29.3.22

העתק של העתק של העלמה מקזאן (מאיה ערד)

ספר: העלמה מקזאן

סופרת: מאיה ערד

הוצאה לאור:  מודן, חרגול
שנת הוצאה:  2015
מספר עמודים:  512 עמ'
ז'אנר:  ספרי סיפורת, ספרי מקור

תקציר עלילת הספר (על פי ההוצאה לאור)

את הספר מובילה אישה אחת,עלובה למדי. דמות אנמית, טבעונית, שקופה, כבושה, ממורמרת, מתחשבנת, נעלבת, רווקה, בודדה ובקיצור, לא מישהי לרוץ איתה 512 עמודים. כיוון שהגיבורה, עומדת על סף גיל 40, והיא מבינה שהיא צריכה לחלץ את עצמה ממצבה ומעמדה הלבדי היא יוצאת למרדף בהתאם. הבעיה שהגיבורה, ששמה עידית (כמה ציני) היא "לא סחורה". והנה הפלא ופלא הגיבורה העלובה והמעצבנת הזאת מצליחה לשאת על גבה הדל 512 עמודים- הספר קריא עד מאד! קראתי אותו ברציפות במשך שלושה ימים, מתחילתו ועד סופו.

עידית הגיבורה מתלבשת על מיכאל ומחליטה שהוא האחד בשבילה. מיכאל לא מגלה שום עניין. העלילה דואגת לכך שמיכאל, למרות חוסר העניין שלו ישאר בסביבה. משאין התפתחות בתחום הרומנטי עידית עוברת לרעיון של חד הוריות וסופה שהיא מאמצת תינוק רוסי נטוש.   

הטקסט, השפה, העלילה, פשוטים שבפשוטים. המצבים האנושיים רבודים קלישאות למכביר. ענת, תמונת המראה ההופכית של עידית ושאר הדמויות שמקיפות אותה הן שטוחות וקלישאתיות. התובנות לעוסות ובנאליות. נראה כאילו הכותבת אספה מבחר כתבות במוספי סוף השבוע, ציוצים, פוסטים וכולי בנושאי חד הוריות, רווקות, הפריות והריונות שלא במסגרת נישואין, וערכה קטלוג מלא של כל האפשרויות והלבישה אותם על עידית בגלגוליה השונים במהלך הרדיפה שלה. 

ספר קריא, נטול תחכום, נטול עומק ו... ארוך. למה, שאלתי את עצמי, למה קראתי את הספר בעניין? מהו אותו עניין. ולא שאני מסתייגת מרומנים רומנטיים, ולא שכל ספר חייב להיות יצירת מופת, ובטח שכיף לקרוא ספרים קלילים וחביבים, אבל משהו מעקצץ אותי ואני מנסה להבין מה היה לנו כאן. 

ואני גם יודעת שמאיה ערד היא סופרת בעלת שם. אז נכון, לכתוב כזאת סגה, להעמיד עולם שלם שכל קצוותיו מתחברים נדרשת מקצוענות ומיומנות אדירה. אבל מה לעזאזל היא עשתה לי כאן? או במילים אחרות, מה זתומרת "קריא" כאן.     

על פניו הספר נראה ומריח כמו רומן רומנטי, אבל הוא לא סיפור אהבה. הוא גם לא סיפור אי אהבה. מבנה העלילה במובהק הוא של מרדף. עידית רודפת אחרי מיכאל, אחרי זרע, אחרי תשומת לב, אחרי קשר אנושי, אחרי החלום שלה. 

בעיקרון עלילת מרדף היא בעלת מבנה פשוט שבפשוטים. כמו משחק תופסת של ילדים. משחק פשוט: צריך  שניים. אחד בורח. אחד רודף. לא חשוב למה. כלומר תמיד יש סיבה לכל דבר, אבל בבסיס הסיפור עומד המרדף עצמו. כלומר יש מתח מובנה: תתפוס או לא תתפוס.

אפשר שזאת הסיבה המרכזית לעניין בספר. אם אני כבר כל כך מושקעת בגיבורה העלובה הזאת, אז באמת מעניין אם היא תתפוס או לא תתפוס. זה פשוט טבוע בפסיכולוגיה האנושית. רפלקס מותנה. אם מציבים לפניך שאלה אתה חייב לדעת את התשובה. אתה לא יכול להתנגד לצורך הזה.

מהלך נוסף, ניסתר שאפשר שמתרחש כאן הוא מעין איתגור או ניסיון לבחון את התקפות והעל זמניות של הרומנים הרומנטיים הגדולים שעדיין לא נס ליחם, ושנלמדים ומנותחים עד עצם היום הזה בחוגים הספרותיים. האם הגיבורה שלי, כאילו אומרת מאיה ערד, שהיא בעליל לא אליזבת בנט או ג'יין אייר, היא לא דמות מופתית, היא דמות חיוורת ושגרתית, אופיינית לימינו אלו, יכולה לשאת על כתפיה ספר מונומנטלי (או לפחות למעלה מחמש מאות עמודים)?    

