בית היפהפיות הנמות
נובלה מאת יאסונרי קוובטה | Yasunari Kawabata
התפרסמה לראשונה בהמשכים בשנים 1960-1961
תורגם מיפנית: שונית שחל פורת
שנת הוצאה: 1999
מספר עמודים: 183
אודות הספר בדף אתר ההוצאה לאור
"בית היפהפיות הנמות" הוא נובלה. ע"פ ויקיפדיה נובלה היא טקסט שעלילתה מתרכזת במקום אחד, נמשכת לאורך תקופה קצרה ולה ציר רעיוני או עלילתי אחד. ואכן הנובלה "בית היהפיות הנמות" מתרחשת לאורך מספר מצומצם של לילות. היא סובבת סביב ציר רעיוני אחד: מה עושים עם יפהפיות נמות. עלילתו אחת היא ועיקרה יפהיפיות שנמות וזקנים חדלי אונים. המיקום הוא בית שנועד לתנומת יפהפיות. מצומצם, חד ונוקב.
הנובלה מתרחשת במקום שבו "...תמורת סכום כסף הגון וכללים ברורים, לקוחות מהימנים יכולים לבלות בו את הלילה בהתבוננות או בשינה לצד אחת מצעירות העיר היפות כשהיא עירומה ומורדמת בסמים..."
הקורא נקרע. יש בספר המון יופי. נשים, פרחים, גנים. מאידך, ברור שהעניין שערורייתי. ברור שהקורא נרתם להזדעזע מהסטיות המיניות והחברתיות, מהטאבויים שנשברים- החל משרותי מין בכסף, ניצול מיני של נערות וילדות, עבור באשמאים וזנאים זקנים וכלה בנקרופליה. אבל גם ובמקביל אפשר שתתעורר חמלה כלפי האובדן והכמישה שבאה עם הזקנה. כמו גם השאלה המטלטלת וחסרת התשובה: האם ואיזה נזק נגרם ליפהיפיה שאיננה יודעת ולעולם לא תדע שזקן דוחה מתענג בשל יופיה בזמן שהיא ישנה. "אני מאוד מבקשת, בלי תעלולים מרושעים," שיננה האישה מהאכסניה לאגוצ'י הזקן, "אסור אפילו להכניס אצבע לפיה של הנערה הישנה."
או כדבריה של שונית שחל פורת, המתרגמת לעברית בפתח הדבר: "... מאז פרסומה ועד היום הילכה היצירה קסם מוזר על קוראיה. יש שאהבו אותה, יש שתיעבו אותה, אבל איש לא נותר אדיש...".
אני מבקשת לטעון שיאסונרי קוובטה ערך כאן פרובוקציה מכוונת. הוא הניף כאן את חרבו היפנית החדה כדי לשסף את תודעתו-שלוותו-כניעתו למוסכמות של הקורא. הוא מניח על השולחן שאלה קיומית מנקרת: מה משמעות הדבר הזה שנקרא "שלי". תוך שהוא משקף לקורא את האבסורד והכשלון הידוע מראש- האיוולת שבהאחזות, בניסיון לנכס, להחזיק, לשלוט בחוויות חושיות שמעצם טבען הן חולפות.
אומנות נוטה אל הקיצון או אל ההיפוך כדי להגיד את דברהּ. וכאן כדי לבחון את מהות ופשר ה"שלי" הזה בחר הכותב לבחון את הדברים דרך פריזמה והיפוכה: האובדן והיופי. האובדן באמצעות זקנה שהיא מסכת של אובדנים. וזקנה היא גם כיעור. "...בגילו המתקדם לא רצה אגוצ'י להוסיף לכל אלה עוד מפגש מכוער עם אישה.... אבל, האם יש בכלל דבר מכוער יותר מזקן שרוע לילה שלם לצידה של נערה שהורדמה כה חזק שלא תתעורר משנתה? ואולי הגיע לבית הזה משום שחיפש את שיא הכיעור שבזקנה?"
יאסונרי קוובטה מבצע בקונספט היופי חרקירי. הוא מותח את אידאל היפה, הנחשק, הנשאף לקיצוניות עד שהוא מגיע לדוחה לאפל ולמסואב. וזהו המהלך: האדם הוא יצור חושי. ככזה הוא מתאווה להנות מההנאות החושיות שהעולם מספק לו. כלומר הוא פועל כדי שיהיו שלו, כלומר בבעלותו. אדם רואה ומריח מאפה חמים ונאה יוצא מהתנור, אדם חייב לנגוס בו. להכניס אותו לקרבו.. להפוך אותו לשלו. כך גם יופי בתולי וזך של נערה. גבר רואה צעירה יפה וניחוחית, הוא מתאווה לעשותה שלו, כלומר לתפוס חזקה, להיות הבעלים שלה, להיות הבועל אותה.
וגבר זקן? אמנם עדיין גבר אבל רוב נכסיו הגבריים אבדו. הנכסים שהיו שלו, שאפשרו לו לבעול את (נושאות) היופי, האם עליו לוותר, לחדול כלומר להתאיין? או שיש אפשרויות, שיש קומבינות? בכל זאת הוא עדיין לא מת… וכשהתשובה היא כן, אם מתעקשים על "השלי", אם לא משתחררים מההתאוות, הרי שהמחיר הוא עיוות, סטיה, כיעור, ניצול וחריגה מהנורמה (לבודהה כידוע יש הרבה מה לומר על זה...).
לסיכום אני רוצה להזכיר מהלכים דומים הכוללים "מקרים" אומנותיים נוספים של חריגה וסטיה צורמת מהנורמות המקובלות שנגרמו בשל הִתְאַוּוּת שהביאה לכיבוש, לבעילה ולהשתלטות בניסיון להפוך אובייקטים יפים ולכן נחשקים ל"שלי":
לוליטה: ולדימיר נבוקוב שהיה אנטומולוג וציד פרפרים, כלומר הבין
דבר או שניים ביופי חומק ובנסיון לשמר/לשפד אותו בתוך תיבת זכוכית אטומה,
שילח את הומברט הומברט לתפוס לו לעצמו את לוליטה שהיא התגלמות היופי (של
הנעורים) ולשמר אותה בבועה פרטית משלו.
כך גם האספן של ג'ון פאולס. עוד צייד פרפרים שתפס ברישתו אישה כמו פרפר.
כך גם Stéphane Breitwieser הצרפתי שכמו שאומרים "חי בסרט" וגנב רק עבודות שיופין הסעיר אותו רגשית. כדבריו- יש עבודות אמונות שמרגשות אותו ואינן נותנות לו מנוח עד שהן יהיו בידיו ( עיתון הארץ- גנב האומנות הגדול בעולם )
וכמובן המקרה של ההוא שניסה לבעול ריח: הבושם של פטריק זיסקינד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה