20.1.23

קראתי את לזמן קצר יש בנו קסם של אושן וונג

שם הספר: לזמן קצר יש בנו קסם
מחבר: אושן וונג
מספר עמודים 224
שם המתרגם אסנת הדר
תאריך הוצאה יולי 2022
שם באנגלית: On Earth We are Briefly Gorgeous
שם מחבר באנגלית: Ocean Vuong
פורסם במקור: June 4, 2019
דף הספר בהוצאה

קראתי פה ושם דברי תהילה אודות הספר והסופר, אז התיישבתי וקראתי אותו. אודה ואתוודה שלא הבנתי על מה ולמה השבחים. מאידך, כן, אני יכולה להבין את ההצלחה המסחרית של הספר- הספר, בהיותו סוג של ממואר הוא גם מאד חושפני ולכן סנסציוני, גם נוגע בבעיות כל אמריקאיות חמות (אקטואליות) כגון חווית ההגירה ותלישות, גם בעוונות האמריקאים בוויטנאם, גם בסוגיית הורים מכים ואלימות במשפחה, גם במין הומוסקסואלי, גם במחאת האוקסיקודון, גם בעיוותים הסוציואקונומיים שהם חלק מההויה האמריקאית וכדומה. הכל מכל בכל: מציצנות, סקירה סוציואקונומית, קצת פוליטיקה, קצת ג׳נדר יישיוז וקצת שירה מודרנית זרויה פה ושם במהלך הטקסט, כמו אבקת אפיה כדי לוודא שהפשטידה תעלה יפה. 

מבנה העל הוא שעטנז של דברים והיפוכם: הקורא נחשף לפיפ שואו יוקרתי, כלומר פורנוגרפיה זולה אך מושכת- נערים, אחד לבן אחד צהוב מתנסים במין חד מיני. וגם בסוג של אהבה רכה (בערך כמו שיניים של מסור). למתעניינים, כן! יש פירוט ברמה הטכנית, ידני וגם חדירות. כולל ההשלכות (או מוטב היציאות) של מי שאינו שולט עדיין בטכניקה. כל הנ״ל לבוש במעטה סיפרותי מגביה הכולל הגיגים וקטעים פסבדו שיריים. גם מקרב את הקורא וגם מערפל ומרחיק אותו. לדוגמא (הריווח הנרחב במקור):

״בדרך כלל, תהיי יותר.
 
בדרך כלל, אני מתגעגע אלייך.

בדרך כלל, "קטן" תמיד יותר זעיר מ"זעיר". אל תשאלי אותי למה.
 
אני מצטער שאני לא מתקשר מספיק.
 
תפוח ירוק.
 
אני מצטער שאני כל הזמן שואל, "מה שלומך?" כשאני בעצם מתכוון לשאול, "את מאושרת?"
 
אם תגלי שאת לכודה בעולם מתעמעם, זכרי שבתוך הגוף תמיד חשוך בצורה כזאת. במקום שבו הלב, כמו כל חוק, עוצר רק למען החיים.
 
אם תגלי את עצמך, אז מזל טוב, את יכולה להמשיך להחזיק בידיים שלך.
 
פני ימינה בְּריזלי. אם תשכחי אותי, סימן שהלכת רחוק מדי. חזרי.
 
מזל טוב.
 
לילה טוב.
 
אלוהים הטוב והמיטיב, תפוח ירוק”

יש גם אמא אנאלפבתית לילד כותב (סופר ומשורר) שכל הספר הוא מכתב אליה (אמרנו דברים והיפוכם?)

יש אלימות הורית פראית של האם הנ״ל כלפי בנה שכנראה אוהב אותה ולכן כל הספר הזה. כן, יש דברים כאלה. הבעיה היא, שאני הקוראת לא הצלחתי לפתח רגשות מתוך הטקסט כדי להכיל את הדיסונאנס הזה של אם החולקת מכות רצח לבנה הפעוט ולאהבה שהוא רוחש לה (אמרנו דברים והיפוכם?).

יש עוד דברים והיפוכם דוגמת סבתא סכיזופרנית (כלומר לא נורמלית) שהיא המבוגר האחראי בבית ובתוך כך גם הבוגרת הנורמלית היחידה בבית. יש גם איזה סבא לבן (צבע) למשפחה הויטנאמית הצהובה הזאת שלא ברור איפה, כמה ואם השתלב בחיי הכותב הצהוב שאמו בעצם סוג של לבנה? אולי?

לסיכום, אני לא מתווכחת עם העובדות. אלו הם חייו של אושן וונג. אני מתווכחת, או מוטב, מעלה שאלה לגבי הכתיבה הממוארית- מה עושה כתיבת ממואר לטובה? לבטח לא חושפנות יתרה. גם הנסיון להפיג את עוצמת ההתערטלות במשפטים שיריים עמומים לא עושה כאן את העבודה.

לקריאתי כל המכלול לא התחבר לי לכדי ספרות טובה או מעניינת (מבחינה ספרותית) והאמת שדי השתעממתי.

בתוך כך, גם הרעיון המרכזי, מבנה הספר- מכתב מבן לאימו בגוף שני, בו הוא מספר לה את קורות חיי שניהם (שכנראה ידועים לה, לפחות בחלקם?) כולל סטיות להבעת דעה או מחאה בנושאים פדגוגיים, חברתיים פוליטיים, לא נתפס כאמין או כנושא איזו בשורה, ולא מצדיק את עצמו.

נ. ב.
לגבי שם הספר- התרגום לעברית ל״לזמן קצר יש בנו קסם״ מכיל אמירה לא ברורה, לא הגיונית ומרחיקה את הקורא מהכוונה המקורית. במקור On Earth We're Briefly Gorgeous מתכוון להבנתי למחות על יסורי הקיום באופן הבא:

יש לחלק את שם הספר לשני משפטים. האחד שאלה. השני תשובה.

חלק ראשון, השאלה: On Earth שזה קיצור של השאלה ? How on earth (did this happen) או
? (...What on earth (is that awful כלומר מה/איך לעזאזל...?

לאורך הספר יש התייחסות חוזרת ונשנית לפלא ולאבסורד של פרפר הדנאית המלכותית האובדנית. איך לעזאזל הפרפר הזה מצליח לעוף מקנדה למקסיקו, למות מהמאמץ ומהקור ולהמשיך כל שנה מחדש ליצר יורשים שיעשו מחדש את אותו מסע של הלוך וחזור. הלוך וחזור כדי להישאר באותו מקום.
לאורך הספר עולה גם השאלה: ״אתה חושב לפעמים על הבופלו בערוץ דיסקברי? איך שהם רצים וקופצים?״
“מהצוקים?"
הוא הסתובב אלי, ופלומת שפתיו התחככה בזרועי. "הבופלו?"
"כן, למה הם ממשיכים לרוץ ככה, גם אחרי שאֵלֶּה מקדימה נופלים? אפשר לחשוב שאחד מהם יעצור ויסתובב."

והחלק השני של שם הספר הוא התשובה: כי briefly gorgeous
איך לעזאזל ולמה לכל הרוחות אף אחד לא עוצר לחשוב, למה אנחנו ממשיכים את מסע החיים, לידה חיים מוות לידה, מסע האיוולת הזה, שהוא מסע של כאב ומוות? למה ואיך לא עוצרים את מסע החיים חסר התכלית הזה? והתשובה היא תשובה של משורר: כי לרגע קצר יש בו בקיום הזה יופי מדהים.







17.1.23

על מה הן דורכות

קריאה ויזואלית כרונולוגית אקראית 

אנחנו נולדות ערומות ויחפות. התרבות מנעילה אותנו לפי צרכיה וציוייה. הקביעה מה יאה ומה נאה, מה מקובל, מה נכון, מה חיוני, מה שימושי ומה שאיננו, לעולם בידיו של אותו כוח עלום הקרוי רוח התקופה.

ערכתי כאן מדגם ספק כרונולוגי ובלתי מייצג של הבחירות הרבות והמגוונות שבהן לאורך השנים האמנות מתייחסת לאישה דרך מה ואיך אפשרי לה לדרוך על כפות רגליה.

השתדלתי לאפיין אמניות באדום אמנים בחום 

2013, From Her Body Sprang Their Greatest Wealth, from the “White Shoes” series
 Nona Faustine

 מבחר האפשרויות שעולה כאן: להציג, לחשוף, לכסות, להלביש, להנעיל, לעוות, להגדיל, להקטין, לפאר, לרומם, לכבד, ליפות, למחות, להנמיך, לבזות, להבליט, להציג, להוריד על הברכיים, לכרות, להתנתק מכוח המשיכה, לתלות באוויר, להציג ללא, מעורר מחשבות לגבי מעמדה ומקומה של האישה לאורך הזמנים. 
 
בין העדר כפות רגליים (שקט, מתרבים...), לבין מיתולוגיה (כפות רגליים "יווניות" חשופות וארוטיות), לבין דֶמוניות (רגלי תייש), לבין בנות ים (שאין להן רגליים ולפיכך אין גם מה שבין הרגליים), עבור בזאת שקורעת על ברכיה כדי להיות נמוכה מהגבר שיעניק לה את הנשיקה, עבור ב pattens המזעזעים ועד חבישת כפות הרגליים המסורתית, נעלי העקב שהם סוג של מכשיר עינויים שכמוהן כקביים וסדים, המשך בחורים בגרביים, ועד ימינו אלה שבהם הנשים במהלך של "הפוך על הפוך" לקחו את הכוח לידיהן והן מתריסות בקול גדול כנגד הצרת צעדיהן. 
  
