15.6.23

קראתי את רעש של דניאל כהנמן, אוליביה סיבוני וקאס סאנסטיין

 
שם: רעש
מספר עמודים: 384
שם המתרגם: עפר קובר
תאריך הוצאה: 2022
ז'אנרים עיון • ניהול ועסקים • משא ומתן וקבלת החלטות
שם באנגלית Noise
שם מחבר באנגלית Daniel Kahneman • Olivier Siboni • Kas Sunstein

עמוד הספר "רעש" בהוצאה

הספר על לא מעט עמודיו (384 במהדורה המודפסת) גדוש רווי בהסברים, ניתוחים, הדגמות ושאר אמצעים שאיפשרו למחבריו להגיע למסקנות שאליהן הם הגיעו. כן, כך מקובל לכתוב ספר מבוסס מדע אמפירי. זה הז'אנר. 

אני לא מתעניינת במיוחד בנושאים של החלטות עסקיות וברגיל אינני קוראת מדריכים מהסוג הזה, אלא שכותרת ונושא הספר "רעש" משכו את תשומת ליבי- שמטבעי אני עומלת להבין את המהות האמיתית, למצוא את שורש הדברים, להגיע לצלילות, להבנה וראיה נקיה, טעיתי לחשוב שהכותר "רעש" עוסק ברעש הגדול שמקיף אותנו בחיי היום יום- המדיה, השיווק, הרשתות החברתיות, הספינים, הפוליטיקה, הביבי, וכל מה שנכנס תחת המטריה של ה FOMO. רעש שאני מודעת לקיומו ולא מצליחה להשתחרר ממנו. רעש שמסכסך ביני לבין המציאות (בהנחה שהיא בכלל קיימת).

אבל זה כלל וכלל לא הנושא כאן. אין המדובר ברעש בהשאלה הנפוצה. מדובר בזיהום שונה לחלוטין. כאן הנושא הוא הזיהום שנוצר בתוך מערכות תפקודיות. מערכות שמטרתן הפקת תוצר כלשהו, והכלי שאיתו הן עובדות הוא שיפוטים אנושיים. לדוגמא מערכת בתי המשפט שהתוצר שלה היא שיפוטי השופטים; מערכת הרפואה שכדי לרפא אנשים זקוקה לאבחנות הרפואיות שמפיקים רופאים וכדומה. כאשר בארגון, שנסמך במובהק על שיפוטים, יש צבר של החלטות שונות זו מזו בצורה מובהקת לגבי אותם נתונים הרי שיש בארגון בעיה. בספר הזה הבעיה הזאת נקראת רעש. 

אני מצאתי את הספר לכבד לקריאה: גם כי השתעממתי, גם כי הוא מרבה לחזור על עצמו. אני מאמינה שאפשר היה לבצע עריכה טובה יותר, מנפה יותר, ואולי חשב מי שחשב שככל שהכרך כבד עמודים יותר כך אמירותיו יהיו כבדות משקל.

בעיקרון בספר שני רעיונות משמעותיים וחשובים.

האחד- שיפוטים אנושיים מרבים לטעות וכתוצאה מכך מטעים וגורמים לעוולות ולנזקים.

השני- מכאן שנכון לנו למצוא דרך אלטרנטיבית לבצע שיפוטים משיפוטים שונים, שיהיו חפים מהטיות, שהן מצידן מובילות לטעויות, להפסדים, לסבל ולנזקים.

ובהרחבה- חלק גדול מחיינו מתנהל באמצעות שיפוטים אנושיים. החל משופט בבית משפט, פרופסורים מומחים ונודעים, רופאים מאבחנים, עבור במעריכי סיכונים (חתמים) בחברות ביטוח ועוד ועוד בעלי מקצוע שאנחנו מסתמכים על שיקול/שיפוט דעתם המקצועית. בני סמכא כאלו ואחרים מתוקף נסיונם, הכשרתם, מעמדם ושאר גושפנקות חברתיות תרבותיות.

הבעיה ששאנשים שונים מנפיקים שיפוטים שונים על אותם מקרים. ואף קיצוני מזה, לעיתים אותו אדם מחליט לבן בבוקר ושחור בערב. נו, אנחנו אומרים, יכול לקרות. העניין הוא שהשונות היא בפערים של עשרות אחוזים. והבעיה היא שנגרמים עיוותי דין נוראיים, החלטות שגויות לחיים ולמוות, הפסדים כספיים עצומים.

ההבדלים בשיפוטים נובעים מהטיות שונות ומשונות. הצטברות השונוּת בשיפוטים היא הרעש שנמצא במערכת- וזה נושא הספר. כלומר בחקר ההטיות ובמורכבותן כבר דנו ודשו. הספר הזה מנסה לבחון מלמעלה את המשמעות של סך כל הטיות השיפוטים בארגון מסוים או בשדה מסוים. ובפראפרזה הוא מנסה להביט על כל לוח המטרה ולא על היריה הבודדת. 

ומכאן, בניסיון לנקות את הגורם האנושי שהוא מוטה מעצם היותו, בחיפוש אחר שיפוטים אובייקטיביים ונקיים, עולה שהדרך הטובה ביותר להשיג את המטרה היא להפעיל שופטים לא אנושיים. ומה שהולך ומסתמן כיעיל ביותר הוא השימוש בבינה מלאכותית, AI אלוגריתמים.

“אנשים מאמינים שהם מבינים מורכבויות ומוסיפים דקויות כאשר הם מפיקים שיפוטים. אבל רוב המורכבויות והדקויות האלה הן חסרות תועלת — על פי רוב הן אינן משפרות את דיוקם של מודלים פשוטים."
"יותר מ-60 שנה אחרי שהספר של פול מיל ראה אור, הרעיון שניבויים מכניים טובים יותר מבני אדם עדיין מזעזע."

וכן

“השילוב של דפוסים אישיים ורעש מזדמן משפיע על איכות השיפוטים האנושיים עד כדי כך שעצם הפשטות והיעדר הרעש של טכניקות הניבוי המכניות הם יתרון גדול. כללים פשוטים שהם לא יותר ממתקבלים על הדעת משיגים על פי רוב תוצאות טובות יותר משיפוטים אנושיים.”

שתי הערות:

הראשונה- גם את האלוגריתמים כותבים ומנהלים אנשים שגם הם מוטים. אני חוששת שהאוטופיה של עולם הבינה המלאכותית הטהורה והחפה היא מופרכת. הפנטזיה ליצר עולם בינארי שעונה רק לכן או לא, 1 או 2 היא מבטיחה. אבל אנחנו יודעים שמי ששולט בסדר היום הוא הקובע. זאת לא השאלה אם כן או לא. זאת השאלה איזה שאלה עלתה על השולחן לדיון.

השניה- ספרי העיון, המדריכים, מדעי הפסיכולוגיה השימושית, ובתוכם עולם העסקים (כסף כסף כסף) מניחים שקיים עולם אידיאלי ואנחנו רק צריכים למצוא את הדרך אליו. כל שעלינו לעשות הוא להבין ולאתר את **הטעויות** האנושיות, לישר אותן או לעקוף אותן. 

הבעיה והכשל בגישה הזאת שכדי להגיע למטרה נעשית כאן רדוקציה של המורכבות האנושית. הרי לא ניתן לבחון את כל הבטיה של המורכבות האנושית ולפיכך נלקחים בחשבון אך ורק ההבטים שמתאימים למטרת המחקר.

זה אכן נורא שגנב אחד יוצא מבית משפט באזהרה וגנב אחר שגנב את אותו סכום נידון לחמש שנים בכלא.

זה נורא שרופא טעה ולא איבחן גידול סרטני והפציינט מת.

זה מבאס שחברות ביטוח מפסידות הון עתק בגלל טעויות בהערכות חיתום.

אין ספק שאבחון ומציאת פתרונות הוא עניין ראוי. אלא שהרחבת הספקטרום יכולה אולי לעסוק בשאלות קשות ומערערות יותר כמו לדוגמא מניין צומחת הסמכות המוחלטת של בעלי הסמכות?
רמז: יוהרה?

 


 

 

3.3.23

קראתי את The Second Coming של ויליאם בטלר ייטס



 בעקבות רונן סיריס- קו המשווה| אחת לאלפיים  (הארץ 22/2/2023 )

ואני מצטטת מתוך המאמר:

"קוראת קבועה הציעה לי לערוך השוואת תרגומים לשיר The Second Coming מאת ויליאם בטלר ייטס, גדול משוררי אירלנד: "זה השיר שאני בורחת אליו ברגעים כאלה. הוא כמו תפילה של שבר. איש לא מבטא כמו ייטס תחושה של היעדר־אחיזה".

ייטס האמין שאחת לאלפיים שנה מתגלם האל בציפור ובוחר לעצמו בתולה בת־אנוש לדעתהּ. הצאצאים שנולדים ממשכב זה עתידים לשנות את פני העולם, לטוב או לרע. לפי אמונתו זאוס התגלם בברבור לפני 4000 שנה, אנס את לֵדָה והוליד, בין היתר, את הלנה, האחראית לחורבנה של טרויה; ולפני אלפיים שנה התגלם האל הנוצרי ביונה, ידע את מרים הבתולה בבית לחם והוליד את ישו. בשירו חוזה ייטס מהו האל העומד להתגלות אלינו שוב ואיזה צאצא הוא עתיד להוליד..."

השיר הזה כל כך נכון לימים הרועשים והמבהילים האלו; השיר הזה מצליח להדגים מה היא גדולה שירית; גם נבואה, גם יכולת לתאר מצב מורכב מאין כמותו במילים ספורות, למוץ את הכאב, הפחד הבהלה כשהרגיל והקיים מתמוטט. כשאותם קורים דקים ועדינים של נורמות, של טוב ורע, נקרעים, כאשר רוע וצמאון לדם פורצים, ועולה כמו תמיד הזעקה: למה?! לאיזו תִּכְלָה? 

האם אנחנו, שנסמכים על יציבות שנובעת מתפיסה רציונאלית, שנהנים מבטחון יומיומי תמים, שחיים בחווית האחיזה שלנו במציאות, מסוגלים לקלוט את טבעו האמיתי של הקיום? את האמת הממשית של  Spiritus Mundi ? 

זהו טקסט שאני קוראת בעיניים ובלב ושומעת את הרעש המחריד באוזניים. אני מחברת אותיות וחווה את ההתמוטטות הטקטונית. אני רואה אותיות וחוזה בתמונות הזוועה. אני מפחדת. אני זועמת.

אז לקחתי לעצמי חרות (זכויות היוצרים של השיר כבר במעמד של public domain ), ובכל הצניעות, תרגמתי כאן בתרגום חופשי עד מאד.

פעם אחת בנאמנות מה למקור (ובלי יומרה להתחרות חלילה במקור):

הבריאה השניה

במהומת סרכוז השְאול השחור המסתחרר ומסתחרר, המתרחב ושואב; 
עד שאפילו ציפור הטרף אינה יכולה לשמוע את קריאות משלחהּ;
אדנים מתמוטטים; המרכז אינו יכול  להחזיק;
אנרכיה מטומטמת שוטפת את העולם;
איסורי הצמאון לדם מתפרקים, ובכל מקום
התנהלות התמימים טובעת;
הטובים מאבדים את השכנוע העצמי, בעוד הגרועים מכל
מתמלאים תאווה און ועזוז.

ברור שיש איזו סיבה נסתרת לכל זה;
ברור שאמת חדשה בפתח.
התגלות חדשה! ורק נהגו המילים האלו
ומתוך התוהו ובבוהו הבראשיתי הִתְאַבְּכָה מין ישות
משבשבשת שדה-ראיה: אי שם בדמדומי חולות המדבר
תְּצוּרָה עם גוף של אריה וראש של אדם,
מבטה אטום חסר רחמים כמו השמש,
מניעה בכבדות את ירכיה העבות, כאשר מתקבצים סביבה
צללים זועמים של עופות מדבר שוחרות רע.
עלטה צונחת שוב; אבל עכשיו אני יודע
שעשרים מאות של שנת אבן
מתעוררות בפלצות לסיוט בו עריסת הסלעים מתמוטטת,
ומבין ההריסות, מכיוון בית לחם, זוחלת על גחונה, איזו היא הזוועה החייתית ששעתה 
עומדת עכשיו להגיח?


