הרוכב על הדלי, בגרמנית "Der Kübelreiter" הוא סיפור קצר שכתב פרנץ קפקא ב 1917. למיטב חיפושי לא מצאתי תרגום לעברית. מצאתי לנכון לתרגם אותו לעברית ולפרסם את התרגום כאן. אציין שתרגמתי מאנגלית (ולא מגרמנית) מתוך ארכיון הניו יורק טיימס.
לטעמי "הרוכב על הדלי" הוא מופת לטקסט מהודק, מדויק, מכאיב, קולע, פוגע, צורב וחושף שמצליח לקדוח בשורשי הקיום האנושי ובתוך כך החברתי. טקסט מעורר מחשבות ותהיות על מהות וטיב העולם ודייריו.
טקסט מופתי הן מבחינה תוכנית והן מבחינה צורנית מבנית.
כתיבה מבוססת קלות וקלילות- עוד מופע מרהיב של הקלות הנוראית של הקיום.
הרוכב על הדלי מאת פרנץ קפקא
הפחם נגמר; הדלי ריק; המַחְתָּה התייתרה; התנור נושף קור; החדר קופא; העצים שמחוץ לחלון קרושים, מכוסים כפור; השמיים אטומים, כיפת מגן כסופה כנגד האפשרות שמישהו יתחנן לעזרה. אני מוכרח להשיג פחם; אי אפשר שאני אקפא למוות; מאחורי התנור נטול החמלה; מעלי השמיים האכזריים, אני מוכרח להחלץ מלפיתתם ולהגיע אל מוכר הפחם. הבעיה שהוא נעשה אטום לתחינות שגרתיות; אני מוכרח לשכנע אותו שלא נשאר לי גרגר פחם, שהוא עבורי השמש שביקום. הוא ורק הוא. אני מוכרח להגיע אליו כמו קבצן שחרחור מוות כבר עומד בגרונו, והוא מתעקש למות על סף דלתו, בדיוק כמו אותו אחד שהמשרתת תשליך עליו את משקע הקפה מתחתית הסיר; ככה בדיוק, באופן שמוכר הפחם, זועם אבל זוכר את הדיברה "לא תרצח", ישליך כף פחם לעבר הדלי.
מה שיקבע כאן הוא האופן שבו אגיע; לכן אגיע רכוב על הדלי. וכך, יושב על הדלי, ידיי על הידית, רסן פשוט מאין כמוהו, בקושי אני מצליח להניע את עצמי במורד המדרגות; אבל מרגע שהגעתי למטה, מעשה פלאות, תחת שוט רוכביהם, גמלים כורעים לא יתרוממו בהדרה שכזאת. בשעטה קצובה אנחנו חולפים ברחובות הקרושים בקפאונם; לעיתים אני מתרומם עד לגובה של הקומות הראשונות; לעולם אינני מנמיך לצלול עד לגובה הדלתות. עד שלבסוף אני מרחף בגובה מדהים מעל המרתף המקומר של הסוחר, ושם למטה אני רואה אותו גוחן אל שולחן הכתיבה שלו; את דלת החדר הוא פתח כדי לשחרר את החום העודף שבחדר.
"מוכר הפחם" אני זועק בקול שהפך חלול מכפור ומוחשה בתוך ענן האד של נשימתי, "בבקשה, מוכר פחמים, תן לי מעט פחם. הדלי שלי כל כך קל עד שאפשר לרכב עליו. תהיה נחמד. כשאוכל אשלם לך".
הסוחר מצמיד את כף ידו לאוזנו. "אני שומע נכון?" הוא מפטיר לעבר אשתו. "אני שומע נכון? לקוח!"
"אני לא שומעת כלום" אומרת אישתו, מתנשמת בשלווה בעודה ממשיכה וסורגת, מחממת בנעימים את גבה שסמוך אל התנור שמאחוריה.
"אוי, כן, את בטוח שומעת" אני זועק. "זה אני; לקוח וותיק; נאמן ואמיתי; פשוט שכרגע אין לי איך לשלם".
"אישה" אומר הסוחר, "זה מישהו, זה מוכרח להיות; לא יכול להיות שהאוזניים שלי הטעו אותי עד כדי כך; זה בטח לקוח ותיק, מאד ותיק, שככה נגע לליבי."
"למה זה מטריד אותך?" אומרת האישה, חדלה לרגע מעבודתה ומצמידה את מעשה הסריגה אל חזה. "זה אף אחד, הרחוב ריק, סיפקנו פחם לכל לקוחותינו ואנחנו יכולים לסגור את החנות ולנוח כמה ימים."
"אבל אני פה למעלה, יושב על הדלי," אני זועק ודמעות כהות, קפואות מערפלות את עיניי, "בבקשה תסתכלו למעלה, רק לרגע; תראו אותי בקלות; אני מתחנן, רק כף אחת; ואם תתנו לי יותר תגרמו לי לכזאת שמחה שלא אדע מה לעשות. הרי כל הלקוחות האחרים מסודרים כבר. אוי, אם רק יכולתי לשמוע את קרקוש הפחם נשפך אל הדלי!"
"אני בא," אומר סוחר הפחם, ופונה לטפס על רגליו הקצרצרות אל מדרגות המרתף, אבל אשתו כבר לידו, מניחה יד על זרועו ואומרת: "אתה תשאר כאן; אתה והשגעונות שלך אני כבר אלך בעצמי. תחשוב על התקף השיעול הנורא שפקד אותך הלילה. אבל בשביל עסקה קטנטנה, אפילו אם זה רק בראש שלך, אתה מוכן לשכוח את אשתך והילד ולהקריב את הריאות שלך. אני אלך."
"אז אל תשכחי להציע לו את כל סוגי הפחם שיש לנו! אני אצעק לך את המחירים מלמטה." "בסדר" אומרת אשתו ועולה במדרגות לרחוב. ברור שהיא מיד רואה אותי. "פראו סוחר הפחם" אני מתחנן, "ברכותי הצנועות; רק כף פחם אחת; כאן לדלי שלי; אני בעצמי אסחוב את זה הביתה. רק כף פחם אחת מהסוג הגרוע ביותר שיש לכם. כמובן שאשלם לך את המחיר המלא, אבל לא כרגע, לא כרגע." איזה צליל של פעמוני אשכבה יש למילים "לא כרגע", וכמה מבלבל הדבר כשפעמוני הכנסיה הסמוכה בדיוק נותנים את קולם מראש הצריח!
"נו, מה הוא רוצה?" קורא הסוחר. "כלום," צועקת אליו בחזרה אישתו, "אין כאן כלום; אני לא רואה כלום, אני לא שומעת כלום; רק צלצול הפעמונים של שש בערב, ועכשיו אנחנו צריכים לסגור את החנות. הקור נורא; מחר כנראה שתהיה לנו שוב הרבה עבודה."
היא לא רואה ולא שומעת כלום; אבל בכל זאת היא משחררת את קישורי הסינר שלה ומנפנפת אותי בעזרתו. לרוע מזלי היא מצליחה. לדלי שלי יש את כל היתרונות של סוס משובח פרט לעמידות, את זה אין לו; הוא קל מדי; סינר של אישה יכול להעיף אותו לאוויר.
"אישה רעה!" אני צועק, בעוד היא פונה אל החנות, חציה בזה, חציה מרוצה מעצמה, מנפנפת את כף ידה אל האויר. "את אישה רעה! אני התחננתי שתתני לי מהפחם הגרוע ביותר וגם את זה לא נתת לי." ובכך התרוממתי ונישאתי אל מחוזות הרי הקרח שם אני אובד לנצח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה