מושב הנהג
מיוריאל ספארק
הוצאה לאור: מודן
שנת הוצאה בעברית: 2019
מספר עמודים: 139 עמ'
תקציר הספר ע"פ ההוצאה לאור
The Driver's Seat
Originally published: 1970
Author: Muriel Spark
בעולמנו זה, הנתון, אתה חייב שיהיה לך סיפור. אין לך אפשרות קיום ללא הסיפור שלך. את הסיפור שלך מכתיבים גורמי על. ולך, זה שנושא את הסיפור על גבך, אין יד ורגל בניהול העלילה הזאת שהיא אתה עצמך. מתי תיוולד, למי תיוולד, באיזה מין תיוולד, לאיזה חברה תיוולד, מה יהיה האופי שלך ומה יהיו הכישורים שלך, מה יהיו הנורמות החברתיות, הדרישות, הטעמים, הטאבויים, מזג האוויר, האופנות... ואפילו התניות העל שמסנוורות את עיניך כמו אהבה או שביעות רצון קיומית. כלומר הכל מכל בכל. אתה לא קובע שום דבר מהותי, בקיצור? בית סוהר. אין הנחות, אין חופשות, אין מוצא ואין חנינה.
והנה קמה לנו גיבורת הסיפור הזה (איזה ליסֶה אחת) ואומרת לעצמה fuck it. כלומר, אני מניחה שזה מה שהיא אומרת לעצמה. כי בספרות טובה כמו בספרות טובה עושים, לא מברברים (Show, don't tell )
ומה עושה ליסה גיבורת הסיפור? היא בורחת מבית הסוהר של החיים. היא תופסת את מושב הנהג ובתוך כך היא זאת שמחליטה לאן לקחת את (סיפור) חייה. זוהי איפה סיפורת מסוגת הבריחה; escape genre- הגיבורה כלואה בניגוד לרצונה (בתוך החיים). הגיבורה רוצה, מתכננת ואף תבצע את הבריחה (החוצה מן החיים).
בניגוד לכתוב בתקציר הספר על פי ההוצאה לאור ("...ומכלול הסיפורים יהפוך לפאזל מרתק כשהמשטרה תנסה לפענח את מקרה מותה המוזר... שכן הקורא מקבל הצצה אל תוך התנהגותה ונקודת מבטה של אותה אישה שיצאה לחופשה מפתיעה..."), לשמחתי אני משוחררת מנסיון למכור, ולכן אוכל לכתוב כאן שאותה אישה לא יצאה לחופשה.
לחופשה יוצאים רק הטמבלים. רק אותם מאמינים שוטים שמוכרים להם חבילות חופש/נופש שכוללות טיסה+ מלון+ אתרי תיירות. הם אלו שמאמינים שהם "יוצאים לחופשה". בבית הכלא של החיים אין אפשרות לצאת לחופש. אין אפשרות לצאת מתוך הסיפור שלך עצמך. נגזר דינך שאת הסיפור שלך תגרור איתך לכל מקום.
ליסה בורחת, נמלטת, משתחררת מחלצת את עצמה מבית הסוהר של החיים אל החופש המוחלט. וכמובן שלא במקרה החופש המוחלט מבית האסורים הטוטאלי הוא יציאה מהחיים עצמם, כלומר מוות.
הגיבורה, ליסֶה, היא כל-אדם. אישה גנרית. היא לא שמנה, גובהה ממוצע, צבע שערותיה כללי, “היא עשויה להיות בת עשרים ותשע או בת שלושים ושש, אבל אין ספק שאינה צעירה יותר או מבוגרת יותר” , היא גרה בקוביה מעוצבת שלא בכדי מזכירה תא בבית הסוהר, היא עובדת בתחום עריכת חשבון ומאזנים (כמובן!), “היא, ששפתיה קפוצות דרך קבע בגלל מורת הרוח היומיומית השורה על משרד רואי החשבון שבו היא עובדת בלי הפסקה, פרט לחודשי מחלתה, מאז שהייתה בת שמונה־עשרה, כלומר במשך שש־עשרה שנה וכמה חודשים. כשהיא אינה מדברת או אוכלת, שפתיה קפוצות לרוב כמו שורותיו הישרות של דוח מאזן, מסומנות בקפדנות בשפתון המיושן שלה, פיהּ החלטי ושיפוטי, מכשיר מדידה, פה המשמש לאכיפה; חמש בנות עובדות תחתיה ושני גברים. מעליה שתי נשים וחמישה גברים” , אנחנו אפילו לא יודעים מה שפתה (היא דוברת ארבע שפות) ואיפה היא גרה. יום אחד, אחרי הצהרים היא פורצת את הגבולות. מנערת את הכבלים. היא מתנתקת מתכתבי הטעם הטוב, כלומר ממה ואיך צריך להיות ולעשות, ורוכשת לנסיעה בגדים בטעם שערורייתי. כלומר לגמרי חסרי טעם, כלומר טעמו של מי?
