שם הספר: חיסול
מאת: אימרה קרטס
מהונגרית: רמי סערי
תאריך הוצאה: 2021
קטגוריה: פרוזה תרגום, שואה
מספר עמודים: 165 עמ' מודפסים
Originally published: 2003
Author: Imre Kertész
הספר מסובך וקשה לקריאה ולהפנמה. כן, הקריאה בספר גורמת למצוקה ולמחנק פיזי. כיוון שהעלילה מסובכת (ועל פניה לגמרי לא סקסית) אפשר שזאת הסיבה שאין באתר ההוצאה לאור תיאור עלילת הספר אלא סוג של התפייטות מכירתית קלישאתית ("...כיצד נתמודד אישית, חברתית ומדינית עם חיסול עולמנו האהוב?"). חבל.
הספר קצר ודחוס והקריאה בו מאתגרת (כלומר קשה), מורכבת ומכאיבה. אלמלא הייתה סיבה טובה לקרוא לספר "חיסול" אפשר היה לקרוא לו מחנק.
גיבורי הספר הם אושוויץ, סופר שהתאבד המכונה ב', עורכו הספרותי מר מר ושתי הנשים שרה ויוּדית.
מוביל העלילה הוא אחד, עורך ספרותי הקרוי מר מר. (בתרגום לעברית: משהו בסגנון אדון מר, באנגלית Kingbitter. בעיני "מעידה" תרגומית- נתפס כסוג של התחכמות, משהו משולחנו של דר' סוס).
מר מר הנ"ל הוא עורך ספרותי בהוצאת ספרים כושלת, הרקע הוא בודפשט כולל העבר הקומוניסטי המדכא והחונק שלה. "...אותו רחוב העניק לו את הנוף היומיומי והשגרתי ביותר של רחובות בודפשט היומיומיים והשגרתיים... המדרכה המנומרת בטינופת, בכתמי שמן ובצואת כלבים... הבתים המתקלפים כמו עור מצורעים, פסעו עוברי האורח היומיומיים והשגרתיים ביותר בדרכם לענייניהם, והבעות פניהם העוינות...מחשבותיהם הקודרות... צופרי מכוניות נזעמים... נסיון סרק לפרוש מהציבור המשתרך בעצלתיים קדימה..."
במסגרת תפקידו כעורך ספרותי יש בידיו עזבון ספרותי של אחד הקרוי ב'. ב', או בִּי לעיתים, התאבד זה לא מכבר. בעקבות התאבדותו נותרו בידי מר מר העורך שאלות רבות פתוחות וכן מחזה בשם "חיסול".
בדיעבד מסתבר שמר מר וב' היו קרובים מאד, מעורבבים ובחושים זה בזה בהקשרים של עריכה ספרותית כמו גם בענייני נשים.
העורך מר מר שהופתע מהתאבדו של ב', בטוח שב', כמו כל סופר גדול, לא יכול היה לפרוש מהעולם בלי להשאיר אחריו את הספר האולטימטיבי שמכיל בתוכו את התשובות לכל השאלות. מר מר נתקף במעין אובססיה לאתר את הספר הנעלם בתקווה לערוך אותו ולפרסמו.
סביבתו של ב', כלומר נשותיו- אהובותיו, שרה בהווה ויוּדית בעבר, מכחישות קיומו של ספר שכזה.
במקביל להתרחשויות בעלילה, בזמן אמת (כביכול) מצוטטים קטעים מתוך כתב היד של המחזה "חיסול" שכתב ב' ונמצא בידי מר מר העורך. לקורא המבולבל מסתבר שעלילת המחזה "חיסול" היא עלילת הספר שהוא מחזיק וקורא בידיו עכשיו.