 
 
Venus of Willendorf estimated, around 25,000-30,000 years ago

 מקור  Wikimedia Commons


9.1.23

קראתי את תקווה (טרגדיה) של שלום אוסלנדר

 
ספר: תקווה (טרגדיה)
סופר: שלום אוסלנדר
304 עמודים
יציאה לאור בעברית: 7 במרץ 2013
תרגום מאנגלית: יעל סלע-שפירו
פורסם: 2012
דף הספר בהוצאה לאור

כבר משמו של הספר ניתן להבין שמדובר באי תקינות קיומית. ואכן הספר עוסק בחשיפת האמת המרה והכואבת: המציאות, כלומר החיים האמיתיים והממשים הם היפוכה של ההבטחה הגדולה שלאורה אנחנו חיים- התקווה.

צריך להגיד מראש: זהו ספר מצחיק. כל כך מצחיק עד שכואב. האווילות והטמטום האנושי מככבים בגדול.

או כמו שאומר פרופ׳ יופיטר לקוגל, גיבור הספר, שאיתו בא להתייעץ באשר לתקוות שלו להתחלות חדשות: למה התרנגולת דפוקה? למה? מאותה סיבה שאנחנו חוצים כבישים — כי היא חשבה שאולי בצד השני מחכה לה משהו יותר טוב.

"... תגידי לי, גברת תרנגולת: בצד השני של הכביש אין מלחמות? אין סבל, אין גירושים, אין כישלונות? אין רעב, אין מחלות, אין דמעות, אין כאב? בצד השני של הכביש אין רצח עם, גברת תרנגולת? בצד השני של הכביש הורים לא קוברים את ילדיהם, בנים ובנות תמיד מקבלים את האהבה שהם צריכים, גברים ונשים לא מזדקנים ומתמרמרים ומתים מרוב חרטות… אבות נעלמים, אמר פרופ' יופיטר בקול רך מחמלה, בשני צדי הכביש... אדרבה, אמר פרופ' יופיטר. אף אחד לא אמר שהתרנגולת לא הצליחה להגיע לצד השני של הכביש. כבישים אינם מקום הולם לתרנגולות נאיביות שחולמות על נירוונה. על הכבישים יש מכוניות. יש משאיות. ויש המון תרנגולות מעוכות. מעטות התרנגולות שמצליחות לעבור בשלום. ואם אחת בכל זאת מצליחה, היא מוצאת שם "קנטאקי פרייד צ'יקן" ואומרת, לעזאזל עם הכול, אני הולכת הביתה, יש לה עוד פחות סיכוי לחצות בשלום בדרך חזרה. תרנגולות היו חיות חיים ארוכים יותר אילו רק נשארו בצד הכביש שבו הן נמצאות. והיו להן חיים מאושרים יותר אילו רק הפסיקו לקוות שבצד השני של הכביש יש משהו יותר טוב..."

 
פרופ׳ יופיטר טוען שתקווה זה דבר מסוכן; שאופטימיזם הוא דבר רע. לדוגמא היטלר, שבהכרח היה אופטימיסט גדול. שהרי אלמלא האופטימיזם שלו, איך יכול היה להאמין באמת שיש בידיו פתרון סופי- דרך מוחלטת וטוטאלית להפטר מכל היהודים?

וגם: ״…משנה איפה תגור או מתי תיוולד: ברגע שיקום מישהו ויבטיח לך שהמצב ישתפר, נוס על נפשך. מצא לך מסתור. פסימיסטים לא בונים תאי גזים”

אין ספק, השוס הגדול כאן הוא אנה פרנק (המקורית) שמתגלה באקראי, חיה נושמת, בועטת וכותבת ספר חדש בעלית הגג של בית חוה ישן אך אופנתי בעיירה שולית אך טרנדית. אנה פרנק היא הטריגר והיא מה שמקדם את העלילה. אבל לא עליה נסב הספר. עניינו של הספר היא עוצמת הקשר ומחויבות של הבן לאימו. הבן קרוי קוגל. קוגל ביידיש היא פשטידת אטריות או תפוחי אדמה הנפוצה בקרב יהודי אשכנז ומזרח אירופה, ונחשבת למאכל יהודי אופייני מסורתי. כמו רוב רובו של האוכל היהודי המסורתי זהו מאכל שצמח מעוני ומחסור- תפוחי אדמה או איטריות.

שלום אוסלנדר רקח עבור הקורא איש שהוא כמו פשטידה יהודית שנבללה ממני חומרים יהודיים בסיסיים, עם נסיון כושל לשדרוג קולינרי באמצעות המתקה- סלומון קוגל שמו. בתוך כך הוא שואל האם המסירות של קוגל לאימו היא אהבה? לאן יכולה להוביל מסירות שמתחזה לאהבה? האם אפשר בכלל לאהוב אם? התשובה ניתנת בסוף הספר: לא ברור, אבל אהבה/מסירות מהסוג הזה בוודאות הורגת.