והיא יוצאת לדרך. היא טסה לנאפולי. נאפולי כמובן. כי ולפי האמרה (וכי יש דבר המחייב יותר מאמרה, כלומר מחוכמת ההמונים, כלומר מקלישאה, שזה כמו טבע הדברים?): Vedi Napoli e poi muori - לראות את נאפולי ולמות.
בנאפולי היא כמובן מגלה שהכל אותו הדבר. שאין חדש תחת השמש. שהפוליטיקה, שהפקקים, שהגברים, שהלכלוך, שההזנחה, שההתלהמות, שהטפשות. בגלל שהיא בן אדם, בגלל שהיא לא יכולה להציל את עצמה במשיכת בלורית שערותיה היא עצמה (כי אף אחד לא יכול)ובגלל שהיא בן אדם מסוג נקבה, היא מחפשת את הגבר- הבחור שלה שיעשה עבורה את מלאכת החילוץ.
ומכיוון שהספר והסיפור כל כך מתוחכם, הרי שאפילו הסוף הסופי שבו הגיבורה נחלצת בהצלחה מכלאהּ, עדיין היא צריכה לעשות וויתור, ולספק לגבר את הצורך האולטימטיבי שלו. וכמובן שתוך כדי מיוריאל ספארק שמה לצחוק את הגברים ואת גבריותם.
"“קשור קודם את הידיים שלי," היא אומרת ומצליבה את מפרקי כפות ידיה. "קשור אותן עם הצעיף."
הוא קושר את ידיה, והיא אומרת לו בקול חד וזריז להסיר את העניבה שלו ולכפות את קרסוליה.
"לא," הוא אומר וכורע על ברכיו מעליה, "לא את הקרסוליים."
"אני לא רוצה לשכב איתך," היא צועקת. "אחר כך אתה יכול לעשות מה שמתחשק לך. קשור את הרגליים שלי ותהרוג אותי, זה הכול. בבוקר יבואו לעשות פה סדר."
ובכל זאת הוא חודר לתוכה ומניף את הסכין גבוה מעליה.
"תהרוג אותי," היא אומרת, חוזרת ואומרת בארבע שפות.
כשהסכין יורדת אל גרונה היא צורחת, ודאי מתוך הכרה פתאומית בסופיוּתו הרבה של הסוף. היא צורחת, ואז גרונה מחרחר כשהוא מסובב את מפרק כף ידו כפי שהנחתה אותו. ואז הוא דוקר אותה בכל מקום שמתחשק לו וקם, ומתבונן במה שעשה. זמן־מה הוא עומד ומתבונן, וכאשר הוא פונה ללכת משם, הוא מהסס כאילו שכח לעשות משהו שביקשה ממנו. הוא מסיר פתאום במשיכה את עניבתו ומתכופף לקשור את קרסוליה..."
עוד אדגיש ש:
שהספר כתוב בזמן הווה, מה שהופך אותו ואת השאלות שהוא מעלה לעל זמניים.
שמה שכתבתי כאן אני יודעת בדיעבד. אחרי שקראתי והתעמקתי ושאלתי את עצמי מה היה לנו כאן. כי מהלך הקריאה הוא מהנה, משעשע ומאתגר. שאת קוראת ושואלת את עצמך מה הסיפור של האישה הזאת? מה היא רוצה? לאין מועדות פניה? מה פשר הבלגאן שהיא מחוללת? וגם הרמזים המטרימים, כגון תחיבת הדרכון שלה לחריץ שבמושב המונית האקראית שבה היא נוסעת, לא מקרב את הפתרון.
שמיוריאל ספארק מצליחה להוליך את הקורא שולל. שהחיפוש וההמתנה ל"בחור שלי" מחזקים את ההנחה המוטעית שצפוי כאן סוף טוב (רומנטי).
שזה ספר חכם ומתוחכם, שמיוריאל ספארק היא לא בדיוק כותבת אלמונית, ושעולה השאלה מהם השיקולים שאילצו את קורא העברית לחכות 49 (!) שנים לספר זה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה