אל גן העדן (האניה ינגיהרה)- לא גמרתי

אל גן העדן
סופר/ת : האניה ינגיהארה
עמודים
591
יציאה לאור
14 במרץ 2022
תרגום
אמיר צוקרמן

אודות הספר "אל גן העדן" בהוצאה לאור

 

ראשית ועיקרית: זאת לא ביקורת או סקירה של הספר. אין לי יומרה  לכתוב על ספר שנטשתי לפני שהגעתי לסיומו. זה ניסיון ולהעלות במילים, להסביר למה לא גמרתי, למה נטשתי את הספר והסופרת המהוללים. זאת אני או הספר? למה לא מצאתי בעצמי את תעצומות הנפש ללטפס ולהעפיל עד עמוד 591 בתקווה שאולי הנוף בפסגה שווה את הטרשים והחתחתים שבדרך. וכי לא הדרך היא החיים?

תחילה הפער המקומם בין הפּיץ' של המשווקים לבין המוצר. ואני מצטטת קטעים מתוך עמוד הספר בכנרת זמורה דביר  : "...מאת הסופרת של חיים קטנים המופתי — רומן נועז ומבריק... אל גן העדן הוא רומן של תקופות מעבר ממאה למאה ויצירה בעלת עוצמה ספרותית מפליאה, אבל בראש ובראשונה זוהי יצירה של גאונות רגשית. סוד כוחו של הרומן היוצא דופן הזה הוא הבנתה של ינגיהארה את..."

או "... אף שהוא נקרא בנשימה עצורה..." ככתוב בכותרת משנה של מדור ספרים ב"הארץ", בסקירה של הספר שכתבה איריס לעאל (אני יודעת, איריס היא אדם מתוק ולכן גם מפליאה להרחיק את דעתה האישית על הספר מהצרכים המסחריים של עיתון "הארץ")  

לא אכנס כאן לדיון אם הספר הקודם "חיים קטנים" הוא אכן מופתי. אציין רק שהוא היה מופת למכירות, וכן, קראתי אותו עד תומו ויצאתי מעוצבנת. נכון, חובת ההוכחה עלי. אולי בפעם אחרת. לצורך העניין רק אומר שבעיני "חיים קטנים" הוא אופרטוניזם במובהק ורב המרחק בינו לבין מופת.

נועז? מבריק? עוצמה ספרותית מפליאה? גאונות רגשית?רומן יוצא דופן?- חברים, לא הגזמתם?!

נשימה עצורה? כן, במובן הראשוני של הביטוי. במובן של מעצורים שאינם מאפשרים נשימה חלקה. 

אני קוראת בדיגטלי מכאן הנתון של נטישה לאחר קריאת 16% מתוך הספר. אולי בהמשך יש גאונות רגשית ועוצמה ספרותית מפליאה. אולי. אבל ב 16% אחוז שקראתי זהו פשוט רומן רומנטי. לא שיש משהו רע ברומן רומנטי אבל זה בוודאי לא רומן יוצא דופן ואין בו עוצמה ספרותית מפליאה. 

הטקסט ארוך ומסורבל, תפל וטוחן רעיונות שאין בהם חידוש או שאר רוח. התיאורים קיטש מביך. דוגמא: "...האיש הצעיר היה במועדון, מהסוג שדיוויד היה בו רק פעם אחת, וצווארו הארוך חשוף, ופיו פתוח בשיר, וסביבו עוד גברים ונשים צעירים ויפי תואר, לבושים כולם בגדי משי בוהקים, והחיים היו חגיגה, ובאוויר עמד ריח חבצלות ושמפניה, בעת שמעליהם נברשת קריסטל חרוטה ומלוטשת הטילה ניצוצות אור מרצדים ברחבי האולם."

ההתלבטויות וחיבוטי הנפש באנליים ושטוחים. דוגמא:  "... אבל הוא לא הצליח. הדברים האלה השתייכו לכאן, לבית הזה...ואז הוא חשב: האין זה נכון גם לגביו? האם הוא עצמו אינו משהו שהבית, גם אם לא השריץ אותו, אז טיפח והזין?"