וכך לאורך הספר נפרשות ומתגלגלות סצנות מטורפות מייאשות וגם ומצחיקות שבהן אמו של קוגל מדגימה לקורא איך נראית אמא יהודיה אמריקאית (שנולדה שנים אחרי סיום השואה והיא כבר דור שני או שלישי בארה"ב). דוגמא: ״...אמא, בקומה התחתונה, התחילה לצרוח. צְרחה רמה ונוקבת, צרחה של אימה וסבל שנישאה בכל רחבי הבית.
קוגל נאנח. אמא צָרחה בכל בוקר. היא עשתה זאת מיום שקראה שזו התנהגות נפוצה בקרב ניצולי שואה.” 

אמא של קוגל היא יהודיה בּוּמרית אמריקאית פריבילגית שאיפשהו במהלך חייה הבומריים השתבשה ההבטחה הכל-אמריקאית של זמנה, איתרע מזלה ובעלה, אביו של קוגל נטש אותה עם שני ילדים קטנים והתאבד. למזלה הטוב (!) המקרה הפרטי של משפחת קוגל הוא מקרה יהודי, וכך במקום להתמודד עם המזל האישי המחורבן שלה, שיכול היה ליפול על כל אישה מכל דת גזע או לאום, קמה ועשתה לעצמה הנחה ענקית- במקום התמודדות עם המציאות הקשה היא ביצעה התקה- מהאישי אל הכללי, והפכה את עצמה לניצולת שואה. במקום לפתח מותג עצמאי ניכסה לעצמה את המותג שהוכיח הצלחה בין לאומית מעבר לכל ספק- היא הפכה ניצולת שואה קורבן הנאציזם. 

אמהות ובנים- דילמה, פגם יסודי בטבע: מחד, התמודדות והתנהלות מתעתעים של אם כלפי ילדיה דופקים את ילדיה לשארית חייהם. מאידך, איזה ברירה יש לאם עצמה, שהחיים דפקו אותה, והיא כיוון שהיא מה שהיא, איננה יכולה אלא להיות מה שהיא? כמו שאומר קוגל הגיבור ״…הסנאים שעלו וירדו מהעצים, רדפו אחרי הציפורים, הבריחו אותן... סנאים, חשב קוגל, הם חארות. העובדה שיצורים כאלה חארות באים באריזה כזאת מתוקה היא הוכחה לקיומו של פגם יסודי בתוכנית האדריכלית של הטבע.”

כשמו של הספר: הטרגדיה, מה שהרג את קוגל היא התקווה, האופטימיות, ההתנהגות הנאותה ככתוב וכמצווה: כבד את אביך ואת אמך אף אם יאריכון ימיהם והם ידפקו לך את הזוגיות, את הנישואין, את הקריירה ואת החיים. כולל החיים עצמם במשמעות של מוות.
 

שתי נקודות לסיום:

האחת: השאלה שנוגעת גם לנו היהודים הישראליים, והיא כמה עוד נחלוב את היותנו קורבנות השואה. כמה וכמה דורות אחרי שנגמרה שואת היהודים אנחנו, במקום להתמודד עם ההוה, במקום לשאוף להיות עם כמו כל העמים, מדינה כמו כל המדינות (הליברליות הנאורות) אנחנו מנפנפים, מתגדרים, מתחבאים, מתקרבנים, שואבים הטבות, זכויות יתר, מתעקשים להיות ניצולים, שאריות פליטה. כמה זמן זה לגיטימי להיות סובל וממתי הסבל הופך לסבל כרוני?

"סבלתי, קבעה ברי. אני לא סובלת כרונית.
קוגל לא היה בטוח שהוא מבין מה ההבדל..."

אנה פרנק כמשל- כמה עוד נמוץ, אנחנו היהודים, את הדמות החבוטה, הצהובה מרוב זוקן, הסובלת מעצירות,  משתעלת ומחרבנת בעליות גג מזדמנות? 

השניה: אני מביאה כאן במלואו את הדיאלוג המצחיק עד כדי דמעות בין קוגל לבין אישתו ה"נורמלית" ("ברי היתה ילדה מוכה — אביה היה איש אלים עם בעיית אלכוהוליזם, אמה היתה אישה חלשה עם בעיית ביטחון עצמי — ובשנייה שמלאו לה שמונה־עשרה, ברי עזבה את הבית ועברה לניו יורק; מאז לא דיברה עם אף אחד מהם... סבלתי, קבעה ברי. אני לא סובלת כרונית.” :