“היא חייבת לקרוא שוב את הספר הזה, למרות שקראה אותו פעמים רבות כל־כך. בעוד יומיים יבואו אליה בנות החוג לפגישה הראשונה שתעסוק בגאווה ודעה קדומה. עידית הייתה נחושה להתכונן היטב. דווקא משום שהספר שידונו בו לא היה הבחירה שלה, חשוב היה לה להראות להן שהיא מתייחסת לפגישה במקצועיות.
היא חשה כעס כלפי הנערות, שסירבו לקרוא את הספר שבחרה, בת הכומר. היא נטרה להן טינה על שנטשו את החוג בחופש - רק שתיים אישרו שיגיעו לפגישה. יותר מכל חרה לה שהן מקבלות כמובן מאליו את העבודה שהיא משקיעה בהן, את זמנה, ואילו הן, ירצו - יבואו לפגישת החוג, לא ירצו - יפרחו לעיסוקים מרגשים יותר.”

עידית שחיה בלה לה לנד, או מוטב ברומן רומנטי מהמאה ה 19, שבה ומזכירה את הספר "בת הכומר" כמה וכמה פעמים “מחשבה עברה בה: אם תמות עכשיו, מיכאל ייקח אליו את לב. היא תזכה סוף־סוף שיהיה אביו של הילד שלה. כן, היא תמות, כמו מרי ג'וסלין, בת הכומר, ומיכאל יגלה סוף־סוף, כמו מר הרברט, שהיא הייתה אהבתו היחידה, האמיתית... לרגע התמסרה עידית לפיתוי הזה, ואז התנערה: לא, היא לא רוצה למות. לא עכשיו. היא צריכה לרוץ להביא את לב מהגן.”

אפשר כמובן שאני טועה אבל לא מצאתי ספר בשם "בת הכומר" או גיבורה ספרותית בשם מרי ג'וסלין. האם זו הבורות שלי או שזה רמז פנים ספרותי?

או במילים אחרות, כמו העלמה מקזאן, מחוללת הניסים הגדולה, מגינת רוסיה, העוזרת לנצח במלחמות, שכיום נעלמה ואיננה. גורלה אינו ידוע. כיום נשארו רק העתקים והעתקים של העתקים.

ובסופו המהודק של הספר, כאשר כל הקצוות מתחברים, כשהגיבורים והניצבים, כל אחד התפשר על פי דרכו, כל אחד זכה בנתח קטן מהעוגה, אף אחד לא ניצח. איו דרמה. ועידית נשארת עם העתק של העתק של העתק “...אם האלוהים מקזאן, הבינה. העלמה מקזאן, האיקונה מחוללת הניסים. נטָשה הביאה לה העתק של ההעתק... היא הביטה באם האלוהים ותינוקה. משם העבירה את מבטה אל הילד שישן לצידה, רגליו בחיקה.” 

אולי האמירה כאן היא, כמו ששר בועז שרעבי: היום כבר לא מתים מאהבה. איזה רומנים גדולים ומסחררים, על איזה דמויות, על אילו קונפליקטים גדולים מהחיים אפשר כבר לכתוב כיום? מי בכלל מחפש גיבורים גדולים מהחיים? איפה בכלל אפשר למצוא דמויות מופתיות, גדולות מהחיים? שמצריכות כתיבה עמוקה ומסובכת? יאללה, תנו לראות נטפליקס בשקט; תנו לחיות.  


   

 

24.3.22

הכרמל האי-נראה: לעבור למהות אחרת- סוּבְּלִימַצְיָה של כעס (זלדה)

שיר: הכרמל האי-נראה

כותבת: זלדה

גוף השיר "הכרמל האי-נראה"

מתוך הספר הכרמל האי-נראה: שירים הוא כותר ספר אוסף שיריה של המשוררת הישראלית זלדה, אשר ראה אור בתשל"א 1971 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

הכרמל האי-נראה

 

עכשיו, בשנת 2022 זכיתי וגם לי יש כרמל אי נראה. זלדה פרסמה את שלה בשנת 1971 . אני עומדת עכשיו, ומביטה מבעד לחלון הצפוני שלי, משהו כמו ששים וחמישה קילומטר דרומית לכרמל. יש ימים שאני רואה אותו במלואו. לוייתן ענק שמשתרע מהים מזרחה. יש ימים שהוא מצועף בערפל או בזיהום אוויר. יש ימים שהכרמל שלי לגמרי אי נראה.

אומרים ששם טוב משמן טוב. מן הסתם מתכוונים למוניטין אישי. ברם אולם גם בעולם הכותרים אין כמו שם טוב. שמות כותרים מוצלחים מרוקעים לתוך השפה ועולם הדימויים, חורגים ונוטשים את המילייה המצומצם שלתוכו נולדו והופכים למטבע לשון.

לא ארחיק ואומר ש"הכרמל האי-נראה" הפך לשכזה, אבל הוא בהחלט שם ממגנט. או לפחות התמגנטתי אני אליו ובעומדי מול חלוני הצפוני נזכרת בכותרת הזאת, בת היותר מחמישים שנה והלכתי לבדוק את הכרמל האי-נראה של זלדה.   