לא מצאתי רמזים לכך שהספר מנסה להגיד משהו על אותה מציאות שהוא מתאר מלבד לנסות לתאר אותה בפרוטרוט מטריח. כדי שלרומן שנכתב כיום יהיו מעלות כמצוטט כאן "סוד כוחו של הרומן היוצא דופן הזה" הוא צריך נקודת מבט ייחודית או איזה טוויסט ספרותי מחודד, במיוחד אם הוא כתוב כאילו נכתב במאה ה 19. ולא היא.

הטוויסט של זוגיות הומאית ממוסדת כאילו נורמטיבית בשלהי המאה ה-19 רדוד ואופורטוניסטי. גברים בתפקיד של גיבורות אנחנו מכירים עוד מיוון הקדומה, ולכן אין הרבה עוצמה ברומן רומנטי במתכונת קלאסית, כשהחידוש לכאורה הוא אהבה בין גברים.

גם עילגות הטקסט צרמה לי. אני לא יודעת אם האשם במתרגם או במקור. סביר להניח שהחטא הראשוני הוא הבסיס.

לדוגמא: "... אז הוא אמר לסבא כי ייענה להצעה לפגישה, וסבא שלו, במה שהיה, איך לא, הבעת הקלה מוסווית רק בדוחק?- השיב שיגיד זאת לפרנסס ללא דיחוי."

או "סבא שלו אכל את הפרוסה שלו במהירות ובמסודר, אבל דיוויד לא היה מסוגל ליהנות מזו שלו כפי שהיה יכול, כי ציפה יותר מדי למה שסבא שלו עשוי להגיד על שיחת אמש..."

"עד שחזר לוושינגטון סקוור השעה כבר היתה אחרי חמש, והשמים עטו צללים והתכהו, כחול ערירי, והיתה לו שהות..."

הלו, זה ספרות זה?

לסיכום אומר שה 16% אחוזים שצלחתי היו שומטי לסת (ולא באופן מטאפורי)- השתעממתי והתבאסתי.

 

 

  

לא גומרת

רבות שאלתי, ואני עדיין שואלת את עצמי אם מותר (לי) לא לגמור ספר שהתחלתי. ספר חדש שמוגש לי לקריאה הוא כמו צלחת עמוסה כל טוב, גדושה בהפתעות. מזון לנפש- עלי לצרף אות לאות, מילה למילה ודף לדף; להקשיב, לזכור, לחשוב; ואז אזכה לצאת מתוך חיי ולהיות שם לגמרי. חוק הוא חוק: ספר צריכים לגמור, כלומר לקרוא אותו מההתחלה ועד סופו.

אני מאלה שמעולם לא העזו לדלג לסוף הספר כדי לגלות את פתרון החידה. אני מאלה שמעולם לא ההינו לבקש קינוח לפני שהם גומרים את הכל מהצלחת. ואצלנו בפולניה לא משאירים אוכל בצלחת. גם בגלל השואה וגם בגלל שאבא עבד כל כך קשה בשביל שיהיה לנו מה לאכול וגם כי אמא כל היום על הרגליים. חוץ מזה, על ביאפרה כבר דיברנו?

אני יש לי כבוד לספרים. אם מישהו טרח ועמל וכתב, אם מישהו אישר את כתב היד והשקיע בו עריכה והגהה והדפסה ושיווק והצמיד לו תג מחיר, יש דברים בגו.

ואז אני אני פותחת את הספר הנ״ל ונכנסת בשערי הממלכה הקסומה, כולי נכונות והסכמה, פלסטלינה, קח אותי, אני אומרת לכותב, תעשה בי כרצונך, תחכים אותי, תשטה בי, תאתגר אותי, תצחיק אותי, תגרה אותי, תדחה אותי, תמתח או תעבוד עלי. אני שלך.

