החיים הסודיים של הסופרים- האמנם?

 

החיים הסודיים של הסופרים

סופר/ת : גיום מוסו

עמודים: 204

יציאה לאור: 26 בספט׳ 2021

תרגום: שי סנדיק

 תיאור, תקציר ועלילה ע"פ ההוצאה לאור

 

קראתי את הספר עד תומו, אני כועסת ואלו הסיבות: 

מתוך טקסט ההוצאה לאור: "...חוויה ספרותית סוחפת ומטלטלת..."-אכן טולטלתי. אכן חוויה ספרותית. אלא שבניגוד לכוונה (הכאילו) ברורה מאליה טולטלתי כי זהו ספר מחורבן עם סיפור מקושקש שבעטיו חוויתי חוויה (חוץ) ספרותית שעיקרה פעם נוספת הוכחת העובדה, שהיא כנראה ביולוגית לגמרי ולכן בלתי נשלטת: אם מציבים בפני שאלה, או סוד אני חייבת לדעת את התשובה ואת האמת שמאחורי הסוד.    

קראתי את הספר והתעצבנתי. אולי גיום מוסו הוא סופר אדיר, אבל במקרה הזה הוא חיפף בגדול. הסיפור מופרך. פתרונו מאולץ. הדרך שהסיפור מוביל אל הפתרון היא זולה מעין כמוה- בסופו של הספר לאחר פיתולי סרק ואי אקזוטי בים התיכון, הגיבור שהוא הסופר המהולל מתוודה וכך מגלה לי את האמת כלומר את פתרון החידה. רגע, אז בשביל מה סובבו אותי דרך האי בומון והסתירו וחשפו והלכו ובאו והרגו והסתירו ו... ובסוף גילו לי בחוסר תחכום את הפתרון?

 

אני הקוראת מתבאסת כשסופר משליך לי red herings , כלומר רמזים שאינם רמזים אמיתיים, כדי לכאורה לבלבל אותי, או, אולי בפועל, לעבות את הספר. וזאת במקום להוליך אותי שולל בתחכום וברמזים רב משמעותיים ולגרום לי לפענח לא נכון את הרמזים. 

לדוגמא: מתגלה גופה צלובה וממוסמרת שמסתבר שדמה נוקז והיא הוחזקה במקפיא זמן רב טרם נצלבה ומוסמרה. למה? בשביל איזה צורך עלילתי? אני מייד מושלכת לכל אותם אייקונים משלל סדרות וספרי המתח הרלוונטיים. מכשפות, וודו, כתות, סטיות או השד יודע... בסוף מסתבר שזאת סתם נקמנות ולבלבל את השלטונות... ועוד כהנא וכהנא רמזים שלא מתלכדים מתאחדים לכלל שלם אחד.

החוכמה והאיכות של סיפור מתח נמדדים ביכולת לספק רמזים שבהתחלת הסיפור הם לא חד משמעיים אבל עד סופו הם חייבים להיות מובנים לקורא כנכונים ומובילים לפתרון החידה. אני כקוראת מסכימה שהכותב יתמרן אותי בערמומיות ובתבונה ויגרום לי ללכת בנתיבים שגויים. אבל אני כועסת אם מסתבר לי שהכותב פשוט עובד עלי. סתם הלך והציב שלטים כוזבים לאורך המסלול. הרי פתרון חידה בלשית הוא, בדיוק כמו במחבואים, סוג של משחק. אם הכותב משחק אותה לא הגון אני כועסת. 

 

ולמשנה תוקף, הספר עוטה אצטלה מכובדת. ממש ספרות גבוהה. הוא דן לכאורה במהות הכתיבה, בעתיד הספרות:

"...אני מדבר על קוראים אינטלגנטיים שמקדישים זמן משמעותי לקריאת ספרים רציניים.

בלי לחכות לתשובתי הוא השתלהב" "בינינו, כמה קוראים אמיתיים נשארו בצרפת? עשרת אלפים? חמשת אלפים? אולי פחות."

"אתה נשמע לי פסימי."

"לא, לא! אנחנו מוכרחים לפתור את זה, אנחנו נכנסים לשממה ספרותית. היום כל אחד רוצה לכתוב, ואף אחד לא קורא"   ,  

 

או משפטי מפתח כמו "איש לא יכול ללמד אותך לכתוב. לומדים את זה לבד."

או

"...קריאה וכתיבה היו גלגלי ההצלה שעזרו לי לשאת את הבינוניות והאבסורד שבעולם. בזכות הספרים הקמתי מבצר פנימי בתוכי ש..."