אלו מילות השיר:

הכרמל האי-נראה מאת זלדה

הדיבור על זלדה האישה, בן האדם, זלדה לכל איש יש שם (על כותרים ושמות מוצלחים דיברנו כבר?), שמתה כבר ב1984, הוא כעל הפתעה, סוג של פלא. מחד אישה חנונה וחביבה, מסבירת פנים, פתוחה ולבבית, מאידך מוכת גורל. אלמנה; עניה; חלומות שקופדו בשל צרכיה של אמהּ והחיים הקשים בכלל; העולם הדתי הסגור, הסוגר והחונק; והנה לפנינו אישה רכה ומאירת פנים

ויקיפדיה: "...זלדה התאפיינה בפתיחות כלפי העולם הרחב. ביתה היה פתוח לשוחרי הספרות העברית לדורותיה, לאנשים צעירים שבאו להתעניין ביצירתה, ובכלל זה, ידידים חילוניים רבים..."

ובמיוחד הסרט אישה פשוטה, זלדה  



בכרמל האי-נראה זלדה יוצרת עולם אוורירי, כמעט נמוג, של יופי ועומק. היא מרגשת. היא פורטת על הנפש. המנגינה היא מלנכולית. בקריאה ראשונה זהו שיר של כמיהה וגעגועים. הכל כל כך פסטלי, ענוג, רך ורק השתיקה שצבעה אדום לא הניחה לי. מה זה שתיקה אדומה? אחר כך, בקריאה חמישית ושישית אני מתחילה לשמוע טרוניה, כאב, כעס ומחאה. זוהי התרסה בנרתיק קטיפה. ואני מבינה שהכותבת, בגלל מי שהיא אינה יכולה להטיח את מרי ליבה ישירות במי שברא אותה. ואני גם נעזרת באסטטיקה. בעיצוב גראפי, בציור, בחזות ויזואלית בצבעי פסטל רכים, במשיכות מכחול שקפקפות, ויודעת שנקודה אדומה בודדת וקטנה על משטח עמום לעולם תפתיע ותמשוך את העין. אדום= כעס.   

ככה אני מבינה את השיר: אלוהים, מה הרעיון? בראת אותי בת תמותה, אז לאיזה צורך נתת לי אושר גדול ואחר כך לקחת אותו. אפשרת לי חופשה בחיפה ועכשיו אני צריכה לחזור לירושלים? ("ורגע השיבה למבט התקיף של שמי ירושלים")

זלדה כאילו כאילו אומרת טוב, הבנתי אני צריכה למות. זה הסידור. אבל אם אמות ימותו איתי חוויותי האישיות, קורות חיי, תמצית האושר שלי, ימחק הכרמל (הנפש) הפנימי האישי שלי. יוותר רק הכרמל הממשי, הפיזי. אני אמות ואהיה כלא הייתי. אם כך, לשם מה ה"סיבוב" הזה? לשם מה נתת אם אחר כך לקחת? מה הרעיון?

היא לא אומרת (בהכנעה) החיים קטנים, חדגוניים, תובעניים ותפלים ולכן תודה רבה שנתת לי להנות מחופשה על הכרמל. עכשיו אשוב ואכוף את ראשי ואמשיך למשוך הלאה בתלם. לא! זלדה מקשה, האם עלי להתנחם ולהסתפק בתענוגות יומיומיים כללים וזעומים כמו ריחות טובים, שתיקות נעימות? האם לזה התכוונת, אתה, אלוהים, התקיף, העליון, כלומר הכל יכול? זה מה שאתה מסוגל לעשות?    

זו דרכה של זלדה, בגלל מי שהיא (אופיה, חינוכה, תרבותה, דתיותה, הציווי החברתי שבסביבתה וכן הלאה) להתריס כנגד חידלונה שלה שהוא חידלוננו כולנו. אם בלאו הכי נמות, אם כל מה שהיינו יפקע ויעלם אל הריק, מה המשמעות, מה הפשר, מה הטעם? בשביל מה בזבוז האנרגיה הזה?          

לחיזוק טענתי זו אני נסמכת (בצדק או שלא) על הקשר החזק שנוצר בן יונה וולך, הכוהנת הגדולה של הזעם וההתרסה לזלדה. השירה של זלדה נגעה ביונה וולך. יונה וולך, זאת שהתריסה הכי רחוק שמדיום השירה אפשר לה, זאת שניסתה להיות הכי בוטה, הכי גסה (כאשר סקס הוא לא העניין אלא סמל. טאבו שיש לנפץ). סקס עם תפילין, סקס אחר. יונה וולך רצתה לדבר גלויות. לנסות להבין או לגלות את המהות האמיתית של הקיום האנושי ("...אם יש סקס אחר/ הביאוהו לכאן/ ונדעהו נדבר גלויות,/ יש או אין..."). 

גם זלדה עושה את זה כאן, אבל בצורה כל כך אחרת, סובטילית וענוגה עד שהיופי משאיר את יונה וולך כמהה, משתאה געגועים. כמו שיונה וולך כותב לזלדה: "...וקורים דברים מעודנים יותר וסלחי לי שאני כותבת אלו המקרים. את מעמידה עולם, זלדה. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות. ועולם זה עושה אותי טובה והיופי שאת מביאה משאיר אותי כמהה, משתאה געגועים, ואני זוכרת שאני יהודיה..."    