 

10.2.23

קראתי את יומן הטבע של דארה מק’אנולטי

ספר: יומן הטבע של דארה מק’אנולטי
כותב: דארה מק’אנולטי
מס עמודים: 228
שנת הוצאה: 2022

דף הספר בהוצאה 

“הושטתי את ידי כדי להרגיש את דגדוגה של הרוח. שַחֲרור עשוי שלא לבחור לעולם לקנן ולהטיל את ביציו בכף ידי, אבל אני יודע שידי תמיד תהיה מושטת, לטבע ולבני האדם. כי אנחנו לא נפרדים מהטבע, אנחנו הטבע” - מתוך יומן הטבע של דארה מק'אנולטי הנער המתוק.

אכן יומן טבע. תיאורי תיאורים, מניה ופירוט של טבע על מופעיו השונים- מינים ובני מינים של ציפורים, חרקים, צמחים, עצים, פרחים, מקומות ונופים וגם טבעו של ילד אוטיסט שמתבגר לנער אוטיסט, אובססיבי לפרטים ומידע, וגם לחלוק אותם איתנו, הקוראים. ילד נער שמצד אחד הוא מנותק (חברתית רגשית) ומאידך הוא מאד מחובר ואוהב את הטבע, את משפחתו המגוננת ואת ארצו מולדתו אירלנד היפה, הלחה, הרטובה, הרבודה, האפלה, העתיקה. 

הפורמט הוא ספר. ספר שקונים בחנות הספרים או שואלים בספריה. כלומר פורמט נוקשה, גם פיזי וגם על זמני: גם אפשר להעמיד על מדף, לנגב אבק ובמקביל תחושה של מדיה חברתית נזילה ובעלת אג'נדה, מעין פוסטים (ערוכים היטב) בפייסבוק ובטוויטר. שם, כמו שמעיד על עצמו דארה מק'אנולטי יש לו נוכחות מסיבית, וקבלו גם אתר האינטרנט שלו: DARA MCANULTY 

שתי אקסיומות: האחת- ילד/נער חמוד עד מאד וכולו כוונות טובות. השניה- הטבע שאף הוא יפה, טוב ומושלם. לבחון ספר שכזה בעיניים של ביקורת ספרותית כמוהו כחילול הקודש. לדבר בו סרה זה לכפור בעצם העניין. להכנס בעניינים של בון טון זה ממש לא לעניין. ואכן לא יעלה על דעתי להטיל ספק או לדרוך ברגל גסה בכל אותם נכסי צאן ברזל של האנושות ״הירוקה״, ציפורים, חרקים, עצים, פרחים, אוויר, הרים, מים, ילדים זכים, טוהר, אירלנד וילד אוטיסט אחד שמנסה לשמור על כדור הארץ עבור כל שאר באי העולם הזה.

אומרים שליהוק ילד מתוק כגיבור סרט (או ספר) מבטיח הצלחה בקופות; שלעולם ליבנו יהיה בעד דויד ונגד גוליית. כך גם כאן, כשהגיבור הוא ילד מתוק, אוהב טבע, אוטיסט קורבן לבריונות, רשעות ואכזריות של ילדים שבסביבתו הקרובה, שנלחם בהצלחה מול בריונות רשעות ואכזריות של כוחות גלובליים עוצמתיים המחריבים את הטבע, החי, הצומח, המשאבים ואת כדור הארץ של כולנו. דארָה! חזק ואמץ! אנחנו איתך!

אני מבקשת להעלות שלושה הרהורים שעלו בי בעקבות הספר:

האחד:
למרות שביומן הזה, שבו דארה מק׳אנולטי הוא הגיבור בהא הידיעה. הוא הכותב ומספר על עצמו בגוף ראשון, הוא המשקיף, החווה, החושב, המרגיש, המתרחש, הגדל, המתפתח והלוחם- בשבילי הגיבורה הראשית בסיפור היא אמא שלו. בעוד שאמהות ימינו הצעירות בְּאַחַת יָדן עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַבּטֶת במכשיר הטלפון הנייד, אמא של דארה עולה מתוך מה שהוא מספר עליה, די באקראי, כשמורת הטבע האמיתית. כמי שבאמת נמצאת שם לגמרי עבור הילד דארה אחיו ואחותו, שלושתם ילדים אוטיסטיים עם בעיות ויסות חושי- ותעיד מי שגידלה ילדים, ואפילו הם מאוזנים וממוצעים ומתפקדים, יש ששאלה את עצמה איפה אני נגמרת ואיפה מתחילים הילדים, ולהפך. לכן לגדל, לתמוך, לאזן ולייצב שלושה ילדים אוטיסטיים, לעמוד מאחוריהם ולצידם- להיות שם באופן מתמיד, לתת פתרונות למצוקות האדירים שלהם, זוהי הגבורה האמיתית! 

השני:
לאן ואיך אפשר להגיע מבחינת שלמות עצמית. מה המחיר שמשלם מי שלא מצליח לסגל לעצמו כלים כדי להיות כמו כולם. מה מפסיד מי שיודע לשחק את המשחק של ״אה, בטח, הבנתי את הבדיחה… חה חה חה״.
מה עדיף- מקובלות חברתית מול הגשמת אני מאמין פנימי אמיתי.
והמשפט היפיפה הזה:
“האם שימת לב היא מעשה של התקוממות, של מרד? אני לא יודע אבל מחייך בכל זאת, כי עם כל יום שעובר אני מרגיש קליל יותר.”

השלישי:
ובתוך כך, בעולם של תוקפנות גלויה, מלחמות אינטרסים דוחקים, מאבקים על ערכים בסיסיים, מה ומי באמת עומד מאחורי הילדים האלו כמו כגרטה תונברג השבדית (Greta Tintin Eleonora Ernman Thunberg) או דארה מקנאולטי האירי



3.2.23

קראתי את הבז הנודד של גְלֶנוויי וֶסקוֹט

ספר: הבז הנודד
כותב: גְלֶנוויי וֶסקוֹט
מאנגלית: משה רון
יצא לאור: ספטמבר 2022
מספר עמודים: 102

The Pilgrim Hawk
Originally published: 1940
Author: Glenway Wescott

דף הספר בהוצאה 

זהו ספרון שתורגם לעברית בשנת 2022, פורסם במקור ב 1940 ומתאר אחה"צ אחד בסוף שנות ה 20. הסיפור הוא אודות כמה מבני המעמד העליון, אנגלו-סקסים המתכנסים בווילה אופנתית בצרפת. אנשים צעירים, מה שנהוג כיום לאפיין כבני האלפיון העליון, שלמרות שהמין עליו הם נמנים נמצא על סף הכחדה, עדיין יש להם תחושת עליונות, כסף וחיים נוחים להחריד. הם מלאים בעצמם וגם מסואבים, משמימים וריקניים. 

