החיים הסודיים של הסופרים- האמנם?

 

החיים הסודיים של הסופרים

סופר/ת : גיום מוסו

עמודים: 204

יציאה לאור: 26 בספט׳ 2021

תרגום: שי סנדיק

 תיאור, תקציר ועלילה ע"פ ההוצאה לאור

 

קראתי את הספר עד תומו, אני כועסת ואלו הסיבות: 

מתוך טקסט ההוצאה לאור: "...חוויה ספרותית סוחפת ומטלטלת..."-אכן טולטלתי. אכן חוויה ספרותית. אלא שבניגוד לכוונה (הכאילו) ברורה מאליה טולטלתי כי זהו ספר מחורבן עם סיפור מקושקש שבעטיו חוויתי חוויה (חוץ) ספרותית שעיקרה פעם נוספת הוכחת העובדה, שהיא כנראה ביולוגית לגמרי ולכן בלתי נשלטת: אם מציבים בפני שאלה, או סוד אני חייבת לדעת את התשובה ואת האמת שמאחורי הסוד.    

קראתי את הספר והתעצבנתי. אולי גיום מוסו הוא סופר אדיר, אבל במקרה הזה הוא חיפף בגדול. הסיפור מופרך. פתרונו מאולץ. הדרך שהסיפור מוביל אל הפתרון היא זולה מעין כמוה- בסופו של הספר לאחר פיתולי סרק ואי אקזוטי בים התיכון, הגיבור שהוא הסופר המהולל מתוודה וכך מגלה לי את האמת כלומר את פתרון החידה. רגע, אז בשביל מה סובבו אותי דרך האי בומון והסתירו וחשפו והלכו ובאו והרגו והסתירו ו... ובסוף גילו לי בחוסר תחכום את הפתרון?

 

אני הקוראת מתבאסת כשסופר משליך לי red herings , כלומר רמזים שאינם רמזים אמיתיים, כדי לכאורה לבלבל אותי, או, אולי בפועל, לעבות את הספר. וזאת במקום להוליך אותי שולל בתחכום וברמזים רב משמעותיים ולגרום לי לפענח לא נכון את הרמזים. 

לדוגמא: מתגלה גופה צלובה וממוסמרת שמסתבר שדמה נוקז והיא הוחזקה במקפיא זמן רב טרם נצלבה ומוסמרה. למה? בשביל איזה צורך עלילתי? אני מייד מושלכת לכל אותם אייקונים משלל סדרות וספרי המתח הרלוונטיים. מכשפות, וודו, כתות, סטיות או השד יודע... בסוף מסתבר שזאת סתם נקמנות ולבלבל את השלטונות... ועוד כהנא וכהנא רמזים שלא מתלכדים מתאחדים לכלל שלם אחד.

החוכמה והאיכות של סיפור מתח נמדדים ביכולת לספק רמזים שבהתחלת הסיפור הם לא חד משמעיים אבל עד סופו הם חייבים להיות מובנים לקורא כנכונים ומובילים לפתרון החידה. אני כקוראת מסכימה שהכותב יתמרן אותי בערמומיות ובתבונה ויגרום לי ללכת בנתיבים שגויים. אבל אני כועסת אם מסתבר לי שהכותב פשוט עובד עלי. סתם הלך והציב שלטים כוזבים לאורך המסלול. הרי פתרון חידה בלשית הוא, בדיוק כמו במחבואים, סוג של משחק. אם הכותב משחק אותה לא הגון אני כועסת. 

 

ולמשנה תוקף, הספר עוטה אצטלה מכובדת. ממש ספרות גבוהה. הוא דן לכאורה במהות הכתיבה, בעתיד הספרות:

"...אני מדבר על קוראים אינטלגנטיים שמקדישים זמן משמעותי לקריאת ספרים רציניים.

בלי לחכות לתשובתי הוא השתלהב" "בינינו, כמה קוראים אמיתיים נשארו בצרפת? עשרת אלפים? חמשת אלפים? אולי פחות."

"אתה נשמע לי פסימי."

"לא, לא! אנחנו מוכרחים לפתור את זה, אנחנו נכנסים לשממה ספרותית. היום כל אחד רוצה לכתוב, ואף אחד לא קורא"   ,  

 

או משפטי מפתח כמו "איש לא יכול ללמד אותך לכתוב. לומדים את זה לבד."

או

"...קריאה וכתיבה היו גלגלי ההצלה שעזרו לי לשאת את הבינוניות והאבסורד שבעולם. בזכות הספרים הקמתי מבצר פנימי בתוכי ש..."

 

ועוד אמירות וקלישאות על כתיבה ועל ספרות שאמורות לשדרג את הספר למעלת ספרות רפלקסיבית. ולא היא. אין קורלציה בין הדיבור על ספרות , כמו גם הציטוט מפי אושיות ספרותיות בראש כל פרק, לבין רמת הספר ותכניו. 