אבל צחוק בצד, אני, כמובן יותר מורכבת. אני שלך הכותב, אבל, בערבון מוגבל. אני לא כזאת תמימה. יש תנאים. אם אתה עובד עלי בזול, אם אתה מתעתע בי ללא תמורה, אם אתה מורח תיאורים ומצבים שלא לצורך, אם אתה משעמם, אם אתה מעיק, אם אתה בלתי נהיר, אם אתה מזלזל באינטלגנציה שלי, אם הכתיבה שלך נפוחה או אם השפה שלך קלוקלת וכיוב׳ אני מתבאסת. כשאני מתאבסת מתחיל המו״מ הפנימי שלי עם עצמי. להמשיך (לקרוא) או לא להמשיך.

בהתחלה אני טוענת כלפי עצמי שזה לא אתה, זאת אני. שאולי אני זאת שטועה. שאולי אני מפספסת משהו. אחר כך אני טוענת שאולי אפשר ללמוד כאן דבר או שניים על דרך השלילה. ואולי זה פשוט לא הטעם שלי ואני צריכה להרחיב את אופקי ואת יכולת ההכלה שלי. אולי.

ואולי לא כל מה שיורד מהשמים, ואפילו מהללים אותו בבראנז'ה, הוא מן. לפעמים זאת סתם ציפור עם בעיה במעיים.

דבר אחד ברור, ככל שאני מתבגרת, ככל שאני מפנימה את הידיעה שזמני קצוב וחבל״ז, אני משתדלת להקשיב לבטן האישית שלי. ואם עולה בי החשד שהיא סתם מקרקרת אני מפעילה את משפט המחץ וחותכת: אם יש ספק, אין ספק*

*ועדיין, עד עצם היום הזה בלב כבד

בית היפהפיות הנמות- מה אפשר לעשות עם כל היופי הזה?

בית היפהפיות הנמות
נובלה מאת יאסונרי קוובטה | Yasunari Kawabata
התפרסמה לראשונה בהמשכים בשנים 1960-1961
תורגם מיפנית: שונית שחל פורת
שנת הוצאה: 1999
מספר עמודים: 183
אודות הספר בדף אתר ההוצאה לאור 

 

"בית היפהפיות הנמות" הוא נובלה. ע"פ ויקיפדיה נובלה היא טקסט שעלילתה מתרכזת במקום אחד, נמשכת לאורך תקופה קצרה ולה ציר רעיוני או עלילתי אחד. ואכן הנובלה "בית היהפיות הנמות" מתרחשת לאורך מספר מצומצם של לילות. היא סובבת סביב ציר רעיוני אחד: מה עושים עם יפהפיות נמות. עלילתו אחת היא ועיקרה יפהיפיות שנמות וזקנים חדלי אונים. המיקום הוא בית שנועד לתנומת יפהפיות. מצומצם, חד ונוקב. 

 

הנובלה מתרחשת במקום שבו "...תמורת סכום כסף הגון וכללים ברורים, לקוחות מהימנים יכולים לבלות בו את הלילה בהתבוננות או בשינה לצד אחת מצעירות העיר היפות כשהיא עירומה ומורדמת בסמים..."   

 

הקורא נקרע. יש בספר המון יופי. נשים, פרחים, גנים. מאידך, ברור שהעניין שערורייתי. ברור שהקורא נרתם להזדעזע מהסטיות המיניות והחברתיות, מהטאבויים שנשברים- החל משרותי מין בכסף, ניצול מיני של נערות וילדות, עבור באשמאים וזנאים זקנים וכלה בנקרופליה. אבל גם ובמקביל אפשר שתתעורר חמלה כלפי האובדן והכמישה שבאה עם הזקנה. כמו גם השאלה המטלטלת וחסרת התשובה: האם ואיזה נזק נגרם ליפהיפיה שאיננה יודעת ולעולם לא תדע שזקן דוחה מתענג בשל יופיה בזמן שהיא ישנה. "אני מאוד מבקשת, בלי תעלולים מרושעים," שיננה האישה מהאכסניה לאגוצ'י הזקן,  "אסור אפילו להכניס אצבע לפיה של הנערה הישנה."

או כדבריה של שונית שחל פורת, המתרגמת לעברית בפתח הדבר: "... מאז פרסומה ועד היום הילכה היצירה קסם מוזר על קוראיה. יש שאהבו אותה, יש שתיעבו אותה, אבל איש לא נותר אדיש...". 
   