בני החבורה, שנזדמנו יחד אחר צהרים אחד, כוללים שני אירים, ושני אמריקאים- אחת עשירה ואחד עני שהוא המתבונן/המספר האמריקאי, וכן בז אחד ממין הנקבה בשם לוסי. כמו כן עומדים לשרותם נהג אחד, זוג משרתים שהובאו ממרוקו, וילה יפהיפיה ונוף קסום. הספר איננו רומן תקופתי בסגנון אדונים ומשרתים או upstairs downstaurs. זהו ספר הכתוב בסגנון לכאורה עמוק, התבוננתי והגיגני.

הסיפור מתרחש בשנות העשרים של המאה העשרים. הספר פורסם לראשונה בשנות הארבעים של המאה העשרים. הספר תורגם לעברית בשנות העשרים של המאה העשרים ואחת. השאלה היא, וביתר שאת לגבי הבחירה לתרגמו עכשיו לעברית, האם הטקסט עומד במבחן הקפיצה הכפולה מ 20 ל 40 פלוס 100. 

הג'אנר הוא מסוג הרומן, ובספרים שיצאו בשפת המקור נקרא גם :  The Pilgrim Hawk: A Love Story.

במהלך הקריאה יגלה הקורא שאין פני הכד, מקושט ומעוטר ככל שיהיה, מעידים על תוכנו; שכסף לא מקנה אושר, או אהבה; שאהבה פנים רבות לה; שאהבה, עזה ככל שתהיה, היא לא בהכרח חוויה טובה; שאהבה לעיתים (כמעט) הורגת או רוצחת; שבזוגיות אפשר שאחד יאהב את השני, והשני יאהב ציפור טרף. 

גלנווי וסקוט מזמן לא איתנו ולכן לא יוכל לאמת או להכחיש, אבל אם אני כבר כאן, ארשה לעצמי לטעון שבמהלך הקריאה חשתי שהכותב באמת הכיר אנשים כאלו, מצבים כאלו, מראות כאלו, אישה שצמודה לבז (או להפך) והוא כל כך התרשם עד שהחליט לשתף אותי (נגיד, ברוח הימים האלו, משהו כמו להעלות לאינסטגרם איזה סלפי שהצלחת לשאוב מפגישה מקרית עם איזה סלב) ואילץ את הדברים לתוך מבנה עלילתי: אהבה, כסף, בגידות, אקדח מעשן (הידהד לי דה ז'ה וו לסקוט פיצ'ג'רלד).

ואולי באותה רוח, אנחנו כבר לא קונים גימיקים חבוטים כמו אישה ובז(ה) בשם לוסי שצמודות זו לזו בעזרת אביזרים שכמו נרכשו בחנות לצעצועי מין (סמלים? פרויד?) של רצועת עור, כפפה רוויית דם, עיניים מכוסות וכגון דא, שמונחים לפתחתנו כמו תמונות במצגת שיקופיות ואינם נאצרים לכלל אמירה בעלת משמעות. 

לקריאתי הסיפור לא אוֹכֵל. לא יכולתי להזדהות עם אי מי מדמויות הגיבורים. לא יכולתי להנות מהתאורים. לא יכולתי להתחבר לתובנות. אחרי שבעשרות השנים האחרונות התנסנו והתמחינו כולנו בפסיכולוגיזם כללי: תיאורים, הנמקות והסברים פסיכולוגיסטיים, הם כבר מייגעים אותנו ולגמרי לא עומדים בזכות עצמם. כך גם התובנות החברתיות והאנושיות נחוות כטרחניות ומייגעות. התיאורים (נוף, חפצים, אנשים, חיות) ארוכים ומעיקים, והרי גם לנו כבר יצא לבקר לפחות פעם או פעמים בעמק הלואר והסביבה.

לדוגמא הניסיון להציג את גברת קלאן הבַּזְיָירית היפה, המיוחדת והאקסצנטרית כדמות ביזארית:  "אשתקד פגשתי מישהו מסגל העובדים של בית המשוגעים הגדול שלנו בדבלין," הוסיפה גברת קאלן. "הסתקרנתי לראות איך זה שם, והוא לקח אותי איתו יום אחד אחר הצהריים לסבב ביקורת. כמה משוגעים הזכירו לי בזים, בדיוק. המטורפים הנרפים, שיושבים בידיים על הבירכיים, מותשים בדמיונם, אינם מסוגלים לדבר בקול רם מלחישה, עיניהם בוערות אך אינן מתמקדות, ללא כל יכולת להתרכז..." 

לדוגמא אבחנה משולבת בהשוואה אדם/חיה דומים? שונים? אילו מסקנות ניתן להסיק מההשוואה: "...איזה הבדל יש בן חיות ובני אדם! לוסי תגלה אכזריות גועלית בבוא העת; אבל לפי שעה ישבה בנועם בלי מעש, בעמדת המתנה. ואילו האנושיות תיאטרלית, ומוכרחה להתכונן ולהתאמן לקראת כל מעשה שיש בו רגש; וכך מחצית חיינו אינה אלא העמדת פנים עמומה וסוערת." 

לדוגמא אבחנה חברתית תרבותית: "... התחלתי לחשוב עליה כעל דימוי של תאווה מינית. זו מכל מקום ההקלה הגדולה בלֵאות הנגרמת מעבודה, הנחמה הטבעית על שאינה יפה. ואולי החיבור הרגשי בין בני הזוג קאלן הוא שהעלה זאת בדעתי. מן הסתם האמנות היא דבר חריג מכדי להיות נושא ראוי לשיחה; אבל מין- לא. לפחות בארצות הטובות כמו צרפת וארצות הברית בתקופות של שגשוג כמו שנות העשרים, מין הוא העזה מכל התאוות למרבית הגברים רוב חייהם."

וגם: "...אולי זו תכונה אופיינית לנשים חשוכות ילדים. באופי הנשי יש מספר רב של תכונות משניות וכישרונות שוליים, שהשחיקה המתמשכת של האימהות עשויה להחלישם או לבטלם כליל. אם כולם פורחים, הרי זו אנרכיה."