אני לא בצרפת ואני לא יודעת עד כמה אינטלגנטית אני אבל הקדשתי זמן משמעותי לקריאת הספר הזה ויצאתי מרומה ומעוצבנת.  

עוד אציין שעיצוב הדמויות מרושל להחריד. אנשים סטנדרטיים מהישוב שלפתע עושים מעשים אכזריים ונוראיים, דמויות שאין להן שום חשיבות לקידום העלילה עולות ויורדות מהבמה, כגון שוטרים ואנשי חוק כולל רפאל שרוצה להיות סופר כשיהיה גדול ונהרג לקראת סוף הספר בלי צורך.

 

פתרון העלילה מגיע משום מקום. אין לו ביסוס לאורך הספר ואין לי כקוראת יכולת להאמין לפתרון החידה.

 

גם שמו של הספר "החיים הסודיים של הסופרים" הוא עבודה בעיניים. הסופרים? ברבים? בספר מופיע רק סופר אחד. הסודיים? למה כי הוא הסתגר באיזו אחוזה על איזה אי? נו, תרשו לי... המילה "סוד" היא הקליקבייט numero uno   

ועוד אצביע על שתי טעויות מביכות:

1. "הסיפור מתחיל באוקיאניה בראשית שנות האלפיים. זוג צעיר מאזור פריז... נוחתים בהוואי..."
   אז אוקיאניה (Oceania) הוא אזור גאוגרפי המורכב מאוסטרליה, מיקרונזיה, מלנזיה כולל גינאה החדשה; פולינזיה כולל ניו זילנד. ויקיפדיה
   ואילו הוואי שוכנת באוקיאנוס השקט והיא מדינה ממדינות ארה"ב. 
2. "סילון שתן ניתז על אנז' אגוסטיני. השוטר לא נבהל וסיים להחליף חיתול לבתו ליביה..."
   אז למיטב ניסיוני כמחליפת חיתולים, כשתינוקת ממין נקבה משתינה, השתן שלה אינו ניתז כלפי מעלה. עניין של אנטומיה. אלה אם, כמובן, השוטר אנז' אגוסטיני תחב את פרצופו אל בין יריכיה של בתו ליביה הקטנה (אך לכך אין שום רמז בכתובים).
   

  

 

ולסיכום, אני מעלה כאן שאלה אתית. האם מותר למכור הכל, מזבל ועד זהב כאילו הוא זהב?
האם תעשיית המו"לות אינה כורה לעצמה בור?

 

לא שאני טוענת שאין מקום לספרות גרועה. יש ויש. גם כי היא נכתבת וגם כי יש לה קהל. לכל טקסט ספרותי בהחלט יש מקום. ואף מקום של כבוד. אבל השאלה היא שאלת דירוג איכות. אם הכל הולך, אם הכל מהמם, סוחף ומטלטל, אם קביל להזנות (גם) את עולם הספרות באמצעות קליקבייטים? האם לגטימי למכור ספרים רק כדי שיקנו אותם מבלי להתחשב או לפחות להתייחס לרמה או לאיכות? האם חזות הכל היא "פיתיון לחיצות"?* 

לא שאני נאיבית, אבל אני תוהה- משהו כמו לפני שלושת אלפי שנים אזופוס אמר: זאב זאב, כלומר התוצאה הסופית של הגזמה היא השטחה. אז כן, הכל נהיה שטוח להחריד ואולי צודקים החבר'ה מאגודת הארץ השטוחה Flat Earth Society  

 

*

קליקבייט (באנגלית: Clickbait, בתרגום חופשי, "פיתיון לחיצות" הוא מונח גנאי המתאר תוכן אינטרנטי המכוון ליצירת הכנסות מפרסום מקוון, בעיקר על חשבון רמת איכות או דיוק נמוכה, כאשר הוא מסתמך על כותרת סנסציונית או תמונות ממוזערות, המעוררות עניין. זאת, על מנת להעלות את שיעורי הלחיצה ולעודד את העברת התוכן באמצעות הרשתות החברתיות. כותרות קליקבייט שואפות לנצל את סקרנות האדם - הן מספקות די מידע כדי לסקרן את הקורא, אולם לא מספיק כדי לתת מענה לסקרנות, אלא על ידי לחיצה על הקישור לתוכן    

קנגורו תום, כי מגיע לי

ספר: לשחרר את קנגורו תום

תיאור: סיפור לילדים וגם להורים

מאת: יצחק זמיר

הוצאה לאור: הוצאת שוקן (ספרי איכות)

תאריך הוצאה לאור: דצמבר 2021

אודות הספר לשחרר את קנגורו תום באתר ההוצאה

לשחרר את קנגורו תום הוא סיפור עלילה מתפתחת, מסתבכת ואז מותרת. 

