לא גומרת

רבות שאלתי, ואני עדיין שואלת את עצמי אם מותר (לי) לא לגמור ספר שהתחלתי. ספר חדש שמוגש לי לקריאה הוא כמו צלחת עמוסה כל טוב, גדושה בהפתעות. מזון לנפש- עלי לצרף אות לאות, מילה למילה ודף לדף; להקשיב, לזכור, לחשוב; ואז אזכה לצאת מתוך חיי ולהיות שם לגמרי. חוק הוא חוק: ספר צריכים לגמור, כלומר לקרוא אותו מההתחלה ועד סופו.

אני מאלה שמעולם לא העזו לדלג לסוף הספר כדי לגלות את פתרון החידה. אני מאלה שמעולם לא ההינו לבקש קינוח לפני שהם גומרים את הכל מהצלחת. ואצלנו בפולניה לא משאירים אוכל בצלחת. גם בגלל השואה וגם בגלל שאבא עבד כל כך קשה בשביל שיהיה לנו מה לאכול וגם כי אמא כל היום על הרגליים. חוץ מזה, על ביאפרה כבר דיברנו?

אני יש לי כבוד לספרים. אם מישהו טרח ועמל וכתב, אם מישהו אישר את כתב היד והשקיע בו עריכה והגהה והדפסה ושיווק והצמיד לו תג מחיר, יש דברים בגו.

ואז אני אני פותחת את הספר הנ״ל ונכנסת בשערי הממלכה הקסומה, כולי נכונות והסכמה, פלסטלינה, קח אותי, אני אומרת לכותב, תעשה בי כרצונך, תחכים אותי, תשטה בי, תאתגר אותי, תצחיק אותי, תגרה אותי, תדחה אותי, תמתח או תעבוד עלי. אני שלך.

אבל צחוק בצד, אני, כמובן יותר מורכבת. אני שלך הכותב, אבל, בערבון מוגבל. אני לא כזאת תמימה. יש תנאים. אם אתה עובד עלי בזול, אם אתה מתעתע בי ללא תמורה, אם אתה מורח תיאורים ומצבים שלא לצורך, אם אתה משעמם, אם אתה מעיק, אם אתה בלתי נהיר, אם אתה מזלזל באינטלגנציה שלי, אם הכתיבה שלך נפוחה או אם השפה שלך קלוקלת וכיוב׳ אני מתבאסת. כשאני מתאבסת מתחיל המו״מ הפנימי שלי עם עצמי. להמשיך (לקרוא) או לא להמשיך.

בהתחלה אני טוענת כלפי עצמי שזה לא אתה, זאת אני. שאולי אני זאת שטועה. שאולי אני מפספסת משהו. אחר כך אני טוענת שאולי אפשר ללמוד כאן דבר או שניים על דרך השלילה. ואולי זה פשוט לא הטעם שלי ואני צריכה להרחיב את אופקי ואת יכולת ההכלה שלי. אולי.

ואולי לא כל מה שיורד מהשמים, ואפילו מהללים אותו בבראנז'ה, הוא מן. לפעמים זאת סתם ציפור עם בעיה במעיים.

דבר אחד ברור, ככל שאני מתבגרת, ככל שאני מפנימה את הידיעה שזמני קצוב וחבל״ז, אני משתדלת להקשיב לבטן האישית שלי. ואם עולה בי החשד שהיא סתם מקרקרת אני מפעילה את משפט המחץ וחותכת: אם יש ספק, אין ספק*

*ועדיין, עד עצם היום הזה בלב כבד