החומרים שמנסים לתת עומק לספרון שוב אינם רלוונטים לימינו. הג'אנר לא שרד. אולי כי הוא מוצה, אולי התיישן והתבלה מרוב שימוש, ואולי כי הטקסט הזה פשוט לא טוב מספיק לשרוד אופנות חולפות.

ולסיכום הערה בעניין תרגום השם לעברית: "הבז הנודד".

על פי ויקיפדיה- "בז נודד (שם מדעי: Falco peregrinus) הוא מין של עוף דורס בסוג בז השייך למשפחת הבזיים". אכן "...לוסי היתה דוגמא מושלמת של מינה, פַלקו פרגרינוס, הבז הנודד."

אלא ששם הספר באנגלית הוא The Pilgrim Hawk וכֵּן, אני יכולה להבין את הקושי בתרגום השם לעברית ואת הבחירה במשחק המילים- נודד... בודד...
אבל יש כאן החטאה, והשאלה האם היא לגיטימית מבחינת המקור, כי לוסי כלל וכלל איננה בודדה. ואולי זאת בעצם הבעיה שבמרכז הסיפור: הבודד ולפיכך הנודד הוא בעלהּ הנכזב של גברת קלאן, שננטש לטובת ציפור.

ובשולי הדברים אנקדוטה בהמשך לתרגום לעברית של המונח "PILGRIM":
פילגרים הוא צַלְיָן (מורפיקס)
צלין הוא אדם שבּא ממרחק לבַקֵר בּמֶרכָּז פּוּלחָני, עולֵה רֶגל. והאטימולוגיה: ארמית: צלותָא = תפילה. ערבית: צַלַאת. התפילה הייתה בתחילה מטרת הבאים למקומות הקדושים (מילון אבניאון

הלכתי אצל ויקיפדיה ולא מצאתי בז צליין או בז מתפלל או בז עולה לרגל. מאידך מצאתי ש:

 The peregrine falcon (Falco peregrinus), also known as the peregrine and historically as the duck hawk in North America, is a cosmopolitan bird of prey (raptor) in the family Falconidae 

ברור שכאן duck במובן של צולל, נוחת, מתכופף (כאופייני לציפור טרף שצוללת אל טרפה), ובתרגום לעברית משהו כמו מתְבָּרוֶוז.  אבל, רחמנא ליצלן, בכל זאת מצאתי שיש  Pilgrim goose   שאמנם אינו ברווז אלא בן דוד שלו, אחד, אווז שקרוי "אווז צליין". למתעניינים, זהו זן מיוחד של אווזים שמתאים במיוחד לצליה (על האש).  

וברצינות, מעבר להרדדה הכללית בתחום שיווק ספרים, שמתאפיינת בין היתר בחירות לתרגם שמות כותרים כך שיהפכו למלכודות רכישה, מה רע ולמה לא לתרגם כפשוטו, להשאיר לקורא לעשות את ההקשים (או לא) כ"הבז הצַלְיָן" או "הבז העולה לרגל", ואפשר גם בצוק העיתים "הבז המבקר" או "הבז המתכופף" ודע עקא שלוסי היא בכלל בָּזָה? 


20.1.23

קראתי את לזמן קצר יש בנו קסם של אושן וונג

שם הספר: לזמן קצר יש בנו קסם
מחבר: אושן וונג
מספר עמודים 224
שם המתרגם אסנת הדר
תאריך הוצאה יולי 2022
שם באנגלית: On Earth We are Briefly Gorgeous
שם מחבר באנגלית: Ocean Vuong
פורסם במקור: June 4, 2019
דף הספר בהוצאה

קראתי פה ושם דברי תהילה אודות הספר והסופר, אז התיישבתי וקראתי אותו. אודה ואתוודה שלא הבנתי על מה ולמה השבחים. מאידך, כן, אני יכולה להבין את ההצלחה המסחרית של הספר- הספר, בהיותו סוג של ממואר הוא גם מאד חושפני ולכן סנסציוני, גם נוגע בבעיות כל אמריקאיות חמות (אקטואליות) כגון חווית ההגירה ותלישות, גם בעוונות האמריקאים בוויטנאם, גם בסוגיית הורים מכים ואלימות במשפחה, גם במין הומוסקסואלי, גם במחאת האוקסיקודון, גם בעיוותים הסוציואקונומיים שהם חלק מההויה האמריקאית וכדומה. הכל מכל בכל: מציצנות, סקירה סוציואקונומית, קצת פוליטיקה, קצת ג׳נדר יישיוז וקצת שירה מודרנית זרויה פה ושם במהלך הטקסט, כמו אבקת אפיה כדי לוודא שהפשטידה תעלה יפה. 

מבנה העל הוא שעטנז של דברים והיפוכם: הקורא נחשף לפיפ שואו יוקרתי, כלומר פורנוגרפיה זולה אך מושכת- נערים, אחד לבן אחד צהוב מתנסים במין חד מיני. וגם בסוג של אהבה רכה (בערך כמו שיניים של מסור). למתעניינים, כן! יש פירוט ברמה הטכנית, ידני וגם חדירות. כולל ההשלכות (או מוטב היציאות) של מי שאינו שולט עדיין בטכניקה. כל הנ״ל לבוש במעטה סיפרותי מגביה הכולל הגיגים וקטעים פסבדו שיריים. גם מקרב את הקורא וגם מערפל ומרחיק אותו. לדוגמא (הריווח הנרחב במקור):

״בדרך כלל, תהיי יותר.
 
בדרך כלל, אני מתגעגע אלייך.

בדרך כלל, "קטן" תמיד יותר זעיר מ"זעיר". אל תשאלי אותי למה.
 
אני מצטער שאני לא מתקשר מספיק.
 
תפוח ירוק.
 
אני מצטער שאני כל הזמן שואל, "מה שלומך?" כשאני בעצם מתכוון לשאול, "את מאושרת?"
 
אם תגלי שאת לכודה בעולם מתעמעם, זכרי שבתוך הגוף תמיד חשוך בצורה כזאת. במקום שבו הלב, כמו כל חוק, עוצר רק למען החיים.
 
אם תגלי את עצמך, אז מזל טוב, את יכולה להמשיך להחזיק בידיים שלך.
 
פני ימינה בְּריזלי. אם תשכחי אותי, סימן שהלכת רחוק מדי. חזרי.
 
מזל טוב.
 
לילה טוב.
 