זוהי מעשיה אודות סבא שכולו כוונות טובות. הוא רוצה לשמח את נכדיו אבל אויה, על הדרך מסתבכים העניינים ומפלונטר קטן צמח פלונטר ענק. אבל, אל דאגה ילדים, סבא יצחק יביא לפתרונן של כל ההסתבכויות ויבוא לציון גואל.

ראשית המעשה המופרך עד מאד בסבא יצחק שרוצה לשלוח לנכדיו שחופשים בהודו ג'חנון- והרי כל ילד ישראלי יודע שג'חנון לא שורד יותר מיום יומיים מקסימום, וזאת אך ורק במקרר- המשך המעשה בהסתבכויות (עם הרשויות- המבצעת והשופטת) שנגרמות לקנגורו שאמור היה לבצע את השליחות שלעיל. קולטים- קנגורו? חברת שליחיות? (חזקה על השופט והמשפטן בדימוס שבדק את עניין חוקיות השימוש בשם המסחרי של חברת קנגורו שליחויות האמיתית). ואם חשבתם, ילדים, שהדרך אל הגיהנום רצופה בכוונות טובות, הרי שכאן יש כוונות טובות וסוף טוב.

יש כאן גם אריה שמוכר ג'חנון ושוהה לפרקים בכיכר המדינה ועוד חיות שמדברות עברית ומנהלות אורח חיים דמוקרטי להפליא.

הרוח בערבי הנחל זה לא, ולמעט הפאנצ'ים והחבטות הקלות באישתו, יצחק זמיר כתב ספר מהוקצע מאד, בעצם מהוקצע מדי, קורקטי ומאד תקין. כל חוטי העלילה מתיישרים ומתחברים. הכל רהוט ומאד הגיוני על אף שהחומרים בחלקם מאד לא ריאליסטיים. אמנם נכון שבימינו עדיין לא נס ליחו של הסגנון הסוריאליסטי וחיות מדברות הן עדיין באופנה אבל חסרים הברק והשנינה כמו גם הומור עצמי שיצדיקו את השימוש בחיות תל אביביות מדברות.

 

לטעמי הספר מציג עולם מוסרני וזחוח מדי. אנחנו הקוראים, כולל ילדים (למרות שהם רכים וצחים), רוצים שידקרו אותנו, שיגעו בנו, שיכאיבו לנו, בקיצור שיעוררו רגשות. חוסר הצדק לכאורה והעוולות שנגרמות לקנגורו תום בבית המעצר לא באמת משכנעות. ראשית כי העלילה לא קוהרנטית- סבא יצחק סיבך את קונגורו תום בתום לב כשהוא גנב בחוסר תום לב את השמלה של סבתא רנה. לאחר מכן, בתום לב שידל את שוטר בית המעצר לעבור על האיסורים וחוקי המקום. סבא יצחק לא זונח את קנגורו תום לצרותיה ולבסוף הוא מצליח לגרום לקונגורו תום לזכות בחרותה בבית המשפט בעזרת בנו עורך הדין המשובח. 

אז סבא יצחק הוא איש טוב או שהוא מבולבל? האם הסבאות שלו היא שהעבירה אותו על דעתו ועד כדי כך רצה שהנכדים שלו יקבלו את הג'חנון שלהם עד שגרם לכל הבלגן ובעיקר לסבל של הקנגורו שרק רצתה קצת פרנסה?      

זהו ספר "חינוכי" שחושף את הקוראים הצעירים בפני דילמות מוסריות רבות. אכן מעשה חשוב, אבל כסיפרות, המעשה הדידאקטי נחווה כאן כמאולץ ואגרסיבי למדי. בלי שובבות, בלי עוקצנות, בלי קריצות, קשה עד בלתי אפשרי להעביר מסרים דידקטיים. מי אוהב שמאכילים אותו בכוח את הדיסה בכפית? אפילו אם הדיסה מאד מתוקה?
אני זוכרת בחמדה רבה את העונג שנגרם לי כילדה כשקראתי את ספריה החינוכיים עד מאד של הרוזנת סופי דה סגיר ובמיוחד את "תעלוליה של סופי". גם שם היו אכזריות וחוסר צדק, אבל להבדיל הבדלות רבות, כמה משעשע, כמה נוגע ללב, כמה חולשות אנושיות. שום דבר לא היה תקין ואף אחד לא התנהג יפה.    

הסיפור מתרחש בצפון תל אביב, במשולש שבין מגדלי היוקרה שברחוב פנקס, רחוב ויצמן וכיכר המדינה. הכותב שהוא גם גיבור הספר ומוביל העלילה גר לו במגדל היוקרה. מחולל כל הצרות הוא השוער 24/7 של בניין היוקרה. רק לאחר שהקנגורו נעצר והושם באבו כביר יורד סבא יצחק לחלקה הדרומי של העיר. בסופו של עניין סבא יצחק מצליח לחלץ את קנגורו תום מהצרות שלה כי יש לו בן עורך דין מוצלח במיוחד שנרתם למשימה וטוען להגנתו בבית המשפט. מעשה הסִפרות הזה זועק פריווילגיות.  

