ספר: העלמה מקזאן
סופרת: מאיה ערד
הוצאה לאור: מודן, חרגול
שנת הוצאה: 2015
מספר עמודים: 512 עמ'
ז'אנר: ספרי סיפורת, ספרי מקור
תקציר עלילת הספר (על פי ההוצאה לאור)
את הספר מובילה אישה אחת,עלובה למדי. דמות אנמית, טבעונית, שקופה, כבושה, ממורמרת, מתחשבנת, נעלבת, רווקה, בודדה ובקיצור, לא מישהי לרוץ איתה 512 עמודים. כיוון שהגיבורה, עומדת על סף גיל 40, והיא מבינה שהיא צריכה לחלץ את עצמה ממצבה ומעמדה הלבדי היא יוצאת למרדף בהתאם. הבעיה שהגיבורה, ששמה עידית (כמה ציני) היא "לא סחורה". והנה הפלא ופלא הגיבורה העלובה והמעצבנת הזאת מצליחה לשאת על גבה הדל 512 עמודים- הספר קריא עד מאד! קראתי אותו ברציפות במשך שלושה ימים, מתחילתו ועד סופו.
עידית הגיבורה מתלבשת על מיכאל ומחליטה שהוא האחד בשבילה. מיכאל לא מגלה שום עניין. העלילה דואגת לכך שמיכאל, למרות חוסר העניין שלו ישאר בסביבה. משאין התפתחות בתחום הרומנטי עידית עוברת לרעיון של חד הוריות וסופה שהיא מאמצת תינוק רוסי נטוש.
הטקסט, השפה, העלילה, פשוטים שבפשוטים. המצבים האנושיים רבודים קלישאות למכביר. ענת, תמונת המראה ההופכית של עידית ושאר הדמויות שמקיפות אותה הן שטוחות וקלישאתיות. התובנות לעוסות ובנאליות. נראה כאילו הכותבת אספה מבחר כתבות במוספי סוף השבוע, ציוצים, פוסטים וכולי בנושאי חד הוריות, רווקות, הפריות והריונות שלא במסגרת נישואין, וערכה קטלוג מלא של כל האפשרויות והלבישה אותם על עידית בגלגוליה השונים במהלך הרדיפה שלה.
ספר קריא, נטול תחכום, נטול עומק ו... ארוך. למה, שאלתי את עצמי, למה קראתי את הספר בעניין? מהו אותו עניין. ולא שאני מסתייגת מרומנים רומנטיים, ולא שכל ספר חייב להיות יצירת מופת, ובטח שכיף לקרוא ספרים קלילים וחביבים, אבל משהו מעקצץ אותי ואני מנסה להבין מה היה לנו כאן.
ואני גם יודעת שמאיה ערד היא סופרת בעלת שם. אז נכון, לכתוב כזאת סגה, להעמיד עולם שלם שכל קצוותיו מתחברים נדרשת מקצוענות ומיומנות אדירה. אבל מה לעזאזל היא עשתה לי כאן? או במילים אחרות, מה זתומרת "קריא" כאן.
על פניו הספר נראה ומריח כמו רומן רומנטי, אבל הוא לא סיפור אהבה. הוא גם לא סיפור אי אהבה. מבנה העלילה במובהק הוא של מרדף. עידית רודפת אחרי מיכאל, אחרי זרע, אחרי תשומת לב, אחרי קשר אנושי, אחרי החלום שלה.
בעיקרון עלילת מרדף היא בעלת מבנה פשוט שבפשוטים. כמו משחק תופסת של ילדים. משחק פשוט: צריך שניים. אחד בורח. אחד רודף. לא חשוב למה. כלומר תמיד יש סיבה לכל דבר, אבל בבסיס הסיפור עומד המרדף עצמו. כלומר יש מתח מובנה: תתפוס או לא תתפוס.
אפשר שזאת הסיבה המרכזית לעניין בספר. אם אני כבר כל כך מושקעת בגיבורה העלובה הזאת, אז באמת מעניין אם היא תתפוס או לא תתפוס. זה פשוט טבוע בפסיכולוגיה האנושית. רפלקס מותנה. אם מציבים לפניך שאלה אתה חייב לדעת את התשובה. אתה לא יכול להתנגד לצורך הזה.