אלוהים הטוב והמיטיב, תפוח ירוק”

יש גם אמא אנאלפבתית לילד כותב (סופר ומשורר) שכל הספר הוא מכתב אליה (אמרנו דברים והיפוכם?)

יש אלימות הורית פראית של האם הנ״ל כלפי בנה שכנראה אוהב אותה ולכן כל הספר הזה. כן, יש דברים כאלה. הבעיה היא, שאני הקוראת לא הצלחתי לפתח רגשות מתוך הטקסט כדי להכיל את הדיסונאנס הזה של אם החולקת מכות רצח לבנה הפעוט ולאהבה שהוא רוחש לה (אמרנו דברים והיפוכם?).

יש עוד דברים והיפוכם דוגמת סבתא סכיזופרנית (כלומר לא נורמלית) שהיא המבוגר האחראי בבית ובתוך כך גם הבוגרת הנורמלית היחידה בבית. יש גם איזה סבא לבן (צבע) למשפחה הויטנאמית הצהובה הזאת שלא ברור איפה, כמה ואם השתלב בחיי הכותב הצהוב שאמו בעצם סוג של לבנה? אולי?

לסיכום, אני לא מתווכחת עם העובדות. אלו הם חייו של אושן וונג. אני מתווכחת, או מוטב, מעלה שאלה לגבי הכתיבה הממוארית- מה עושה כתיבת ממואר לטובה? לבטח לא חושפנות יתרה. גם הנסיון להפיג את עוצמת ההתערטלות במשפטים שיריים עמומים לא עושה כאן את העבודה.

לקריאתי כל המכלול לא התחבר לי לכדי ספרות טובה או מעניינת (מבחינה ספרותית) והאמת שדי השתעממתי.

בתוך כך, גם הרעיון המרכזי, מבנה הספר- מכתב מבן לאימו בגוף שני, בו הוא מספר לה את קורות חיי שניהם (שכנראה ידועים לה, לפחות בחלקם?) כולל סטיות להבעת דעה או מחאה בנושאים פדגוגיים, חברתיים פוליטיים, לא נתפס כאמין או כנושא איזו בשורה, ולא מצדיק את עצמו.

נ. ב.
לגבי שם הספר- התרגום לעברית ל״לזמן קצר יש בנו קסם״ מכיל אמירה לא ברורה, לא הגיונית ומרחיקה את הקורא מהכוונה המקורית. במקור On Earth We're Briefly Gorgeous מתכוון להבנתי למחות על יסורי הקיום באופן הבא:

יש לחלק את שם הספר לשני משפטים. האחד שאלה. השני תשובה.

חלק ראשון, השאלה: On Earth שזה קיצור של השאלה ? How on earth (did this happen) או
? (...What on earth (is that awful כלומר מה/איך לעזאזל...?

לאורך הספר יש התייחסות חוזרת ונשנית לפלא ולאבסורד של פרפר הדנאית המלכותית האובדנית. איך לעזאזל הפרפר הזה מצליח לעוף מקנדה למקסיקו, למות מהמאמץ ומהקור ולהמשיך כל שנה מחדש ליצר יורשים שיעשו מחדש את אותו מסע של הלוך וחזור. הלוך וחזור כדי להישאר באותו מקום.
לאורך הספר עולה גם השאלה: ״אתה חושב לפעמים על הבופלו בערוץ דיסקברי? איך שהם רצים וקופצים?״
“מהצוקים?"
הוא הסתובב אלי, ופלומת שפתיו התחככה בזרועי. "הבופלו?"
"כן, למה הם ממשיכים לרוץ ככה, גם אחרי שאֵלֶּה מקדימה נופלים? אפשר לחשוב שאחד מהם יעצור ויסתובב."

והחלק השני של שם הספר הוא התשובה: כי briefly gorgeous
איך לעזאזל ולמה לכל הרוחות אף אחד לא עוצר לחשוב, למה אנחנו ממשיכים את מסע החיים, לידה חיים מוות לידה, מסע האיוולת הזה, שהוא מסע של כאב ומוות? למה ואיך לא עוצרים את מסע החיים חסר התכלית הזה? והתשובה היא תשובה של משורר: כי לרגע קצר יש בו בקיום הזה יופי מדהים.







17.1.23

על מה הן דורכות

קריאה ויזואלית כרונולוגית אקראית 

אנחנו נולדות ערומות ויחפות. התרבות מנעילה אותנו לפי צרכיה וציוייה. הקביעה מה יאה ומה נאה, מה מקובל, מה נכון, מה חיוני, מה שימושי ומה שאיננו, לעולם בידיו של אותו כוח עלום הקרוי רוח התקופה.

ערכתי כאן מדגם ספק כרונולוגי ובלתי מייצג של הבחירות הרבות והמגוונות שבהן לאורך השנים האמנות מתייחסת לאישה דרך מה ואיך אפשרי לה לדרוך על כפות רגליה.

השתדלתי לאפיין אמניות באדום אמנים בחום 

2013, From Her Body Sprang Their Greatest Wealth, from the “White Shoes” series
 Nona Faustine

 מבחר האפשרויות שעולה כאן: להציג, לחשוף, לכסות, להלביש, להנעיל, לעוות, להגדיל, להקטין, לפאר, לרומם, לכבד, ליפות, למחות, להנמיך, לבזות, להבליט, להציג, להוריד על הברכיים, לכרות, להתנתק מכוח המשיכה, לתלות באוויר, להציג ללא, מעורר מחשבות לגבי מעמדה ומקומה של האישה לאורך הזמנים. 
 
בין העדר כפות רגליים (שקט, מתרבים...), לבין מיתולוגיה (כפות רגליים "יווניות" חשופות וארוטיות), לבין דֶמוניות (רגלי תייש), לבין בנות ים (שאין להן רגליים ולפיכך אין גם מה שבין הרגליים), עבור בזאת שקורעת על ברכיה כדי להיות נמוכה מהגבר שיעניק לה את הנשיקה, עבור ב pattens המזעזעים ועד חבישת כפות הרגליים המסורתית, נעלי העקב שהם סוג של מכשיר עינויים שכמוהן כקביים וסדים, המשך בחורים בגרביים, ועד ימינו אלה שבהם הנשים במהלך של "הפוך על הפוך" לקחו את הכוח לידיהן והן מתריסות בקול גדול כנגד הצרת צעדיהן. 
  