גבר לבן עשיר ומכובד, שגר לו במגדל יוקרה. 

נכדים שהוריהם "החליטו לפני שנה בערך שאחרי הרבה שנים של עבודה מגיע להם קצת חפש. לא חפש קצר של שבועיים, כמו שכלם לוקחים כל שנה, אלא חופשה ארכה של שנה שלמה. בעצם הם החליטו שגם אם לא מגיע להם, זה מה שהם רוצים, כדי לגוון את החיים...הם החליטו לנסע עם הילדים לבלות שנה אחת מחוץ לישראל. איפה? התכנית שלהם היתה לבלות חצי שנה בהודו, ואחר כך שלושה חודשים באוסטרליה ושלושה חדשים בניו זילנד..."

נכדים שנמצאים בדארמקוט שבהודו (שזה חור אמיתי) והבטיחו להם ג'חנון אבל בגלל הפסקת חשמל (נו, איך לא? בכל זאת הודו) לא קיבלו את שהובטח להם.

סבא שנזעק מתל אביב לספק ג'חנון (!) לנכדים המתוסכלים שבהודו. 

צדק זה רק לעשירים ולמקושרים. טוב, מי כמוהו יודע... בכל זאת שופט עליון בדימוס. רק בזכות קשרים משפחתיים (בנו של סבא יצחק, עורך הדין המוצלח והחָנוּן) ניתן להחלץ מזרועות השלטון האכזרי ולהשיג צדק.

ואף צורמת את עיני העובדה החוץ ספרותית שהוצאת ספרים שנחשבת למכובדת ויוקרתית במיוחד (שוקן, ספרי איכות) הוציאה לאור את הספר הזה והמשכו "לאן נעלמה קנגורו תום". לא שעולה על דעתי להטיל ספק בשיקולים מו"ליים כאלה ואחרים, אבל אני רק שאלה: מה היה קורה אם ריקי כהן מחדרה הייתה חתומה על כתב היד הזה?   

ולסיכום, כאילו מה קרה? כּולה שלושה ילדים שבא להם על ג'חנון ולא נסתייע. בשביל זה הפכו שמים וארץ. ישראל והודו. הקונגורו הושמה במעצר, נאלצה לעבור דרך מערכת המשפט כדי להוכיח את חפותה- ושוב, הש"ג שילם את המחיר.

הספר כאילו בא ואומר: ילדים אתם יודעים מה זה "השפעה חיצונית שלילית?" לא? אז אני אדגים לכם. מדובר בעסקה שבה שני הצדדים מרוויחים. אבל! את המחיר ישלם מישהו אחר, במקום אחר, שלא היה כלל צד בעיסקה. לדוגמא, אני אצא סבא טוב, הנכדים שלי דרשו ויקבלו את הג'חנון שמגיע להם ואילו את המחיר תשלם הקנגורו שתשב בבית העצורים. 

בעיני המסר האולטימטיבי של הספר הזה הוא: יש כאלה שבטוחים שמגיע להם. שמגיע להם פשוט כי הם רוצים. ואז, כשהם רוצים הם לוקחים.
למה ואיך? כי הם יכולים.    

 

  

מושב הנהג מאת מיוריאל ספארק- לראות את נאפולי ולמות

 מושב הנהג

מיוריאל ספארק

הוצאה לאור:  מודן
שנת הוצאה בעברית:  2019
מספר עמודים:  139 עמ'

תקציר הספר ע"פ ההוצאה לאור

The Driver's Seat
Originally published: 1970
Author: Muriel Spark

בעולמנו זה, הנתון, אתה חייב שיהיה לך סיפור. אין לך אפשרות קיום ללא הסיפור שלך. את הסיפור שלך מכתיבים גורמי על. ולך, זה שנושא את הסיפור על גבך, אין יד ורגל בניהול העלילה הזאת שהיא אתה עצמך. מתי תיוולד, למי תיוולד, באיזה מין תיוולד, לאיזה חברה תיוולד, מה יהיה האופי שלך ומה יהיו הכישורים שלך, מה יהיו הנורמות החברתיות, הדרישות, הטעמים, הטאבויים, מזג האוויר, האופנות... ואפילו התניות העל שמסנוורות את עיניך כמו אהבה או שביעות רצון קיומית. כלומר הכל מכל בכל. אתה לא קובע שום דבר מהותי, בקיצור? בית סוהר. אין הנחות, אין חופשות, אין מוצא ואין חנינה.  