 

ועוד אמירות וקלישאות על כתיבה ועל ספרות שאמורות לשדרג את הספר למעלת ספרות רפלקסיבית. ולא היא. אין קורלציה בין הדיבור על ספרות , כמו גם הציטוט מפי אושיות ספרותיות בראש כל פרק, לבין רמת הספר ותכניו. 

אני לא בצרפת ואני לא יודעת עד כמה אינטלגנטית אני אבל הקדשתי זמן משמעותי לקריאת הספר הזה ויצאתי מרומה ומעוצבנת.  

עוד אציין שעיצוב הדמויות מרושל להחריד. אנשים סטנדרטיים מהישוב שלפתע עושים מעשים אכזריים ונוראיים, דמויות שאין להן שום חשיבות לקידום העלילה עולות ויורדות מהבמה, כגון שוטרים ואנשי חוק כולל רפאל שרוצה להיות סופר כשיהיה גדול ונהרג לקראת סוף הספר בלי צורך.

 

פתרון העלילה מגיע משום מקום. אין לו ביסוס לאורך הספר ואין לי כקוראת יכולת להאמין לפתרון החידה.

 

גם שמו של הספר "החיים הסודיים של הסופרים" הוא עבודה בעיניים. הסופרים? ברבים? בספר מופיע רק סופר אחד. הסודיים? למה כי הוא הסתגר באיזו אחוזה על איזה אי? נו, תרשו לי... המילה "סוד" היא הקליקבייט numero uno   

ועוד אצביע על שתי טעויות מביכות:

1. "הסיפור מתחיל באוקיאניה בראשית שנות האלפיים. זוג צעיר מאזור פריז... נוחתים בהוואי..."
   אז אוקיאניה (Oceania) הוא אזור גאוגרפי המורכב מאוסטרליה, מיקרונזיה, מלנזיה כולל גינאה החדשה; פולינזיה כולל ניו זילנד. ויקיפדיה
   ואילו הוואי שוכנת באוקיאנוס השקט והיא מדינה ממדינות ארה"ב. 
2. "סילון שתן ניתז על אנז' אגוסטיני. השוטר לא נבהל וסיים להחליף חיתול לבתו ליביה..."
   אז למיטב ניסיוני כמחליפת חיתולים, כשתינוקת ממין נקבה משתינה, השתן שלה אינו ניתז כלפי מעלה. עניין של אנטומיה. אלה אם, כמובן, השוטר אנז' אגוסטיני תחב את פרצופו אל בין יריכיה של בתו ליביה הקטנה (אך לכך אין שום רמז בכתובים).
   

  

 

ולסיכום, אני מעלה כאן שאלה אתית. האם מותר למכור הכל, מזבל ועד זהב כאילו הוא זהב?
האם תעשיית המו"לות אינה כורה לעצמה בור?

 

לא שאני טוענת שאין מקום לספרות גרועה. יש ויש. גם כי היא נכתבת וגם כי יש לה קהל. לכל טקסט ספרותי בהחלט יש מקום. ואף מקום של כבוד. אבל השאלה היא שאלת דירוג איכות. אם הכל הולך, אם הכל מהמם, סוחף ומטלטל, אם קביל להזנות (גם) את עולם הספרות באמצעות קליקבייטים? האם לגטימי למכור ספרים רק כדי שיקנו אותם מבלי להתחשב או לפחות להתייחס לרמה או לאיכות? האם חזות הכל היא "פיתיון לחיצות"?* 

לא שאני נאיבית, אבל אני תוהה- משהו כמו לפני שלושת אלפי שנים אזופוס אמר: זאב זאב, כלומר התוצאה הסופית של הגזמה היא השטחה. אז כן, הכל נהיה שטוח להחריד ואולי צודקים החבר'ה מאגודת הארץ השטוחה Flat Earth Society  

 

*

קליקבייט (באנגלית: Clickbait, בתרגום חופשי, "פיתיון לחיצות" הוא מונח גנאי המתאר תוכן אינטרנטי המכוון ליצירת הכנסות מפרסום מקוון, בעיקר על חשבון רמת איכות או דיוק נמוכה, כאשר הוא מסתמך על כותרת סנסציונית או תמונות ממוזערות, המעוררות עניין. זאת, על מנת להעלות את שיעורי הלחיצה ולעודד את העברת התוכן באמצעות הרשתות החברתיות. כותרות קליקבייט שואפות לנצל את סקרנות האדם - הן מספקות די מידע כדי לסקרן את הקורא, אולם לא מספיק כדי לתת מענה לסקרנות, אלא על ידי לחיצה על הקישור לתוכן