 
 
Venus of Willendorf estimated, around 25,000-30,000 years ago

 מקור  Wikimedia Commons


9.1.23

קראתי את תקווה (טרגדיה) של שלום אוסלנדר

 
ספר: תקווה (טרגדיה)
סופר: שלום אוסלנדר
304 עמודים
יציאה לאור בעברית: 7 במרץ 2013
תרגום מאנגלית: יעל סלע-שפירו
פורסם: 2012
דף הספר בהוצאה לאור

כבר משמו של הספר ניתן להבין שמדובר באי תקינות קיומית. ואכן הספר עוסק בחשיפת האמת המרה והכואבת: המציאות, כלומר החיים האמיתיים והממשים הם היפוכה של ההבטחה הגדולה שלאורה אנחנו חיים- התקווה.

צריך להגיד מראש: זהו ספר מצחיק. כל כך מצחיק עד שכואב. האווילות והטמטום האנושי מככבים בגדול.

או כמו שאומר פרופ׳ יופיטר לקוגל, גיבור הספר, שאיתו בא להתייעץ באשר לתקוות שלו להתחלות חדשות: למה התרנגולת דפוקה? למה? מאותה סיבה שאנחנו חוצים כבישים — כי היא חשבה שאולי בצד השני מחכה לה משהו יותר טוב.

"... תגידי לי, גברת תרנגולת: בצד השני של הכביש אין מלחמות? אין סבל, אין גירושים, אין כישלונות? אין רעב, אין מחלות, אין דמעות, אין כאב? בצד השני של הכביש אין רצח עם, גברת תרנגולת? בצד השני של הכביש הורים לא קוברים את ילדיהם, בנים ובנות תמיד מקבלים את האהבה שהם צריכים, גברים ונשים לא מזדקנים ומתמרמרים ומתים מרוב חרטות… אבות נעלמים, אמר פרופ' יופיטר בקול רך מחמלה, בשני צדי הכביש... אדרבה, אמר פרופ' יופיטר. אף אחד לא אמר שהתרנגולת לא הצליחה להגיע לצד השני של הכביש. כבישים אינם מקום הולם לתרנגולות נאיביות שחולמות על נירוונה. על הכבישים יש מכוניות. יש משאיות. ויש המון תרנגולות מעוכות. מעטות התרנגולות שמצליחות לעבור בשלום. ואם אחת בכל זאת מצליחה, היא מוצאת שם "קנטאקי פרייד צ'יקן" ואומרת, לעזאזל עם הכול, אני הולכת הביתה, יש לה עוד פחות סיכוי לחצות בשלום בדרך חזרה. תרנגולות היו חיות חיים ארוכים יותר אילו רק נשארו בצד הכביש שבו הן נמצאות. והיו להן חיים מאושרים יותר אילו רק הפסיקו לקוות שבצד השני של הכביש יש משהו יותר טוב..."

 
פרופ׳ יופיטר טוען שתקווה זה דבר מסוכן; שאופטימיזם הוא דבר רע. לדוגמא היטלר, שבהכרח היה אופטימיסט גדול. שהרי אלמלא האופטימיזם שלו, איך יכול היה להאמין באמת שיש בידיו פתרון סופי- דרך מוחלטת וטוטאלית להפטר מכל היהודים?

וגם: ״…משנה איפה תגור או מתי תיוולד: ברגע שיקום מישהו ויבטיח לך שהמצב ישתפר, נוס על נפשך. מצא לך מסתור. פסימיסטים לא בונים תאי גזים”

אין ספק, השוס הגדול כאן הוא אנה פרנק (המקורית) שמתגלה באקראי, חיה נושמת, בועטת וכותבת ספר חדש בעלית הגג של בית חוה ישן אך אופנתי בעיירה שולית אך טרנדית. אנה פרנק היא הטריגר והיא מה שמקדם את העלילה. אבל לא עליה נסב הספר. עניינו של הספר היא עוצמת הקשר ומחויבות של הבן לאימו. הבן קרוי קוגל. קוגל ביידיש היא פשטידת אטריות או תפוחי אדמה הנפוצה בקרב יהודי אשכנז ומזרח אירופה, ונחשבת למאכל יהודי אופייני מסורתי. כמו רוב רובו של האוכל היהודי המסורתי זהו מאכל שצמח מעוני ומחסור- תפוחי אדמה או איטריות.

שלום אוסלנדר רקח עבור הקורא איש שהוא כמו פשטידה יהודית שנבללה ממני חומרים יהודיים בסיסיים, עם נסיון כושל לשדרוג קולינרי באמצעות המתקה- סלומון קוגל שמו. בתוך כך הוא שואל האם המסירות של קוגל לאימו היא אהבה? לאן יכולה להוביל מסירות שמתחזה לאהבה? האם אפשר בכלל לאהוב אם? התשובה ניתנת בסוף הספר: לא ברור, אבל אהבה/מסירות מהסוג הזה בוודאות הורגת.

וכך לאורך הספר נפרשות ומתגלגלות סצנות מטורפות מייאשות וגם ומצחיקות שבהן אמו של קוגל מדגימה לקורא איך נראית אמא יהודיה אמריקאית (שנולדה שנים אחרי סיום השואה והיא כבר דור שני או שלישי בארה"ב). דוגמא: ״...אמא, בקומה התחתונה, התחילה לצרוח. צְרחה רמה ונוקבת, צרחה של אימה וסבל שנישאה בכל רחבי הבית.
קוגל נאנח. אמא צָרחה בכל בוקר. היא עשתה זאת מיום שקראה שזו התנהגות נפוצה בקרב ניצולי שואה.” 

אמא של קוגל היא יהודיה בּוּמרית אמריקאית פריבילגית שאיפשהו במהלך חייה הבומריים השתבשה ההבטחה הכל-אמריקאית של זמנה, איתרע מזלה ובעלה, אביו של קוגל נטש אותה עם שני ילדים קטנים והתאבד. למזלה הטוב (!) המקרה הפרטי של משפחת קוגל הוא מקרה יהודי, וכך במקום להתמודד עם המזל האישי המחורבן שלה, שיכול היה ליפול על כל אישה מכל דת גזע או לאום, קמה ועשתה לעצמה הנחה ענקית- במקום התמודדות עם המציאות הקשה היא ביצעה התקה- מהאישי אל הכללי, והפכה את עצמה לניצולת שואה. במקום לפתח מותג עצמאי ניכסה לעצמה את המותג שהוכיח הצלחה בין לאומית מעבר לכל ספק- היא הפכה ניצולת שואה קורבן הנאציזם. 