אני מבקשת לטעון שיאסונרי קוובטה ערך כאן פרובוקציה מכוונת. הוא הניף כאן את חרבו היפנית החדה כדי לשסף את תודעתו-שלוותו-כניעתו למוסכמות של הקורא. הוא מניח על השולחן שאלה קיומית מנקרת: מה משמעות הדבר הזה שנקרא "שלי". תוך שהוא משקף לקורא את האבסורד והכשלון הידוע מראש- האיוולת שבהאחזות, בניסיון לנכס, להחזיק, לשלוט בחוויות חושיות שמעצם טבען הן חולפות.

 

אומנות נוטה אל הקיצון או אל ההיפוך כדי להגיד את דברהּ. וכאן כדי לבחון את מהות ופשר ה"שלי" הזה בחר הכותב לבחון את הדברים דרך פריזמה והיפוכה: האובדן והיופי. האובדן באמצעות זקנה שהיא מסכת של אובדנים. וזקנה היא גם כיעור. "...בגילו המתקדם לא רצה אגוצ'י להוסיף לכל אלה עוד מפגש מכוער עם אישה.... אבל, האם יש בכלל דבר מכוער יותר מזקן שרוע לילה שלם לצידה של נערה שהורדמה כה חזק שלא תתעורר משנתה? ואולי הגיע לבית הזה משום שחיפש את שיא הכיעור שבזקנה?"

 

יאסונרי קוובטה מבצע בקונספט היופי חרקירי. הוא מותח את אידאל היפה, הנחשק, הנשאף לקיצוניות עד שהוא מגיע לדוחה לאפל ולמסואב. וזהו המהלך: האדם הוא יצור חושי. ככזה הוא מתאווה להנות מההנאות החושיות שהעולם מספק לו. כלומר הוא פועל כדי שיהיו שלו, כלומר בבעלותו. אדם רואה ומריח מאפה חמים ונאה יוצא מהתנור, אדם חייב לנגוס בו. להכניס אותו לקרבו.. להפוך אותו לשלו. כך גם יופי בתולי וזך של נערה. גבר רואה צעירה יפה וניחוחית, הוא מתאווה לעשותה שלו, כלומר לתפוס חזקה, להיות הבעלים שלה, להיות הבועל אותה. 

 

וגבר זקן? אמנם עדיין גבר אבל רוב נכסיו הגבריים אבדו. הנכסים שהיו שלו, שאפשרו לו לבעול את (נושאות) היופי, האם עליו לוותר, לחדול כלומר להתאיין? או שיש אפשרויות, שיש קומבינות? בכל זאת הוא עדיין לא מת… וכשהתשובה היא כן, אם מתעקשים על "השלי", אם לא משתחררים מההתאוות, הרי שהמחיר הוא עיוות, סטיה, כיעור, ניצול וחריגה מהנורמה (לבודהה כידוע יש הרבה מה לומר על זה...).

 

לסיכום אני רוצה להזכיר מהלכים דומים הכוללים "מקרים" אומנותיים נוספים של חריגה וסטיה צורמת מהנורמות המקובלות שנגרמו בשל הִתְאַוּוּת שהביאה לכיבוש, לבעילה ולהשתלטות בניסיון להפוך אובייקטים יפים ולכן נחשקים ל"שלי":  

 

לוליטה: ולדימיר נבוקוב שהיה אנטומולוג וציד פרפרים, כלומר הבין דבר או שניים ביופי חומק ובנסיון לשמר/לשפד אותו בתוך תיבת זכוכית אטומה, שילח את הומברט הומברט לתפוס לו לעצמו את לוליטה שהיא התגלמות היופי (של הנעורים) ולשמר אותה בבועה פרטית משלו.  

 

כך גם האספן של ג'ון פאולס. עוד צייד פרפרים שתפס ברישתו אישה כמו פרפר. 

