שאי אפשר לרקוד על כל החתונות בבת אחת, או במילים אחרות אי אפשר גם וגם בו זמנית. רונה מבינה שאמת יש רק אחת, שחיי הנישואים שלה בשקר יסודם, ומשנחשפה האמת היא לא יכולה להמשיך ולדדות בין השיטין. 

ולסיום עוד כמה דוגמאות למבנים של "גם וגם" שמתפרקים אל מול האמת:

גידי מתואר כבעל פמניסט. והרי בעל, בניגוד לשותף או בן זוג, מעצם הגדרת הבעלות לא יכול להיות פמניסט.

כנ"ל גידי הוא פמיניסט וימני. דבר והיפוכו. בערך כמו מדינה יהודית ודמוקרטית.

סופרת שכותבת גם ספרות רומנטית, טראש וגם ספרות רצינית, איכותית. 

סופרת ללא שם מתפרנסת מעבודה ביד ושם. 

תרצה, האחות הרווקה המזדקנת, זאת שנכשלת במציאת זוגיות, היא היחידה שרואה את המציאות כהוויתה. את גידי הפוץ המתנשא ואת מציאות הכיבוש הישראלית.

   


 


 


 

 

קראתי את רעש של דניאל כהנמן, אוליביה סיבוני וקאס סאנסטיין

  שם: רעש מספר עמודים: 384 שם המתרגם: עפר קובר תאריך הוצאה: 2022 ז'אנרים עיון • ניהול ועסקים • משא ומתן וקבלת החלטות שם באנגלית Noise שם...