“יש לה מספרִים, הוא אמר בלי להרים את מבטו.
יש לה מה?
יש לה מספרים.
איזה מספרים?
על היד. מספרים של מחנה ריכוז.
נו, אז?
אז היא ניצולה.
נו, אז?
רק עכשיו קוגל נשא אליה את מבטו, כי הופתע מחוסר החמלה שלה.
נו, אז? הוא שאל. נו, אז?
אני לא מבינה, אמרה ברי. אם אלי ויזל ידפוק על הדלת מחר, אנחנו אמורים לתת לו את חדר האורחים?
אם הוא פשוט יתייצב פה, אז לא, אמר קוגל. אם הוא ידפוק על הדלת, אז לא. אבל מה אם נמצא אותו בחדר האורחים?
נמצא אותו?
כן, נמצא אותו, אמר קוגל. מתחת למיטה או בארון או משהו כזה. כמו שמצאתי אותה. היית רוצה שאני אזרוק מהבית שלנו את אלי ויזל?
מה אתה מנסה להגיד? שאלה ברי. שאם בשבוע הבא אני אנקה את חדר האורחים ואמצא את אלי ויזל מתחבא מתחת למיטה, אתה לא תזרוק אותו מהבית?
קוגל הניד את ראשו.
לא, הוא אמר, ותשובתו הפתיעה אפילו אותו.
למה לא?
כי הוא אלי ויזל, מתוקה.
אתה לא נורמלי.
תפסיקי לצעוק.
אתה לא נורמלי.
אני לא נורמלי? אמר קוגל. את רוצה לזרוק מהבית שלנו את אלי ויזל, ואני לא נורמלי.
אז אם שמעון ויזנטל יצוץ פתאום בתוך מייבש הכביסה, לא תבקש ממנו לקום וללכת?
הוא מת, מתוקה.
בתיאוריה.
בתיאוריה? שאל קוגל.
לא מצא חן בעיניו מה שהוא חשב, לא מצא חן בעיניו מה שהוא שמע את עצמו אומר.
בתיאוריה, היא אמרה.
בתיאוריה לא, אמר קוגל. בתיאוריה אני לא אזרוק את שמעון ויזנטל מהמייבש המזוין.
ומה עם סולז'ניצין? שאלה ברי. אנחנו מתכוננים לצאת למסעדה, אני מתקלחת, פותחת את הארון בחדר השינה כדי להוציא כמה בגדים ומוצאת את אלכסנדר סולז'ניצין יושב על הרצפה. גם הוא מקבל רשות להישאר?
זה מגוחך, אמר קוגל והוקל לו שמצא סוף־סוף איפה עובר הקו האדום שלו. הוא לגמרי יזרוק מהבית את סולז'ניצין.
אה, זה מגוחך?
סולז'ניצין לא היה בשואה, חומד.
הוא היה בגולאג, אמרה ברי.
יש הבדל בין גולאג לבין השואה.
אז אנחנו משַכְּנים ספציפית ניצולי שואה?
תפסיקי לצעוק, אמר קוגל”










 

6.1.23

"אני צורחת אבא'לֶה" של שרה לוקאס

 הפעם זאת קריאה במיצב אומנתי:  

פיסול: I Scream Daddio
פסלת: שרה לוקאס Sarah Lucas
הוצג: הביתן הבריטי בביאנלה וונציה
שנה: 2015
 

נזכרתי מפני שלאחרונה נרשמה התרגשות גלובלית מההבקעות של ליאו מסי. מסי שהבקיע והפך לאגדי. מסי שהוכתר אדיר ואלוהי. ואם אמרנו מסי אמרנו מרדונה. ואם אמרנו מרדונה, שהוא מלך המבקיעים בכל הזמנים, אמרתי I Scream Daddio של שרה לוקאס. 

לא ביקרתי בפועל. אני ניזונה רק מתמונות. ובכל זאת, העבודה הזאת עושה לי את זה. אנסה כאן לפרט ולהסביר למה: המיצב הזה גם נוגע במדויק, גם מכאיב וגם אחרי שזיעזע גורם לצופה לצחוק וגם לשאול את עצמו אם בעצם הבדיחה היא עליו. גסות ובוטות עם ניקיון וטוהר אסתטי. שיקוף מורכבותם של החיים באמצעות דימויים ישירים ופשוטים לכאורה. היכולת להביע בלי מילים, בצורה נוקבת וחדה. להעביר בהבזק את רוח התקופה, מה שקרוי צַיִיטְגַיִיסְט, במדיום ויזואלי שותק אבל צורח. 

שרה לוקאס מפליאה להביע כאן את הדיכוטומיה: אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם. גם התאווה הנשית לְהֵיחָדֵר ובמקביל, גם הכאב, ההתסכול, ההשפלה ושאר קונספטים של התנועה לשחרור האישה, שלְהֵיחָדֵר משמעו להיות נשלטת, כלומר מושפלת, כלומר קורבן. שרה לוקאס מיישבת את הסתירה הבלתי ניתנת ליישוב, את הדואליות של גם מוכרחה להיחדר וגם לא רוצה להיות במקום הבלתי שיוויוני הנ"ל בצרחה המשלבת בתוכה נון שלנטיות צינית עם התרסה וכאב. 