והנה קמה לנו גיבורת הסיפור הזה (איזה ליסֶה אחת) ואומרת לעצמה  fuck it. כלומר, אני מניחה שזה מה שהיא אומרת לעצמה. כי בספרות טובה כמו בספרות טובה עושים, לא מברברים (Show, don't tell ) 

ומה עושה ליסה גיבורת הסיפור? היא בורחת מבית הסוהר של החיים. היא תופסת את מושב הנהג ובתוך כך היא זאת שמחליטה לאן לקחת את (סיפור) חייה. זוהי איפה סיפורת מסוגת הבריחה; escape genre- הגיבורה כלואה בניגוד לרצונה (בתוך החיים). הגיבורה רוצה, מתכננת ואף תבצע את הבריחה (החוצה מן החיים).  

בניגוד לכתוב בתקציר הספר על פי ההוצאה לאור ("...ומכלול הסיפורים יהפוך לפאזל מרתק כשהמשטרה תנסה לפענח את מקרה מותה המוזר...  שכן הקורא מקבל הצצה אל תוך התנהגותה ונקודת מבטה של אותה אישה שיצאה לחופשה מפתיעה..."), לשמחתי אני משוחררת מנסיון למכור, ולכן אוכל לכתוב כאן שאותה אישה לא יצאה לחופשה.
לחופשה יוצאים רק הטמבלים. רק אותם מאמינים שוטים שמוכרים להם חבילות חופש/נופש שכוללות טיסה+ מלון+ אתרי תיירות. הם אלו שמאמינים שהם "יוצאים לחופשה". בבית הכלא של החיים אין אפשרות לצאת לחופש. אין אפשרות לצאת מתוך הסיפור שלך עצמך. נגזר דינך שאת הסיפור שלך תגרור איתך לכל מקום.  

ליסה בורחת, נמלטת, משתחררת מחלצת את עצמה מבית הסוהר של החיים אל החופש המוחלט. וכמובן שלא במקרה החופש המוחלט מבית האסורים הטוטאלי הוא יציאה מהחיים עצמם, כלומר מוות.   

הגיבורה, ליסֶה, היא כל-אדם. אישה גנרית. היא לא שמנה, גובהה ממוצע, צבע שערותיה כללי, “היא עשויה להיות בת עשרים ותשע או בת שלושים ושש, אבל אין ספק שאינה צעירה יותר או מבוגרת יותר” , היא גרה בקוביה מעוצבת שלא בכדי מזכירה תא בבית הסוהר, היא עובדת בתחום עריכת חשבון ומאזנים (כמובן!), “היא, ששפתיה קפוצות דרך קבע בגלל מורת הרוח היומיומית השורה על משרד רואי החשבון שבו היא עובדת בלי הפסקה, פרט לחודשי מחלתה, מאז שהייתה בת שמונה־עשרה, כלומר במשך שש־עשרה שנה וכמה חודשים. כשהיא אינה מדברת או אוכלת, שפתיה קפוצות לרוב כמו שורותיו הישרות של דוח מאזן, מסומנות בקפדנות בשפתון המיושן שלה, פיהּ החלטי ושיפוטי, מכשיר מדידה, פה המשמש לאכיפה; חמש בנות עובדות תחתיה ושני גברים. מעליה שתי נשים וחמישה גברים” , אנחנו אפילו לא יודעים מה שפתה (היא דוברת ארבע שפות) ואיפה היא גרה. יום אחד, אחרי הצהרים היא פורצת את הגבולות. מנערת את הכבלים. היא מתנתקת מתכתבי הטעם הטוב, כלומר ממה ואיך צריך להיות ולעשות, ורוכשת לנסיעה בגדים בטעם שערורייתי. כלומר לגמרי חסרי טעם, כלומר טעמו של מי?

והיא יוצאת לדרך. היא טסה לנאפולי. נאפולי כמובן. כי ולפי האמרה (וכי יש דבר המחייב יותר מאמרה, כלומר מחוכמת ההמונים, כלומר מקלישאה, שזה כמו טבע הדברים?):  Vedi Napoli e poi muori - לראות את נאפולי ולמות. 

בנאפולי היא כמובן מגלה שהכל אותו הדבר. שאין חדש תחת השמש. שהפוליטיקה, שהפקקים, שהגברים, שהלכלוך, שההזנחה, שההתלהמות, שהטפשות. בגלל שהיא בן אדם, בגלל שהיא לא יכולה להציל את עצמה במשיכת בלורית שערותיה היא עצמה (כי אף אחד לא יכול)ובגלל שהיא בן אדם מסוג נקבה, היא מחפשת את הגבר- הבחור שלה שיעשה עבורה את מלאכת החילוץ.  

ומכיוון שהספר והסיפור כל כך מתוחכם, הרי שאפילו הסוף הסופי שבו הגיבורה נחלצת בהצלחה מכלאהּ, עדיין  היא צריכה לעשות וויתור, ולספק לגבר את הצורך האולטימטיבי שלו. וכמובן שתוך כדי מיוריאל ספארק שמה לצחוק את הגברים ואת גבריותם. 