העלילה רבודה, צפופה ודחוקה. נדרשת תשומת לב רבה. מהלך הכתיבה הוא מהלך של לולאה כפולה המעלה על הדעת את הציורים של הצייר ההולנדי הסוריאליסטי
אשר. מאד מדויק, מאד לוגי אבל אבסורדי לחלוטין. הצופה (הקורא) לא יודע איפה הדברים מתחילים ואיפה הם נגמרים. מתי הם דבר אחד ומתי לפתע הופכים לאחר. עלילת המחזה שכתב ב' המת (כלומר בעבר) מתארת את המתרחש כאן ועכשיו, כלומר בהווה. הקורא, שכבר חש מחנק מהאווירה הכללית חווה עכשיו גם סוג של קריסה פנימית. או במילים אחרות, האם אפשר להניח לעבר רק משום שהוא כבר עבר?
"... הוא עצמו מר מר, אמר בערך אותו דבר שכתוב במחזה. התסבוכת היחידה הייתה אך ורק שבשלב התרחשותה של הסצנה במציאות- כמעט מילה במילה לפי הכתוב במחזה- כותב המחזה, אשר כתב בכלל זה גם את הסצנה הזאת, לא היה עוד בין החיים."
אימרה קרטס כתב כאן ספר בלש. מותחן. כמו כל סיפור מסתורין (או מתח) יש כאן שני סיפורים בספר אחד: הסיפור של מה באמת קרה מול הסיפור של מה נראה שקרה. זאת החידה וזה המתח. על פני השטח הבלש, כלומר העורך מחפש את הספר האבוד. תוך כדי כך יגלה הקורא איך ב' התאבד, מה היו הקשרים הרומנטיים שלו ומי היו נשותיו ובסוף אפילו תפתר חידת קיום הספר האבוד- כלומר כל מה שנראה על פניו שקרה. רובד התנהלות הדברים על פני השטח יפתר. יש פתרון לחידה הבלשית.
אבל, שאלת האמת- מה שעושה את הספר הזה למורכב כל כך, היא מה היא בכלל השאלה. כלומר, איך והאם אפשר בכלל, אחרי אושויץ לנסח שאלה, שלא לדבר על ניסוח תשובה.
הבלש, במקרה שלנו העורך הספרותי הקרוי מר מר, יוצא למסע הגילוי בתקווה לזכות בתשובות לשאלות הנ"ל, "... סופר דגול אינו משאיר אחריו יצירה שאותה לא השלים, זה דבר אחד ודאי שכבר למדתי במשך הקריירה שלי. לקריאת הרומן יש מבחינתי חשיבות חיונית, כי סביר להניח שבאמצעותה יתבר לי למה ב' מת, ואולי יתחוור לי גם אם לאחר שהוא כבר מת, לי... מותר להמשיך לחיות"
"חיסול" הוא כמעט שם גנרי לספר בלשי. שלב ראשון בעלילה ספר המתח: חיסול. מישהו או משהו חוסל. מתח מתח מתח. מי חוסל ולמה.
אלא שחיסול יכול להיות דברים רבים: בּיטוּל, הַעלָמה, הֶשמֵד, הַשמָדה, המָתה, מחיקה, ניתוּק, סילוּק וגם רֶצַח.
בלש ראוי לשמו, כולל הקורא הנאמן עצמו, מרגע ששמע שהתרחש חיסול, חייב למצוא את התשובות לשאלות האינסטינקטיביות שמתעוררות לנוכח אירוע של חיסול.
הבלש האובססיבי, מר מר יוביל את הקורא דרך מבוך השאלות העולות, יחפש את האמת. יפתרו לכאורה החידות (נדע פחות או יותר את העובדות) וניוותר בסופו של חשבון עם שברון לב, כאב, צער, מבוכה, בלבול וייאוש. ובעיקר הידיעה שאיו ידיעה. שאין פתרון לחידה.