ולעצם המיצב: ראשית המבואה בכניסה לביתן. כאן מקדם את פני האורחים פסל ברונזה ענק בצבע צהוב שמפניה נושא זיקפה אדירה בשם Champagne Maradona. הפסל שגופו גוף אדם, להטוטן או אולי חרגול ענק, חלציו מתקמרים אל על והוא מבקיע פאולוס עצום ממדים אל החלל


מרדונה צהוב- שרה לוקאס

הלאה, בתוך הביתן מוצבים עוד שני מרדונות ענקיים מבקיעים וצהובים "Gold Cup Maradona" ו"Deep Cream maradona 

אחרי שהבנו על מה מדובר כאן, אחרי שהוצגו לפנינו המבקיע הגדול ואפראט ההבקעה שלו, שרה לוקאס נכנסת פנימה. לעומק הביתן. כאן היא מציגה מנעד אנטומי של נקבים נשיים אירוטיים. בכל נקב היא תוקעת סיגריה. אדגיש: לא פאולוס כנהוג אלא סיגריה. 

סיגריה שהתרבות שיווקה במקור כעניין גברי, ועכשיו התמקמקה כסמל של נון שלאנט, של קוליות. וכאן, עכשיו הנקבה היא שבשליטה. גם היא מעשנת את הסיגריה המסורתית של האחרי. היא מחליטה מה לעשות עם אופציית הנקבים/ניקביות שלה. 

ואפשר כמובן גם ובמקביל שמישהו אחר תקע בגסותו את הסיגריה המעשנת לנקביה.

ויש כמובן את העניין והשאלה איזה חורים מתאימים לאיזה אלמנטים שיכנסו/יצאו דרכם ולאיזה צורך והאם זה תקין או לא.

 











נושא המיצב הוא (לדעתי כמובן) הטרגדיה של השְנִיוּת הנשית. הכפילות והדואליות- גם מתאווה להיות נחדרת (אל הנקב הנשי שלה) וגם בוז והתרסה בצורך העצום והבלתי נשלט להיות מובקעת וננקבת.

כאשר אפקט המורכבות והדואליות מושג על ידי הזרה, שמביאה מצידה לתדהמה ואז לאירוניה ומשם להבנה והזדהות- השימוש הלא צפוי בנקבים הנשיים- סתימת נקבים שאמורים להיות פתוחים, נעיצת סיגריה מעשנת בחור הלא נכון (הלחור הלזה התכוונו יצרני הסיגריות?) וגם נון שלנטיות של עישון סיגריה של אחרי הזיון. צימוד חסכוני ויעיל של זיון ועישון הסיגריה של אחרי. 

כל הנחלים הולכים אל הים וכל החסרים נוטים להתמלא. אם יש חור צריך לסתום אותו. אם יש שער צריך להבקיע לתוכו. 

הבחירה בצהוב- בקירות הצהובים, במרדונה הצהוב, מזניקה את האובייקטים הפיסוליים, מנתקת אותם מהרקע ומהחלל שבו הם נתונים, מרימה אותם ומחדירה לתוך ליבו של המתבונן (מזעזעת, מכאיבה, מעורררת שאלות). הצהוב העז והנקי כמו מחלץ את הדימויים מתוך הרקע והחלל. ואני מצטטת מתוך מאמר בשם מה משמעותו של הצבע הצהוב (פרופ' אורי ברטל, ראש המחלקה לתרבות חזותית וחומרית, בצלאל): "מעטים הצבעים שהם אקלקטיים וסותרים בסמליות שלהם כמו הצבע הצהוב. הוא נתפס הן כצבע הבהיר, השמח, החם והאופטימי של אור השמש, החמניות והנרקיסים ולעומת זאת כגוון מבשר רעות של צהבת, קנאה, מרירות וריקבון...  ביפן המסורתית הוא סימל אומץ. לעומת זאת, בארה"ב משמעותו בסלאנג ובתרבות - פחדנות. ואיך אפשר מבלי להזכיר את העיתונות הצהובה, הנתפסת לא איכותית ושערורייתית... הצהוב הוא הצבע הבולט ביותר בספקטרום, זה שעין האדם מעבדת תחילה - לפני כל גוון אחר... הוא גם משמש בשילוט שדורש תשומת לב מיוחדת ... כמו שילוט המתריע על חומר רדיואקטיבי..."

בסרטון המצורף כאן למטה מספר האוצר על ה"מרדונה". איך שרה לוקאס שעבדה לפני כן במוזיאון במקסיקו ועסקה שם רבות  ב"מדונה" ומה כבר המרחק בין מדונה למרדונה וכולי. מה ששולח אותי לעשות את הקישור (המחייב רק מבחינתי כמובן) ואת ההשוואה בין "המדונה בין הסלעים" לבין המ(ר)דונה של שרה לוקאס.