22.3.22

כשגברת דושייקו כועסת (אולגה טוקרצ'וק "על עצמות המתים")

ספר: על עצמות המתים


מחברת: אולגה טוקרצ'וק
מפולנית: מרים בורנשטיין
סוג: פרוזה – תרגום
מספר עמודים: 264
כריכה: רכה
שם הספר בלועזית: PROWADŹ SWÓJ PŁUG PRZEZ KOŚCI UMARŁYCH
שם המחברת בלועזית: Olga Tokarczuk
מועד הוצאה לאור בעברית: אוגוסט 2021
מועד הוצאה לאור במקור: נובמבר 2009

גב הספר/ תקציר העלילה ע"פ ההוצאה לאור 

אחרי שניכסנו לנו, אנו היהודים הישראלים, את אולגה טוקרצ'וק עם צאת "ספרי יעקב" (פורסם במקור ב 2014 ותורגם לעברית ב 2020) כסופרת התומכת ביהודים, וממילא כתומכת בישראל, בא התרגום לעברית של ספרה "על עצמות המתים" (במקור 2009 ובעברית 2021!!!) והראה שהיא לא בכיס שלנו הישראלים היהודים והיא לא נרשמה כשחקנית בקבוצה שלנו.

(ראו יעקב צ. מאיר: "השינוי המהיר בדימוי של טוקרצ׳וק בתקשורת הישראלית, מפולניה אוהבת ישראל הנלחמת באנטישמיות ונותנת מקום של כבוד להיסטוריה היהודית, אל פעילת שמאל פרו־אקלימית המבקרת את הפרויקט של מדינת הלאום, הוא תהליך של התפכחות פוליטית ישראלית. ההתפכחות הפוליטית הזו מאפשרת להצביע על מרווח הטעות שאִפשר מלכתחילה להניח את טוקרצ׳וק בהקשר ימני...". )

לא יהודות ולא שום אתנוצטריות אחרת. לקריאתי זה ספר שמושתת על המתח שבין החולשה המובנית של בני המעמדות המוחלשים שעל כדור הארץ (חיות, נשים, זקנות) מול הפאטריארכיה (גברים, כוחנות, שלטון, אטימות, אכזריות), ומעלה את השאלה האם על המוחלשות להשאר בחולשתן, להכנע, לוותר ולשתף פעולה בשל חולשתן או שאולי יש אפשרות אחרת ("... נהגתי הביתה בוכה מחוסר אונים. ידי רעדו, וידעתי שזה יגמר רע..."). 

והתשובה שהספר נותן היא חד משמעית: ממלכת הרע קיימת (אוריזן- האל הרשע במיתולוגיה של וויליאם בלייק). הגיבורה כועסת, זועמת, רותחת. היא לא כובשת את כעסה. היא מחצינה אותו לכדי נקמה ישירה שנוקבת ברוע.

לכאורה, מותחן בלשי. בכפר הנידח בקצה קצהה של מדינת פולין, על רמה חשופה לרוחות, לקור ולשלג מתים בזה אחר זה גברים. גברים דוחים, אין ספק. מסואבים, שמנים, מלוכלכים, מפרי חוק, ערמומיים, נכלוליים וכיוצא באלה מעלות. בספר גם מופיעים, בקרבת הגיבורה, עצמות, אילות, שועלים, זאבים מתים, קפואים, קבורים, ניצודים וגם כלבים אהובים.         

את העלילה מובילה בגוף ראשון המספרת ינינה דושייקו, שהיא מורה בכפר הסמוך, זקנה וחולה כיום ובעברה הייתה מהנדסת גשרים.

אני מצאתי את הספר הקטן הזה לספר תקיף מתוחכם וחתרני. לכאורה מותחן בלשי קליל. בפועל כתב מחאה ותהיה. כן, על פניו יש בספר שאלות מתחום ההומניזם ומעבר לו. המדקדקין והמתפלספין יכולים לנתח את אמירותיה ותפיסותיה של הסופרת/הגיבורה ברוח הרעיונות הפוסט הומניסטיים שעולים בספר, אבל בעיני אלו הם רק המצע כדי להצמיח עליו את הגיבורה הנהדרת, הכועסת, הכבולה בכבלי אנושיותה וארציותה הבשרית. היא אישה, היא זקנה, היא אנושית. היא גם מודעת למגבלותינו הכלל אנושיות. לחוסר היכולת להשתחרר מהגורל שיועד לכל אחד באופן פרטי ולאנושות היומרנית כולה. "...אני גדלתי בתקופה נהדרת, שלמרבה הצער חלפה כבר. היו בה נכונות גדולה לשינויים ויכולת לטוות חלומות מהפכניים. היום לאיש כבר אין אומץ להמציא משהו חדש.... המציאות הזדקנה, נעשתה סנילית, שהרי חלים עליה אותם כללים החיים על כל יצור חי- כללי ההזדקנות, כמו שקורה לתאי הגוף... והם משמידים את עצמם..."

הגיבורה- זקנה אקסצנטרית, חובבת אסטרולוגיה, וגם את וויליאם בלייק (שנחשב כמטורף בעיני בני זמנו, בשל השקפת עולמו האקסצנטרית) שאת שירתו היא מתרגמת מאנגלית לפולנית עם תלמידהּ לשעבר הבחור הצעיר, הפריך, האלרגי והענוג.