להלן כמה ציטוטים משקפים שבחרתי להביא:
לשאלת הרוע:
"אסור לאדם להיקלע למצב כזה, אסור לך להיות מודע למי שאתה באמת" אמר ב'... אנחנו חיים בעידן האסונות, כל אדם הוא נשא של אסון... לאדם בן עידן האסונות אין גורל, אין תכונות, אין אופי. הסדר החברתי המזעזע סביבו- המדינה, הדיקטטורה... סוחף את האדם איתו בכוחה של מערבולת מסחררת... אותו יצור אשר איבד את האני שלו, הוא הוא האסון, הוא הרוע בכבודו ובעצמו"
לשאלת יכולת העמידות המוסרית של הפרט:
"... אינני מאמין אדוק בכוחות מטפיזיים, והקטגוריות האתיות הצטיירו בעיני לפתע כנזילות למדי. נאלצתי להתעמת עם העובדה הפשוטה שהאדם הוא יצור פגיע להחריד הן מבחינה גופנית והן מבחינה מוסרית; ולא קל להפנים ולעכל את המודעות לכך בחברה שעקרונותיה והתנהלותה נקבעים אך ורק באמצעות ראיית עולם מנקודת מבטו של שוטר... לי עצמי אין שום נגיעה לא למה שאני עושה וגם לא למה שעושים לי"
האם בכלל אפשר לדבר, לספר על אושויץ:
"...לא יכולתי לספר לשוטר- אבל גם לא לאיש זולתו- כי הרגשתי שמדובר בסיפור שאי אפשר לספרו. והוא אכן כזה".
וגם:
"... היינו הארבעה שסיפורו של ב' לא רק שאב וסחף אל תוכו, אלא גם מוטט עד היסוד, מי מאיתנו יותר ומי מאיתנו פחות"
וגם:
""זה בסדר כמו שזה" הוסיף ואמר. "חסר צורה ומדמם כמו שליה. אבל אם אני אכתוב את זה, אז זה ייהפך לסיפור. איך אתה, בתור עורך תובעני, תיגש להעריך מין סיפור כזה?""
לשאלת סיפורו של מי ששרד את אושויץ:
""זאת אומרת שזה קיטש" אמרתי "אבל אפשר לכתוב על זה אחרת"
"לא בא בחשבון. מה שקיטש-קיטש"
"אבל זה הרי באמת קרה" אמרתי
זאת בדיוק הבעיה, הסביר. זה קרה, ואף על פי כן זאת לא האמת. זה מקרה יוצא דופן. אנקדוטה. גרגר חול נקלע למטחנת גופות... אותה תאונת עבודה יוצאת מן הכלל וחד פעמית... אותו סיפור הצלחה חסר קיום שאין לו אח ורע, בתוך הסיפור הגדול של הכלל?"
וגם, האם הבלש, כלומר הספרות (שהרי הבלש הוא בלש סיפרותי) יכולה כלל ללכוד את המציאות... אם בכלל קיים דבר שכזה:
״…אני נוכח לדעת מה קשה עשוי להיות ללקוחותי, לאלה הקרויים סופרים (ואף לאלה ביניהם שאינם סופרי סתם) להתמודד עם החומר הגולמי שלהם, עם המציאות האובייקטיבית, עם כל עולם התופעות, כדי שיעלה בידם להגיע אל עיקר העיקרים המבצבץ מאחוריו- אם קיים בכלל דבר כזה. ברוב המקרים אנחנו יוצאים מתוך הנחה שהוא קיים, שהרי איננו מסוגלים להסתפק בחיינו אם נעדר מהם העיקר, אף על פי שאני חושש שזה המצב, המצב הקיומי…״
לסיכום, למרות שזהו ספר קצר למדי, הקריאה בו תובענית ודורשנית. זאת סיפרות סמיכה. יחד עם זאת ובמקביל, למרות כובד משקלו, הספר מצליח להיות גם מעניין מושך ומרתק.
זה ספר מסוג הספרים שמחזיקים בתוכם אמת גדולה. ספר שנותן תשובה הגונה לשאלה למה והאם צריך לכתוב/לקרוא ספרות.
טקסט שמצליח בו זמנית, במהלך של כ 165 עמודים מודפסים לשאול את השאלה האולטימטיבית וגם לתת את התשובה האולטימטיבית: אין תשובה.