 

המדונה בין הסלעים- ליאונרדו דה וינצ'י

שמרית אור כתבה שהיום כבר לא מתים מאהבה. שרה לוקאס מרחיבה ואומרת שהיום כבר לא קונים את הרומנטיקה שבמעשה ההזדווגות. הנה, כאן, להבדיל מסיפורה של המדונה, אותם סיפורים שמכרו לנו ליאונרדו דה וינצ'י והספונסרים שלו, כאן אין פלא שמימי, התעברות זכה נקיה וללא רבב.
בזמנם אפשר היה למכור כאלה סיפורים על תקן של ניסים. והטכניקה היתה להרחיק את עצם העניין, לא להסתכל לאם האלוהים בין הרגליים. היה צריך לעמעם, לטשטש, לאחז את עיני המתבונן. האפקט הזה הושג (בין היתר) על ידי הרקע המורכב, המוזר, הלא סביר, רב ההוד והאימה מאחוריה של הבתולה. סיפור שלם מאחורי הקלעים רק כדי שעין הצופה לא תשאל שאלות בסגנון דחילק? נו באמת... איך הרתה זאת בלי איזה חדירה רצינית? 

בימינו המתקדמים, כמו אומרת לנו שרה לוקאס, בואו נדבר על עצם העניין. בואו נודה שברור שבשביל ללדת איזה ישו קטן צריך שיהיה תהליך של חדירה לחור ניקבי. ואם כבר דנים בחורים, אפשר אולי להראות שלחור מחוברת נקבה כלומר אישה ואליה מחוברים גם צרכים, דעות, רגשות. מכאן שיש אפשרויות מגוונות באשר למה תוקעים בתוך חורים. ועם כל הכבוד למרדונה (והאדיר שלו)... ויש כבוד, האישה היא האדון לחוריה ונקביה.  

שרה לוקאס מסלקת את כל הרקע המורכב, העמוק, המטורלל והמטרלל שמאחור. היא משטיחה אותו. היא צובעת אותו בצהוב בוהק. היא מניחה את דמויות הנשים החסרות שלה על חפצים ביתיים פשוטים בעלי קווים נקיים. היא כמו מפשיטה לחלוטין את המדונה של תולדות הציור (כמשל לכל הנשים באשר הן נשים), מנקה אותה מכל האיברים שיפריעו, יטשטשו ויחלישו את האמירה: אני היא זאת שיש לה נקבים ואני הבעלים שלהם. אני אחליט מה מי ומתי ישתמש בהם.

ועוד צריך להדגיש את ההבדל הקולוסלי בין הפאולוס האישי של מרדונה האיש, הפרסונלי, המבקיע האגדי, לבין האנונימיות של דמויות הגבס היצוקות הנשיות החסרות (איברים) ומאופינות רק בנקב הספציפי שנבחר (האם הנקבה היא רק נקב?). מעשה אומנות במיטבו כשהוא מיצר תנועה וכיוון ובתוך כך הנמקה להצגתו; כלומר מיצר נרטיב. יוצא מהסיפור האישי (אודות הפאולוס הזקור של מרדונה) למיתוס- הפיכת הקונקרטי, האישי לכללי (הנשי- אישה היא אישה היא נקב). 

 

 


 



30.12.22

קראתי את אסירים בגן העדן של ארטו פאסילינה

ספר: אסירים בגן העדן
כותב: ארטו פאסילינה
תרגם והוסיף אחרית דבר: רמי סערי
הוצאה: רימונים
תאריך הוצאה: ספטמבר 2022
מספר עמודים: 262 עמ' מודפסים
המקור הפיני ראה אור ב 1974
 

דף הספר בהוצאה  

שניים במחיר של אחד: להיטרף אל אי טרופי קסום ובודד, וכך לממש בו זמנית את שני הקצוות של הפנטזיה האנושית. החלום המתוק ביותר- להגיע לגן עדן בעודך חיי, וגם הסיוט הגדול ביותר- להכלא, מנותק לחלוטין בבית סוהר לזמן בלתי קצוב. 

מטוס שבו כ 50 פינים, שבדים ואנגלים שיצאו למשימה להרבות טוב בהודו וגם עיתונאי פיני אחד שסתם היה בדרך לאוסטרליה, צנח על שונית בקרבת אי נידח ומנותק אי שם מתחת לקו הרוחב 30. הניצולים, כולם צעירים ופוטנטיים, מקימים חברת מופת סוציאליסטית ומנהלים אורח חיים אלטרנטיבי (בהנחה שבני הזוג, הילדים והמשפחות המקוריות בלאו הכי הניחו שהם מתים), מיני, חופשי, מאושר, רווי אלכוהול ונינוח.
כשעולה האפשרות, כמחציתם מעוניינים לשוב לחייהם הקודמים וכמחציתם מעדיפים להשאר. מפקד המשחתת האמריקאית (איך לא) שבאה להצילם כופה על כולם להתקפל ולחזור הביתה.