"“קשור קודם את הידיים שלי," היא אומרת ומצליבה את מפרקי כפות ידיה. "קשור אותן עם הצעיף."
הוא קושר את ידיה, והיא אומרת לו בקול חד וזריז להסיר את העניבה שלו ולכפות את קרסוליה.
"לא," הוא אומר וכורע על ברכיו מעליה, "לא את הקרסוליים."
"אני לא רוצה לשכב איתך," היא צועקת. "אחר כך אתה יכול לעשות מה שמתחשק לך. קשור את הרגליים שלי ותהרוג אותי, זה הכול. בבוקר יבואו לעשות פה סדר."
ובכל זאת הוא חודר לתוכה ומניף את הסכין גבוה מעליה.
"תהרוג אותי," היא אומרת, חוזרת ואומרת בארבע שפות.
כשהסכין יורדת אל גרונה היא צורחת, ודאי מתוך הכרה פתאומית בסופיוּתו הרבה של הסוף. היא צורחת, ואז גרונה מחרחר כשהוא מסובב את מפרק כף ידו כפי שהנחתה אותו. ואז הוא דוקר אותה בכל מקום שמתחשק לו וקם, ומתבונן במה שעשה. זמן־מה הוא עומד ומתבונן, וכאשר הוא פונה ללכת משם, הוא מהסס כאילו שכח לעשות משהו שביקשה ממנו. הוא מסיר פתאום במשיכה את עניבתו ומתכופף לקשור את קרסוליה..."

עוד אדגיש ש:

שהספר כתוב בזמן הווה, מה שהופך אותו ואת השאלות שהוא מעלה לעל זמניים.

שמה שכתבתי כאן אני יודעת בדיעבד. אחרי שקראתי והתעמקתי ושאלתי את עצמי מה היה לנו כאן. כי מהלך הקריאה הוא מהנה, משעשע ומאתגר. שאת קוראת ושואלת את עצמך מה הסיפור של האישה הזאת? מה היא רוצה? לאין מועדות פניה? מה פשר הבלגאן שהיא מחוללת? וגם הרמזים המטרימים, כגון תחיבת הדרכון שלה לחריץ שבמושב המונית האקראית שבה היא נוסעת, לא מקרב את הפתרון.  

שמיוריאל ספארק מצליחה להוליך את הקורא שולל. שהחיפוש וההמתנה ל"בחור שלי" מחזקים את ההנחה המוטעית שצפוי כאן סוף טוב (רומנטי).

שזה ספר חכם ומתוחכם, שמיוריאל ספארק היא לא בדיוק כותבת אלמונית, ושעולה השאלה מהם השיקולים שאילצו את קורא העברית לחכות 49 (!) שנים לספר זה?

 
 

 

 

 

 

חיסול? (אימרה קרטס)

שם הספר: חיסול

מאת: אימרה קרטס
מהונגרית: רמי סערי
תאריך הוצאה: 2021
קטגוריה: פרוזה תרגום, שואה
מספר עמודים: 165 עמ' מודפסים 

Originally published: 2003
Author: Imre Kertész

ראו כאן תיאור הספר "חיסול" מאת אימרה קרטס באתר ההוצאה לאור. 

 

הספר מסובך וקשה לקריאה ולהפנמה. כן, הקריאה בספר גורמת למצוקה ולמחנק פיזי. כיוון שהעלילה מסובכת (ועל פניה לגמרי לא סקסית) אפשר שזאת הסיבה שאין באתר ההוצאה לאור תיאור עלילת הספר אלא סוג של התפייטות מכירתית קלישאתית ("...כיצד נתמודד אישית, חברתית ומדינית עם חיסול עולמנו האהוב?"). חבל. 

 

הספר קצר ודחוס והקריאה בו מאתגרת (כלומר קשה), מורכבת ומכאיבה. אלמלא הייתה סיבה טובה לקרוא לספר "חיסול" אפשר היה לקרוא לו מחנק.   

 

גיבורי הספר הם אושוויץ, סופר שהתאבד המכונה ב', עורכו הספרותי מר מר ושתי הנשים שרה ויוּדית. 

מוביל העלילה הוא אחד, עורך ספרותי הקרוי מר מר. (בתרגום לעברית: משהו בסגנון אדון מר, באנגלית Kingbitter. בעיני "מעידה" תרגומית- נתפס כסוג של התחכמות, משהו משולחנו של דר' סוס).

 

מר מר הנ"ל הוא עורך ספרותי בהוצאת ספרים כושלת, הרקע הוא בודפשט כולל העבר הקומוניסטי המדכא והחונק שלה. "...אותו רחוב העניק לו את הנוף היומיומי והשגרתי ביותר של רחובות בודפשט היומיומיים והשגרתיים... המדרכה המנומרת בטינופת, בכתמי שמן ובצואת כלבים... הבתים המתקלפים כמו עור מצורעים, פסעו עוברי האורח היומיומיים והשגרתיים ביותר בדרכם לענייניהם, והבעות פניהם העוינות...מחשבותיהם הקודרות... צופרי מכוניות נזעמים... נסיון סרק לפרוש מהציבור המשתרך בעצלתיים קדימה..."  