אמהות ובנים- דילמה, פגם יסודי בטבע: מחד, התמודדות והתנהלות מתעתעים של אם כלפי ילדיה דופקים את ילדיה לשארית חייהם. מאידך, איזה ברירה יש לאם עצמה, שהחיים דפקו אותה, והיא כיוון שהיא מה שהיא, איננה יכולה אלא להיות מה שהיא? כמו שאומר קוגל הגיבור ״…הסנאים שעלו וירדו מהעצים, רדפו אחרי הציפורים, הבריחו אותן... סנאים, חשב קוגל, הם חארות. העובדה שיצורים כאלה חארות באים באריזה כזאת מתוקה היא הוכחה לקיומו של פגם יסודי בתוכנית האדריכלית של הטבע.”

כשמו של הספר: הטרגדיה, מה שהרג את קוגל היא התקווה, האופטימיות, ההתנהגות הנאותה ככתוב וכמצווה: כבד את אביך ואת אמך אף אם יאריכון ימיהם והם ידפקו לך את הזוגיות, את הנישואין, את הקריירה ואת החיים. כולל החיים עצמם במשמעות של מוות.
 

שתי נקודות לסיום:

האחת: השאלה שנוגעת גם לנו היהודים הישראליים, והיא כמה עוד נחלוב את היותנו קורבנות השואה. כמה וכמה דורות אחרי שנגמרה שואת היהודים אנחנו, במקום להתמודד עם ההוה, במקום לשאוף להיות עם כמו כל העמים, מדינה כמו כל המדינות (הליברליות הנאורות) אנחנו מנפנפים, מתגדרים, מתחבאים, מתקרבנים, שואבים הטבות, זכויות יתר, מתעקשים להיות ניצולים, שאריות פליטה. כמה זמן זה לגיטימי להיות סובל וממתי הסבל הופך לסבל כרוני?

"סבלתי, קבעה ברי. אני לא סובלת כרונית.
קוגל לא היה בטוח שהוא מבין מה ההבדל..."

אנה פרנק כמשל- כמה עוד נמוץ, אנחנו היהודים, את הדמות החבוטה, הצהובה מרוב זוקן, הסובלת מעצירות,  משתעלת ומחרבנת בעליות גג מזדמנות? 

השניה: אני מביאה כאן במלואו את הדיאלוג המצחיק עד כדי דמעות בין קוגל לבין אישתו ה"נורמלית" ("ברי היתה ילדה מוכה — אביה היה איש אלים עם בעיית אלכוהוליזם, אמה היתה אישה חלשה עם בעיית ביטחון עצמי — ובשנייה שמלאו לה שמונה־עשרה, ברי עזבה את הבית ועברה לניו יורק; מאז לא דיברה עם אף אחד מהם... סבלתי, קבעה ברי. אני לא סובלת כרונית.” :

“יש לה מספרִים, הוא אמר בלי להרים את מבטו.
יש לה מה?
יש לה מספרים.
איזה מספרים?
על היד. מספרים של מחנה ריכוז.
נו, אז?
אז היא ניצולה.
נו, אז?
רק עכשיו קוגל נשא אליה את מבטו, כי הופתע מחוסר החמלה שלה.
נו, אז? הוא שאל. נו, אז?
אני לא מבינה, אמרה ברי. אם אלי ויזל ידפוק על הדלת מחר, אנחנו אמורים לתת לו את חדר האורחים?
אם הוא פשוט יתייצב פה, אז לא, אמר קוגל. אם הוא ידפוק על הדלת, אז לא. אבל מה אם נמצא אותו בחדר האורחים?
נמצא אותו?
כן, נמצא אותו, אמר קוגל. מתחת למיטה או בארון או משהו כזה. כמו שמצאתי אותה. היית רוצה שאני אזרוק מהבית שלנו את אלי ויזל?
מה אתה מנסה להגיד? שאלה ברי. שאם בשבוע הבא אני אנקה את חדר האורחים ואמצא את אלי ויזל מתחבא מתחת למיטה, אתה לא תזרוק אותו מהבית?
קוגל הניד את ראשו.
לא, הוא אמר, ותשובתו הפתיעה אפילו אותו.
למה לא?
כי הוא אלי ויזל, מתוקה.
אתה לא נורמלי.
תפסיקי לצעוק.
אתה לא נורמלי.
אני לא נורמלי? אמר קוגל. את רוצה לזרוק מהבית שלנו את אלי ויזל, ואני לא נורמלי.
אז אם שמעון ויזנטל יצוץ פתאום בתוך מייבש הכביסה, לא תבקש ממנו לקום וללכת?
הוא מת, מתוקה.
בתיאוריה.
בתיאוריה? שאל קוגל.
לא מצא חן בעיניו מה שהוא חשב, לא מצא חן בעיניו מה שהוא שמע את עצמו אומר.
בתיאוריה, היא אמרה.
בתיאוריה לא, אמר קוגל. בתיאוריה אני לא אזרוק את שמעון ויזנטל מהמייבש המזוין.
ומה עם סולז'ניצין? שאלה ברי. אנחנו מתכוננים לצאת למסעדה, אני מתקלחת, פותחת את הארון בחדר השינה כדי להוציא כמה בגדים ומוצאת את אלכסנדר סולז'ניצין יושב על הרצפה. גם הוא מקבל רשות להישאר?
זה מגוחך, אמר קוגל והוקל לו שמצא סוף־סוף איפה עובר הקו האדום שלו. הוא לגמרי יזרוק מהבית את סולז'ניצין.
אה, זה מגוחך?
סולז'ניצין לא היה בשואה, חומד.
הוא היה בגולאג, אמרה ברי.
יש הבדל בין גולאג לבין השואה.
אז אנחנו משַכְּנים ספציפית ניצולי שואה?
תפסיקי לצעוק, אמר קוגל”










 

קראתי את רעש של דניאל כהנמן, אוליביה סיבוני וקאס סאנסטיין

  שם: רעש מספר עמודים: 384 שם המתרגם: עפר קובר תאריך הוצאה: 2022 ז'אנרים עיון • ניהול ועסקים • משא ומתן וקבלת החלטות שם באנגלית Noise שם...