הגיבורה שהוציאה את עצמה מן הכלל (כולל חופש מחשבתי, בעיטה במוסכמות, משוחררת מצביעות חברתית ומשאר הכבלים החברתיים) כאילו משוחררת וחופשיה, מאידך כבולה (לשיטתה) בגורל שהועידו לה הכוכבים. כולל זה שהיא יודעת מתי תמות. מה שמשחרר אותה לכאורה מפחד מוות לאורך הדרך ומאפשר לה להשתלח כאוות נפשה במי שפוגע בה או עומד בדרכה.

מנגד, בגלל היותה אנושית היא כבולה לצרכיה הגשמיים- האהוּבות שלה (לא ארחיב מפני חשש ספולר), הרגשות שלה, האמונות שלה, האידיאולוגיה שלה, האהבוֹת שלה, ההומניזם שלה, האנושיות, החמלה.  

הדלק שמניע אותה, המתח בין מה שהיא לבין העולם החיצוני, היכולות שלה לשנות דברים או אי היכולת, הרשע האנושי, הציידים שרוצחים חיות להנאתם למרות שחל איסור על ציד, חוגרים אותה, נועלים אותה בתוך אפוד הקיום החברתי והיא רותחת, כועסת, בוערת בחימה והפתרון שלה הוא: נקמה נקיה ופשוטה- עין תחת עין.    


 

וויליאם בלייק


המספרת שהיא לכאורה "סתם אזרחית כנועה, אישה מטורפת וגחמנית שלא מסוגלת לשום דבר, אישה מסכנה ועלובה" היא העדה המדווחת והיא המובילה אותנו אל הפתרון. כיאה למותחן בלשי הגון, בסוף הספר הקורא ידע מי הרוצח ולמה. הקורא גם יבין בדיעבד שעבדו עליו (כולל ההוצאה לאור שאולי לא נתכוונה לתמרן את הקוראים אלא רק למכור את הספר כרב מכר בלשי, ככתוב בגב הספר: "על עצמות המתים" הוא מותחן ספרותי). כן, נכון, יש כאן רציחות ומחפשים את הרוצח אבל המתח הבלשי הוא רק כסות. המתח ועבודת הבילוש כאן הן פארודיה וטרגדיה על המשטרה שמסמלת את אכיפת הסדר והצדק אך בפועל היא כלי ריק שמאפשר לגיבורי הפאטריארכיה להרוג חפים מפשע, למעול (בסדר הטוב, באמון ובממון הציבור) ושאר מיני סיאוב.

זהו ספר על כעס. כעס שמקורו בחוסר אונים, בחולשה כביכול. אך זהו כעס מתפרץ, טהור, משתולל, ללא חשבון, ללא פחד, שבסופו מגיעה נקמה נקיה ומיידית: עין תחת עין.

 גיבורת הספר היא אישה כועסת. במציאות רובינו כנועים ומודחקים. מתנהגים יפה. אין מקום לכעס טהור. בספרות, בעולמות הפנטזיה גיבורים כועסים, גיבורים ללא עכבות, כשהם כתובים היטב, הם נהדרים. גיבורת "על עצמות המתים" היא גיבורה מרהיבה. דמות ספרותית להתאהב בה.

ינינה דושייקו שונאת. היא שונאת את שמה הפרטי שלה עצמה. היא שונאת אנשים מתנשאים. היא מתעבת שקרים וצביעות. היא רותחת לנוכח חוסר צדק ופגיעה בחלשים ובחיות, היא אוהבת ילדים קטנים (לפני שהם מתקלקלים בערך בכיתה ד'), והיא מביעה את דעותיה ורגשותיה בקול גדול. היא נחשבת בעיני סביבתה למטורפת. היא לא נרתעת מדעת קהל ומנורמות חברתיות. היא כועסת כעס טהור ואמיתי."... ואז אחז בי כעס, כעס אמיתי, שלא לומר אלוהי. הוא הכה בי במכה חמה בפנים. הרגשתי שלווה בתוך האנרגיה הזאת; היה נדמה לי שהיא מעלה אותי לאוויר. מפץ גדול זעיר ביקום של גופי. אש בערה בתוכי, כוכב קטן של נויטרון. פרצתי קדימה ודחפתי את האיש בכובע הטיפשי חזק כל כך, שהוא נפל לתוך השלג, מופתע לחלוטין. וכשהמשופם חש לעזרתו, תקפתי את המשופם, הכיתי אותתו בכל כוחי בכתף, והוא נאנק מרוב כאב. אני לא ילדה חלשלושה"

ועוד הערה לעניין הסוגה, הג'אנר- הגדרת הספר כמותחן בלשי היא נפילה בפח. כמו גם פתרון התעלומה הבלשית- מי הרוצח. הגיבורה משטה בקורא שמחפש את פתרון התעלומה הבלשית והסופרת משטה במבקרים. אם שייקספיר היה צריך לסובב את המלט כך וכך סיבובים עד שהתבחבש כה וכה בספקות האם לנקום את נקמת רצח אביו האהוב, וסופו שהדברים נגמר במרחץ דמים כללי; שנשלל ממנו הרגע האורגזמתי, רגע הסיפוק האלוהי: נקמתי! הרי שאולגה טוקרצ'וק, כמו הגיבורה שלה לא מתלבטת ולא מתבחבשת. היא סוגרת עניין באיבחה אחת קרה ונקיה. שעל זה נאמר: נקמה יש להגיש קרה.   