כך גם Stéphane Breitwieser הצרפתי שכמו שאומרים "חי בסרט" וגנב רק עבודות שיופין הסעיר אותו רגשית. כדבריו- יש עבודות אמונות שמרגשות אותו ואינן נותנות לו מנוח עד שהן יהיו בידיו ( עיתון הארץ- גנב האומנות הגדול בעולם )

 

וכמובן המקרה של ההוא שניסה לבעול ריח: הבושם של פטריק זיסקינד  

 

 

 

 

 

בעקבות "האישה האחרת" של דניאל סילבה

 

האישה האחרת

סופר/ת : דניאל סילבה

מאנגלית: סיוון מדר

עמודים: 399

יציאה לאור בעברית: 21 בפבר׳ 2022

פורסם לראשונה יולי 2018

אודות הספר באתר כנרת זמורה דביר

ז׳אנר: ריגול, מתח, פעולה- ספר משובח לסוגו. עלילה מדוייקת. פיתולים והתרות מדוייקים, במינונים הנכונים.  כל בעיה מנומקת. כל צרה נפתרת. הכל מכל בכל מדויק ונכון, מעניין, מותח והשאיר אותי חלוטין בעניין של הספר. העסקה בין הכותב לקורא ברורה ונהירה. אני, הקוראת נדרשת לתשומת לב מלאה והפעלת הזכרון ובתמורה אני מקבלת ספר מבדר; חידה (ופתרונה) כתובה היטב. עלילה שסובבת לה סחור סחור עד שכל החידות, גדולות וקטנות נפתרות. הכתיבה הוגנת, הסופר לא עובד עלי בזול ואפילו ה red herring מנומק היטב תוך שהוא בלול לתוך חוט העלילה. 

הסיפור נע בין בריטניה, רוסיה, אוסטריה, שוויץ, ישראל, לבנון, קנדה, ארה"ב ועוד. הדמויות הפועלות הם ראשי גופי הביון הנחשבים ביותר בעולם ובעיקר ראש המוסד הישראלי (כמובן). כאשר העלילה מגיעה למבוי סתום הסופרמן הישראלי, גבריאל אלון ראש המוסד ו/או שלוּחיו, אנשי צללים סופר מוכשרים צצים ברגע האחרון ומצילים את המצב. גאווה ונחת. אנחנו הישראלים, אנחנו המוסד. טפיחה על הכתף ו/או מחיאות כפיים. מי כמונו ערמומיים, נכלוליים, קומבינטורים. קבל עם ועולם. אין טענות. קראתי בהנאה. what you see is what you get גם התרשמתי מרמת הפירוט והדיוק בכל הנוגע למוסד ולהוויה הישראלית. 

שאלתי את עצמי איך סופר אמריקאי בקיא וכותב באופן רהוט שכזה על תרבות המוסד הישראלית כאילו היה ישראלי. אז הלכתי לויקיפדיה ולמדתי שיש סדרה (!) של ספרי גבריאל אלון וגם שדניאל סילבה נשוי לאישה יהודיה ואף התגייר.

לטעמי ספר שווה קריאה הוא ספר שמבהיר לי משהו על העולם, על עצמי, על החיים, או שגורם לי להעמיק ולחשוב  (וזאת כנראה הסיבה שבני אנוש מהשורה נוטים לייחס גדולה לסופרים...), אז כן- להלן שני הרהורים:  

האחד- (גם) עולם הביון "מנוהל" על ידי גברים (שבימינו גם משלמים מס שפתיים ומשתעשעים במינויים נשיים). כמו ילד שממש מזיע ומרים ארמון בחול ואחר כך משטיח את הבליטה המיותרת הזאת. הוא מתנשף, מנגב את הזיעה ממצחו ואומר מלא סיפוק: וואו, שוב הצלתי את העולם. 

בבסיס העלילה גיבורים שמשחקים בשודדים וגנבים, בחתולים ועכברים. וכן, בסוף יש גם אישה על תקן של פרס. הם נעים בין בירות העולם במהירות ובתדירות שאני נעה בין הסלון למטבח שבדירתי; הם מייצרים במו ידיהם בעיות ואז פותרים אותן במו אותן ידיים; הם טוחנים מים; הם מְסָערים מוחות, הם מכופפים ידיים; הם נוהגים ערמומיות וחשאיות מרמים ומכזבים אחד לשני, כמוהם כשחקני פוקר. אלא שהם לא משחקים במקלות ובאבנים. כלי המשחק שלהם הם מהיקרים בעולם; מספר נכבד של פִּיונים נרצחים בזול; הם מיצרים כאוס ואי אפשר לגעת בהם. הם נורא חשובים, כלומר חיוניים, עד כדי כך שהם כפופים ישירות לראש הממשלה גופא.