במסגרת תפקידו כעורך ספרותי יש בידיו עזבון ספרותי של אחד הקרוי ב'. ב', או בִּי לעיתים, התאבד זה לא מכבר. בעקבות התאבדותו נותרו בידי מר מר העורך שאלות רבות פתוחות וכן מחזה בשם "חיסול".

בדיעבד מסתבר שמר מר וב' היו קרובים מאד, מעורבבים ובחושים זה בזה בהקשרים של עריכה ספרותית כמו גם בענייני נשים.

 

העורך מר מר שהופתע מהתאבדו של ב', בטוח שב', כמו כל סופר גדול, לא יכול היה לפרוש מהעולם בלי להשאיר אחריו את הספר האולטימטיבי שמכיל בתוכו את התשובות לכל השאלות. מר מר נתקף במעין אובססיה לאתר את הספר הנעלם בתקווה לערוך אותו ולפרסמו. 

 

סביבתו של ב', כלומר נשותיו- אהובותיו, שרה בהווה ויוּדית בעבר, מכחישות קיומו של ספר שכזה. 

 

במקביל להתרחשויות בעלילה, בזמן אמת (כביכול) מצוטטים קטעים מתוך כתב היד של המחזה "חיסול" שכתב ב' ונמצא בידי מר מר העורך. לקורא המבולבל מסתבר שעלילת המחזה "חיסול" היא עלילת הספר שהוא מחזיק וקורא בידיו עכשיו. 

 

העלילה רבודה, צפופה ודחוקה. נדרשת תשומת לב רבה. מהלך הכתיבה הוא מהלך של לולאה כפולה המעלה על הדעת את הציורים של הצייר ההולנדי הסוריאליסטי אשר. מאד מדויק, מאד לוגי אבל אבסורדי לחלוטין. הצופה (הקורא) לא יודע איפה הדברים מתחילים ואיפה הם נגמרים. מתי הם דבר אחד ומתי לפתע הופכים לאחר. עלילת המחזה שכתב ב' המת (כלומר בעבר) מתארת את המתרחש כאן ועכשיו, כלומר בהווה. הקורא, שכבר חש מחנק מהאווירה הכללית חווה עכשיו גם סוג של קריסה פנימית. או במילים אחרות, האם אפשר להניח לעבר רק משום שהוא כבר עבר? 

"... הוא עצמו מר מר, אמר בערך אותו דבר שכתוב במחזה. התסבוכת היחידה הייתה אך ורק שבשלב התרחשותה של הסצנה במציאות- כמעט מילה במילה לפי הכתוב במחזה- כותב המחזה, אשר כתב בכלל זה גם את הסצנה הזאת, לא היה עוד בין החיים."   

 

אימרה קרטס כתב כאן ספר בלש. מותחן. כמו כל סיפור מסתורין (או מתח) יש כאן שני סיפורים בספר אחד: הסיפור של מה באמת קרה מול הסיפור של מה נראה שקרה. זאת החידה וזה המתח. על פני השטח הבלש, כלומר העורך מחפש את הספר האבוד. תוך כדי כך יגלה הקורא איך ב' התאבד, מה היו הקשרים הרומנטיים שלו ומי היו נשותיו ובסוף אפילו תפתר חידת קיום הספר האבוד- כלומר כל מה שנראה על פניו שקרה. רובד התנהלות הדברים על פני השטח יפתר. יש פתרון לחידה הבלשית.

אבל, שאלת האמת- מה שעושה את הספר הזה למורכב כל כך, היא מה היא בכלל השאלה. כלומר, איך והאם אפשר בכלל, אחרי אושויץ לנסח שאלה, שלא לדבר על ניסוח תשובה.    

הבלש, במקרה שלנו העורך הספרותי הקרוי מר מר, יוצא למסע הגילוי בתקווה לזכות בתשובות לשאלות הנ"ל,  "... סופר דגול אינו משאיר אחריו יצירה שאותה לא השלים, זה דבר אחד ודאי שכבר למדתי במשך הקריירה שלי. לקריאת הרומן יש מבחינתי חשיבות חיונית, כי סביר להניח שבאמצעותה יתבר לי למה ב' מת, ואולי יתחוור לי גם אם לאחר שהוא כבר מת, לי... מותר להמשיך לחיות" 

 

"חיסול" הוא כמעט שם גנרי לספר בלשי. שלב ראשון בעלילה ספר המתח: חיסול. מישהו או משהו חוסל. מתח מתח מתח. מי חוסל ולמה.
אלא שחיסול יכול להיות דברים רבים: בּיטוּל, הַעלָמה, הֶשמֵד, הַשמָדה, המָתה, מחיקה, ניתוּק, סילוּק וגם רֶצַח.