13.3.22

חתולים בשקים וגם ערבב את הקורא/הקונה ככל יכולתך


מה בין ביקורת (ספרות) לבין סקירה (ספרותית) לבין תוכן שיווקי (במהדורות העיתונים, במדורי הספרות)

לחווייתי וניסיוני כקוראת ספרים הבאה מן השורות הרחבות- לא מהאקדמיה, לא מהמיליה הספרותי, לא מתחום העיתונות, אלא אחת שקונה ספרים, שאוהבת ספרים, שמייחלת לספרים טובים, חשוב לי שתהיה לי יכולת טובה ומושכלת לצרוך את המוצר הספרותי. 

על כן לדעתי ולטעמי, כשמדווררים ספר במדיות השונות, חשוב לעשות הבחנה ברורה לגבי מהות הקומוניקט המדוורר. זאת ביקורת על הספר? זאת סקירה? זה תוכן שיווקי? זה גם וגם?

העניין הוא שאנחנו מצויים בעידן השיווק הגדול. שוק עולה של מוכרים. יגיד לכם כל בעל בסטה בכל שוק שכלל גדול בתורת המכירות הוא: ערבב את הלקוח ככל יכולתך. וחייך. תן לו לטעום (עאלק) בחינם איזה תות. ערבב ובלבל. שלא יבדוק בציציות כי יגלה שהתותים בתחתית רקובים ואז יקטן הסיכוי שתתבצע טרנסאקציה.

כך גם נתערבבו להם הביקורת הספרותית עם הסקירה הספרותית עם התוכן השיווקי של הוצאות הספרים, ועכשיו לך תוציא את המוץ מהתבן.

אה, כן, ויש עוד כלל חשוב: הקטן את הרוכש הפוטנציאלי. כלומר הגדל את עצמך. כלומר אתה מבין והוא לא. אתה ממליץ והוא מציית, כלומר קונה.

מכירים את המילה האנגלית ultracrepidarianism? שבתרגום לעברית זה אל תדחוף את האף!
ואפשר גם: אתה מבין בזה כמו חמור במרק פירות. כלומר, שמע לי, מה אתה מבין בזה? בחייך תשאיר את העניין למומחים.

להלן פירוט המונחים הטהורים (מימי קדם)

A book review = its summary aimed at telling readers about the plot.
ובעברית- סקירת ספר היא דיווח על תמצית עלילת הספר

A book critique = its analysis aimed at critical responding and evaluating its quality
ובעברית- ביקורת ספר היא ניתוח של הספר לצורך הערכתו ואיכותו

פרסום סמוי הוא שיטת פרסום שבה מועברים מסרים פרסומיים, תמורת תשלום, בתכנים של אמצעי התקשורת, תוך הסתרה חלקית או מלאה של עובדת העברתם. פרסום סמוי יכול להתקיים בכל אמצעי תקשורת, אך הוא נפוץ במיוחד בקולנוע ובטלוויזיה. בתקשורת, הוא מכונה תכופות תוכן שיווקי, על אף שבתוכן שיווקי יש הודעה לצרכן שמדובר בפרסומת בניגוד לפרסום סמוי שהצרכן לא מודע לכך. (ויקיפדיה

מחקרים מראים: רוב הציבור לא מצליח לזהות פרסום סמוי
הפרסום הסמוי, כלומר פרסום שמתחזה לתוכן עיתונאי, הוא כיום אחת התופעות הנפוצות וההרסניות ביותר בתקשורת הישראלית. (שקוף)

דוגמא נוספת לערבוב ההגדרות, התחומים, בעלי הידע, המוסמכים, ובקיצור, של מי הילד הזה לעזאזל:
 
ההגדרה על פי אתר ויקיפדיה בכבודה ובעצמה: ביקורת ספרות

"...ביקורת ספרות עוסקת בסקירתם של ספרים, בדרך כלל ספרים חדשים, שיצאו לאור במהלך השנה שקדמה לפרסום הסקירה (מה?! מי קבע את החוק הזה? באיזה ספרה? למה זה רלוונטי?). הסקירה כוללת מידע בסיסי על תוכנו של הספר, יחד עם הערכה של המבקר על איכותו של הספר, מאפייניו וחשיבותו. (רגע, אז הסקירה היא גם הביקורת?)
ביקורת ספרות מתפרסמת בכתבי עת ובמוספים המתמחים בכך. The Times Literary Supplement הוא שבועון המוקדש לביקורת ספרות, "קתרסיס" הוא כתב עת שעיקרו ביקורת של ספרות אקדמית עברית, ומוסף "הארץ/ספרים" הוא מוסף המוקדש לביקורת ספרות. במסגרתם של כתבי עת העוסקים בתחום מסוים, מתפרסמת גם סקירה של ספרים בתחום זה. (תחום של מומחים בלבד)
ביקורת ספרות נכתבת על ידי מומחים שעיסוקם בכך: חוקרי ספרות וכן עיתונאים המתמחים בביקורת ספרות. . (וואלה?אז זאת גילדה שכזאת?) כן מקובל לפרסם ביקורת ספרות שנכתבה על ידי מי שאין זה עיסוקם, אך יש להם זיקה הדוקה לתחום הנסקר (שזה בערך כמו להגיד שכחול הוא כחול, או לחילופין לומר שהעיסוק בשמיים מוגבלים רק לאסטרונומים, מדעני חלל ורבנים. וטוב, נו, בסדר גם מי שאיננו מדען חלל וכו' יכול להתעסק בשמיים אבל בתנאי יש לו זיקה הדוקה לשמיים).