השאלה: איך ולמה החֶבְרָה מלבינה, מאדירה ומיחסת ערכיות יתרה לחבורה של נוכלים רמאים ורוצחים?

תשובה אפשרית: אם הכלב מלקק לעצמו כי הוא יכול, אז... לחילופין, מרגל, מעצם ההגדרה לעולם לא יחשף לאור השמש המחטא. כי החבר'ה האלה רוכבים על גבה של הטאטולוגיה המושלמת: שרותי ביון זה דבר חסוי. אי אפשר עליהם כי נו, ברור, אם לא יהיה חסוי לא יהיה ביון. לא יהיה ביון לא תהיה מדינה. כי מחד נכון, מאידך לא ניתן להפרכה. 

השני דווקא לא מגוף הסיפור אלא מתוך "הערת המחבר" שבסוף הספר. היכולת של סופר לחזות עתיד או לתאר מציאות ללא כחל ושרק על סמך הסתכלות (ומחקר לצורך הכתיבה), היכולת להיות נקי ואובייקטיבי, היכולת לראות צלול.

אדגיש שהספר יצא לאור ביולי 2018 ואני מעלה את הדברים האלו ביוני 2022 כלומר משהו כמו ארבעה חודשים מאז שרוסיה פלשה לאוקראינה, כאשר מרבית המומחים והחוזים למיניהם לא האמינו שאכן תתרחש. פוטין, הם האמינו, נושא דברי רהב לשווא.

"...הנקו"ד, הארגון שקדם לקג"ב, קרא לתוכנית הזאת "אמצעים פעילים". הם נעו בין מערכי דיסאינפורמציה בתקשורת המערבית ועד לאלימות והתנקשויות פוליטיות, ומטרתם הייתה להחליש- ובסופו של דבר להשמיד- את המערב הקפיטליסטי.

יש קווי דמיון בולטים בין אז לבין היום. רוסיה תחת ולדימיר פוטין היא גם רוואנשיסטית וגם פרנואידית, שילוב מסוכן. פוטין, החלש הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דמוגרפית... זורע כאוס פוליטי במערב אירופה, הוא מפעיל תכסיסים מספר המהלכים הקלאסי של הקג"ב. הוא נוקט "אמצעים פעילים". 

כמו הצארים ויושבי ראש המפלגה לפניו, ולדימיר פוטין לא מהסס להשתמש ברצח...לא סביר איפוא שקומץ צנוע של סנקציות ירתיעו את פוטין מלהמשיך בדרכו הנוכחית.  ומדוע שירתיעו אותו? פוטין ופוטיניזם צוברים מומנטום. "האיש החזק" ו "המדינה הקורפורטית"- במילים אחרות- הפשיזם- הם הצעקה האחרונה. דמוקרטיה בסגנון מערבי והמוסדות הגלובליים שיצרו תקופת שלום חסרת תקדים באירופה, יצאו פתאום מהאופנה.

"גששו באמצעות כידון" יעץ לנין. "אם תתקלו בדיסה, המשיכו. אם תתקלו בפלדה, היסוגו". עד כה פוטין נתקל בדייסה בלבד. בשנות השלושים של המאה העשרים, כשהעולם חזה בעלייה סימולטנית דומה של משטרים אוטוריטריים ודיקטטוריים, פרצה מלחמת עולם הרסנית שנהרגו בה יותר משישים מליון בני אדם. הציפייה שפלרטוטי המאה העשרים ואחת עם ניאו-פשיזם לא יובילו לקונפליקט אינה אלא תקוות שווא.

...פוטין מגשש באמצעות כידון. רק פלדה תעצור אותו."