מהלך נוסף, ניסתר שאפשר שמתרחש כאן הוא מעין איתגור או ניסיון לבחון את התקפות והעל זמניות של הרומנים הרומנטיים הגדולים שעדיין לא נס ליחם, ושנלמדים ומנותחים עד עצם היום הזה בחוגים הספרותיים. האם הגיבורה שלי, כאילו אומרת מאיה ערד, שהיא בעליל לא אליזבת בנט או ג'יין אייר, היא לא דמות מופתית, היא דמות חיוורת ושגרתית, אופיינית לימינו אלו, יכולה לשאת על כתפיה ספר מונומנטלי (או לפחות למעלה מחמש מאות עמודים)?
“היא חייבת לקרוא שוב את הספר הזה, למרות שקראה אותו פעמים רבות כל־כך. בעוד יומיים יבואו אליה בנות החוג לפגישה הראשונה שתעסוק בגאווה ודעה קדומה. עידית הייתה נחושה להתכונן היטב. דווקא משום שהספר שידונו בו לא היה הבחירה שלה, חשוב היה לה להראות להן שהיא מתייחסת לפגישה במקצועיות.
היא חשה כעס כלפי הנערות, שסירבו לקרוא את הספר שבחרה, בת הכומר. היא נטרה להן טינה על שנטשו את החוג בחופש - רק שתיים אישרו שיגיעו לפגישה. יותר מכל חרה לה שהן מקבלות כמובן מאליו את העבודה שהיא משקיעה בהן, את זמנה, ואילו הן, ירצו - יבואו לפגישת החוג, לא ירצו - יפרחו לעיסוקים מרגשים יותר.”
עידית שחיה בלה לה לנד, או מוטב ברומן רומנטי מהמאה ה 19, שבה ומזכירה את הספר "בת הכומר" כמה וכמה פעמים “מחשבה עברה בה: אם תמות עכשיו, מיכאל ייקח אליו את לב. היא תזכה סוף־סוף שיהיה אביו של הילד שלה. כן, היא תמות, כמו מרי ג'וסלין, בת הכומר, ומיכאל יגלה סוף־סוף, כמו מר הרברט, שהיא הייתה אהבתו היחידה, האמיתית... לרגע התמסרה עידית לפיתוי הזה, ואז התנערה: לא, היא לא רוצה למות. לא עכשיו. היא צריכה לרוץ להביא את לב מהגן.”
אפשר כמובן שאני טועה אבל לא מצאתי ספר בשם "בת הכומר" או גיבורה ספרותית בשם מרי ג'וסלין. האם זו הבורות שלי או שזה רמז פנים ספרותי?
או במילים אחרות, כמו העלמה מקזאן, מחוללת הניסים הגדולה, מגינת רוסיה, העוזרת לנצח במלחמות, שכיום נעלמה ואיננה. גורלה אינו ידוע. כיום נשארו רק העתקים והעתקים של העתקים.
ובסופו המהודק של הספר, כאשר כל הקצוות מתחברים, כשהגיבורים והניצבים, כל אחד התפשר על פי דרכו, כל אחד זכה בנתח קטן מהעוגה, אף אחד לא ניצח. איו דרמה. ועידית נשארת עם העתק של העתק של העתק “...אם האלוהים מקזאן, הבינה. העלמה מקזאן, האיקונה מחוללת הניסים. נטָשה הביאה לה העתק של ההעתק... היא הביטה באם האלוהים ותינוקה. משם העבירה את מבטה אל הילד שישן לצידה, רגליו בחיקה.”
אולי האמירה כאן היא, כמו ששר בועז שרעבי: היום כבר לא מתים מאהבה. איזה רומנים גדולים ומסחררים, על איזה דמויות, על אילו קונפליקטים גדולים מהחיים אפשר כבר לכתוב כיום? מי בכלל מחפש גיבורים גדולים מהחיים? איפה בכלל אפשר למצוא דמויות מופתיות, גדולות מהחיים? שמצריכות כתיבה עמוקה ומסובכת? יאללה, תנו לראות נטפליקס בשקט; תנו לחיות.