*** ההדגשות באדום הן שלי

12.3.22

טבעת יהלום, טבעת פח או מפתח לפורשה חדשה? (חיים שלמים- רוברט זטהאלר)



חיים שלמים/ רוברט זטהאלר – ביקורת




שם ספר: חיים שלמים (Ein ganzes Leben)

מחבר: רוברט זטהאלר ( Robert Seethaler)
פורסם לראשונה ביולי, 2014

שפת מקור: גרמנית. תרגום: דפנה עמית

ספרית פועלים, 128 עמודים, הוצאה לאור בעברית 2017



זהו ספר קצר על חיים ארוכים. חיים של קרתנות, קשיים, אסונות, קצת אהבה והרבה ביש מזל. סיזיפוס כפרי ממוצא אוסטרי יליד ראשית המאה העשרים, שסלע צרות ואסונות החיים חוזר ומתגלגל עליו אך אינו מצליח לרמוס אותו, עד הסוף הבלתי נמנע של התבלות החומר וקץ חייו.

במהלך הקריאה בספר מצאתי את עצמי מנסה לאפיין את הז'אנר. לאתר האם אני בתוך רומן רומנטי או בסיפור אימה גותית. האם זהו סוחטן דמעות פשטני או שחבויים בין דפיו יופי פיוטי ואמירה נשגבת (ראה כריכת הספר והסופרלטיבים השיווקיים של ההוצאה לאור). האם זהו ספר העוסק במהות החיים, בשאילת השאלה הגדולה מכולם: (האם ) משמעות החיים. ואולי הספר מציג גיבור שיחודו באחֵרותו. אחרות מתריסה. להבדיל מילידי "המגיע לי" הפטפטנים של המאה העשרים, התובעניים, המודעים לעצמם ולקיומם החד פעמי, לנדירותם, עומד כאן גיבור שמקבל בהכנעה את כל הרע שהעולם מנחית עליו, והוא נשאר צנוע, זקוף וממשיך לחתור הלאה. האמנם התגלמות הפרא האציל?

מסכת החיים של הגיבור נפרשת בקפיצות כרונולוגיות מגיל ארבע ועד מותו בגיל שיבה. כן, הספר מעניין. יש בו את המרכיבים הרגשיים שרותמים את הקורא: יש אקשן, יש קשיים, יש סבל, יש כמעט אסונות, יש אסונות, יש רומנטיקה והגיבור תמיד יכול להם.

אנדריאס אֵגֶר היתום בן הארבע מובא אל קרוב משפחתו, איכר אכזרי המצליף בו ונוגס בו ברשעות, שובר את רגלו ודן אותו לצליעה חמורה לשארית חייו, נוהג בו בחוסר הגינות ומונע ממנו אהבה, לימודים, חברה, אוכל וכיוב'. מי לא ירתם לצידו של ילד אומלל שכזה?

אבל הילד, מעשה ניסים גדל וצומח להיות גבר חזק במיוחד, הגון, תמים, ישר דרך, ואפילו יודע מעט קרוא וכתוב. אנדריאס אגר מתחיל לדבר בגיל מאוחר יחסית, ובכל 128 דפי הספר מדבר במשורה, איננו מוחה, מתקומם או לפחות מקטר.

פרנסתו ושרידותו על כוחו הפיזי ויכולתו להכיל קור, רעב, שממה רגשית, שגרה שוחקת.

בינתיים העולם מתקדם ומתפתח. אנדריאס אגר, חפ"ש (חייל פשוט וגם חיפושית זעירה ממין זכר) באותו עולם משתנה, נטחן גם הוא בין גלגלי השיניים של הקדמה והנסיבות. הנה נבנה רכבל מהעמק אל הפסגות הגבוהות; הנה הוא מתאהב; הנה הוא נישא; הנה מפולת שלגים קוברת את אהבתו; הנה הנאציזם מתפשט בכפר מגוריו; הנה מתרחשת מלחמת עולם; הנה האימפריה הנאצית נוחלת תבוסה; הנה הוא יושב שמונה שנים במחנה שבויים רוסי; הנה מגיע בום כלכלי ובתוך כך משתלטת אופנת תרבות פנאי שאחד ממאפייניה הוא התיירות.

אנדריאס אגר נותר דומם. החיים זורמים, מתפתחים ומשתנים והוא מתאים את עצמו אליהם מבלי לשאוף, מבלי לחתור להצלחה, מבלי למחות, מבלי להביע דעה. למעט מספר פעמים בהם הוא נוקט יוזמה (כשהוא עוצר את מסכת ההתעללות שהוא סופג מידי האיכר, כשהוא מתאהב, כשהוא מבקש העלאה במשכורת, כשהוא מחליט להתפרנס כמדריך טיולים, החיים קורים לו והוא מסתגל, ללא מילים וללא טענות או מחאות: מפולת שלגים שנוחתת עליו והורגת את אהובתו, גיוס שרירותי לצבא, מלחמה מטומטמת, מחנה שבויים רוסי למשך שמונה שנים) ועד לזיקנה שמביאה איתה טשטוש, מחיקה ומוות.