בלש ראוי לשמו, כולל הקורא הנאמן עצמו, מרגע ששמע שהתרחש חיסול, חייב למצוא את התשובות לשאלות האינסטינקטיביות שמתעוררות לנוכח אירוע של חיסול.

הבלש האובססיבי, מר מר יוביל את הקורא דרך מבוך השאלות העולות, יחפש את האמת. יפתרו לכאורה החידות (נדע פחות או יותר את העובדות) וניוותר בסופו של חשבון עם שברון לב, כאב, צער, מבוכה, בלבול וייאוש. ובעיקר הידיעה שאיו ידיעה. שאין פתרון לחידה. 

 

להלן כמה ציטוטים משקפים שבחרתי להביא:

לשאלת הרוע:

"אסור לאדם להיקלע למצב כזה, אסור לך להיות מודע למי שאתה באמת" אמר ב'... אנחנו חיים בעידן האסונות, כל אדם הוא נשא של אסון... לאדם בן עידן האסונות אין גורל, אין תכונות, אין אופי. הסדר החברתי המזעזע סביבו- המדינה, הדיקטטורה... סוחף את האדם איתו בכוחה של מערבולת מסחררת... אותו יצור אשר איבד את האני שלו, הוא הוא האסון, הוא הרוע בכבודו ובעצמו"

 

 לשאלת יכולת העמידות המוסרית של הפרט:

"... אינני מאמין אדוק בכוחות מטפיזיים, והקטגוריות האתיות הצטיירו בעיני לפתע כנזילות למדי. נאלצתי להתעמת עם העובדה הפשוטה שהאדם הוא יצור פגיע להחריד הן מבחינה גופנית והן מבחינה מוסרית; ולא קל להפנים ולעכל את המודעות לכך בחברה שעקרונותיה והתנהלותה נקבעים אך ורק באמצעות ראיית עולם מנקודת מבטו של שוטר... לי עצמי אין שום נגיעה לא למה שאני עושה וגם לא למה שעושים לי"

האם בכלל אפשר לדבר, לספר על אושויץ:

"...לא יכולתי לספר לשוטר- אבל גם לא לאיש זולתו- כי הרגשתי שמדובר בסיפור שאי אפשר לספרו. והוא אכן כזה".

 

וגם:

"... היינו הארבעה שסיפורו של ב' לא רק שאב וסחף אל תוכו, אלא גם מוטט עד היסוד, מי מאיתנו יותר ומי מאיתנו פחות"

 

וגם:

""זה בסדר כמו שזה" הוסיף ואמר. "חסר צורה ומדמם כמו שליה. אבל אם אני אכתוב את זה, אז זה ייהפך לסיפור. איך אתה, בתור עורך תובעני, תיגש להעריך מין סיפור כזה?"" 

לשאלת סיפורו של מי ששרד את אושויץ:

""זאת אומרת שזה קיטש" אמרתי "אבל אפשר לכתוב על זה אחרת"

"לא בא בחשבון. מה שקיטש-קיטש"

"אבל זה הרי באמת קרה" אמרתי

זאת בדיוק הבעיה, הסביר. זה קרה, ואף על פי כן זאת לא האמת. זה מקרה יוצא דופן. אנקדוטה. גרגר חול נקלע למטחנת גופות... אותה תאונת עבודה יוצאת מן הכלל וחד פעמית... אותו סיפור הצלחה חסר קיום שאין לו אח ורע, בתוך הסיפור הגדול של הכלל?" 

 

וגם, האם הבלש, כלומר הספרות (שהרי הבלש הוא בלש סיפרותי) יכולה כלל ללכוד את המציאות... אם בכלל קיים דבר שכזה:

 ״…אני נוכח לדעת מה קשה עשוי להיות ללקוחותי, לאלה הקרויים סופרים (ואף לאלה ביניהם שאינם סופרי סתם) להתמודד עם החומר הגולמי שלהם, עם המציאות האובייקטיבית, עם כל עולם התופעות, כדי שיעלה בידם להגיע אל עיקר העיקרים המבצבץ מאחוריו- אם קיים בכלל דבר כזה. ברוב המקרים אנחנו יוצאים מתוך הנחה שהוא קיים, שהרי איננו מסוגלים להסתפק בחיינו אם נעדר מהם העיקר, אף על פי שאני חושש שזה המצב, המצב הקיומי…״

 

לסיכום, למרות שזהו ספר קצר למדי, הקריאה בו תובענית ודורשנית. זאת סיפרות סמיכה. יחד עם זאת ובמקביל, למרות כובד משקלו, הספר מצליח להיות גם מעניין מושך ומרתק. 
זה ספר מסוג הספרים שמחזיקים בתוכם אמת גדולה. ספר שנותן תשובה הגונה לשאלה למה והאם צריך לכתוב/לקרוא ספרות.
טקסט שמצליח בו זמנית, במהלך של כ 165 עמודים מודפסים לשאול את השאלה האולטימטיבית וגם לתת את התשובה האולטימטיבית: אין תשובה.