מה? למה הוא מסכים? למה הוא לא מוחה? משנה? מתקומם? בגופו של הטקסט אין תשובות. כמובן שתמיד קיימת האופציה לפתח הגיונות ספקולטיביים ע"פ נטיות לב, טעמים אישיים או מרחב הדעות הקדומות שעומדות לרשות הקורא.

מבנה העלילה הוא מבנה קלאסי של גיבור מסוג ה- underdog . יש יריבות מובהקת בין פרוטגוניסט לאנטגוניסט: אנדריאס אגר מול המזל והגורל הרע. נשוּא היריבות- פתיל חייו של אנדריאס אגר. הגיבור שעומד מול כוחות הגורל העלומים והאימתניים הוא בהכרח יותר חלש ולכן בעל סיכויים גבוהים להפסיד, כלומר להפסיד את חייו. לאורך הספר הוא נדחף פעם אחר פעם לקצה. הוא עומד שוב ושוב לאבד את היקר לו מכל.

הפסיכולוגיה שלנו היא המנהלת אותנו, הקוראים. ולכן, גיבור של סיפור underdog שכתוב היטב יזכה בהכרח לאהדת הקורא.

ספר חדש הוא הבטחה. כמו מתנה באריזה מהודרת שעדיין לא נפתחה. הציפיה גדולה. אריזת מתנה שגודלה כקופסת גפרורים יכולה להכיל טבעת (יהלומים או פח) או מפתח למכונית פורשה חדשה ונוצצת. כך גם הספר, שכאמור מחזיק רק 128 עמודים, הוא ספר קצר, ובתוך כך מחזיק בתוכו הבטחה מתומצתת מרוכזת.

מימוש הבטחה של ספר לקורא, בין היתר, היא להציג בעיה או תעלומה ולפתור אותה עד סוף הספר (כולל חוסר פתרון שבא לזרוע מבוכה או הזרה). בבחינת מה היה לנו כאן, ולמה. מימוש ההבטחה, בהתאם לסגנון הכתיבה והתפתחות העלילה הוא התשובה הנכונה לחידה: מה בתוך אריזת המתנה. What's in it for me. השקעתי ופתחתי את האריזה, ומה קיבלתי.

אז כן, קיבלתי מענה הגון ומכובד למגוון השאלות הביוגראפיות- מיהו אנדריאס יגר, מה עבר עליו, מה היה מהלך חייו, מתי, איפה ואפילו איך. רק לשאלה המרכזית: "למה" לא קיבלתי תשובה. למה רוברט זטהאלר מספר לי את קורותיו של אחד, אנדיאס אגר.

מה מניע את אנדריאס אגר. מה עובר לאנדריאס אגר בראש. למה אנדריאס אגר לא מוחה על גורלו המר. למה אנדריאס אגר לא תוקף או מתקומם או מקבל בהכנעה או בהבנה את מזלו הרע. האם הוא פרא אציל? האם הוא גיבור על? האם הוא תופעת טבע כמו הסלעים, הצוקים, הרוחות, הקור, העצים, הזיזים ושאר איתני הטבע שיכול היה להם? האם הוא גם חלק מהם ואולי הוא והם חד המה? האם יש לו דעה או רגשות או מחשבות על חייו? על גורלו? ואולי הוא בעל אינטליגנציה נמוכה, וכמו שאומרים במחוזותינו "לא אפוי", אטום או מאותגר שכלית? האם הוא אדם מכני, סוג של טבולה ראסה?

אז כן, נשארתי וחצי תאוותי בידי. בתֵימה של נולדים חיים ומתים אין חידוש. בתימה של גורל כזה או אחר אין עומק ספרותי. בקריאה חסר לי אותו דבר מה נוסף שכה נחוץ בכתיבה/קריאה ספרותית, שנעדר מהחיים הממשיים- פשר.

ובהשאלה, ההבדל בין תמונת פספורט ופורטרט של רמברנדט.

ולא, האין פשר כאן, מבחינתי, לא הצליח לעשות את אותה סובלימציה שהאלכימיה של מעשה ספרותי מוצלח עושה. ראו לדוגמא ולהשוואה את הגיבור השתוּק וויליאם סטונר בספרו המופתי של ג'ון וויליאמס סטונר.

אחרי שהקריאה בספר שקעה בי, אחרי ששרעפי הנוף האלפיני נאדר ההוד, השלגים, הפריחות והנופים הקסומים התפוגגו, אחרי שגמרתי לאהוד ולחמול על הגיבור שהעולם התאכזר אליו, שהחיים התעמרו בו, שיכול היה לכל כך הרבה קשיים וצרות מבלי להישבר ומבלי לקטר, שלכאורה מציב אלטרנטיבה לדמויות הנרקיסיסטיות בנות זמננו שעיקר הווייתן הוא פרויקט הגשמה עצמית, אני מרגישה שנשארתי עם ספר סינטטי, מריר מתוק אך מהונדס כדבעי.





קראתי את רעש של דניאל כהנמן, אוליביה סיבוני וקאס סאנסטיין

  שם: רעש מספר עמודים: 384 שם המתרגם: עפר קובר תאריך הוצאה: 2022 ז'אנרים עיון • ניהול ועסקים • משא ומתן וקבלת החלטות שם באנגלית Noise שם...