רמי סערי המתרגם כותב באחרית דבר ש “...אסירים בגן העדן הוא רומן שעניינים רציניים והסתכלות מבודחת חוברים בו זה לזה. הספר העשיר באירועים דרמטיים ואף טרגיים מצטיין בעלילה סוחפת ומסקרנת, וחלקים רבים בו שופעים הומור פיקרסקי, לפרקים גם אירוני ואף ציני. כתיבתו של פָּאָסִילִינָּה אינה נטולת ביקורתיות, והמחאה החברתית והפוליטית כלולה בה. עם זאת, עיקר העיקרים ברומן זה אינו טמון במשנה הגותית, בהרצאה מוסרית או באיזשהו מצע מדיני, אלא ביצירה הספרותית עצמה.”  

בניגוד לדבריו אלה אני קראתי את הספר הזה כמשל. לא הצלחתי לקרוא את הספר כסיפור הרפתקאות או הצלה או אינטראקציה אנושית. ההומור הפיני לא גרם לי לצחוק. הדמויות שטוחות למדי ובתוך כך לא ניתן להקשר אליהן. האירועים עצמם, אופני ההשרדות, נעים בין בנאליים למופרכים ואין בהם חידוש (מאז רובינזון קרוזו ועד לטלויזיה והקולנוע רווי סיפורי השרדות). כן, נכון הספר פורסם במקור ב 1974 ואז (אולי) היו הרבה פחות סרטים וסדרות על איים בודדים. גם המחאה הפוליטית חברתית שבספר כבר איננה רלוונטית לימינו. לדוגמא: “כל מאמץ החילוץ הזה הגיוני בכלל? לי נראה שדווקא יכול להיות ממש נפלא לבלות כאן את השנים האחרונות שעוד נשאר לחיות.”
טֶיְלוֹר תהה מה לעזאזל בוער לנו לחזור לעולם שסוע מרוב מלחמות, אך ורק כדי לתת למס הכנסה לקרוע אותנו, לקנות מוצרים יקרים מיותרים, לחטוף סרטן ריאות ומחלות אחרות, להקשיב איך הנשים שלנו לא מפסיקות להתלונן שהן כבר בקושי עומדות על הרגליים ושבמכבסה תמיד יש תור מפה ועד להודעה חדשה... באירופה יש מחסור באנרגיה, קר שם, ואם בדמוקרטיה מערבית עסקינן, מיותר לגמרי לנסות למצוא אותה שם, מכיוון שהמשטר אצלנו במחנה טוב פי כמה וכמה... טֶיְלוֹר אמר בשצף־קצף שהוא, מכל מקום, איננו מתגעגע כלל ועיקר לפרלמנט הבריטי, לא לבית הלורדים וגם לא לבית הנבחרים, ממש ממש לא! וכשהוא נזכר בהחלטה של ארצו להצטרף לאיחוד האירופי, כמעט יצא מהכלים: “אנחנו פשוט מטורפים אם אנחנו לא מסתפקים באי שלנו!” 

"נזכר בהחלטה של ארצו להצטרף לאיחוד האירופי..." מה שמחדד את השאלה למה דווקא עכשיו? למה לתרגם כיום ספר שנכתב לפני כ 50 שנה. 

אני מניחה שהכותב רצה לעמת את הקורא עם האבסורד שבקיום האנושי כמו גם בטרגדיה של הקיום האנושי. אין רע בלי טוב ולהפך. אנחנו, יצורים נידפים וחסרי אונים שכמותינו מטלטלים בין הקצוות; מחזיקים מעצמנו אנשי מוסר ובעלי דעה אבל כשהמציאות משתנה גם המוסר וגם הדיעות משתנות. עם כל ההתפתחות והקדמה, עם כל המורכבות האנושית, קו תחתון- החיים הם עניין פשוט למדי- אם יש לבן אדם (הרבה) אלכוהול, אוכל, מין, מקום נוח לישון ובטחון חברתי הרי הוא מאושר. 

סְפָרים כמשל, ספרים שהם אלגוריה וסאטירה אינם חביבים עלי. אני מוצאת שכיצירה ספרותית הם על פי רוב פחות חזקים (למרות שהם יכולים להיות אדירים ועוצמתיים ככלי מחאה והעברת מסר או מוסר השכל). לטעמי יצירה ספרותית צריכה לתאר. אך ורק לתאר. כך שיהיה לי, הקוראת, חופש. חופש לקחת את המתוארים לכל מקום שאבחר. כאשר יצירה ספרותית אומרת לי קטגורית (באופן אלגורי) שימי לב! אלו ואלו הן אפשרויות הנמשל, אני מאבדת את החרות שלי כקוראת.

ולסיכום, הרי בספרות כמו בספרות, אם אין דרמה, אם אין מצבי קיצון, אין עניין. בימינו אלו, רווי האוכלוסין, אז טוב שאלוהים השאיר לנו עוד כמה איים טרופיים בלתי מיושבים שעדיין אפשר להיטרף אליהם בסבבה.

   


14.12.22

קראתי את רחשי תודה של דלפין דה ויגאן

ספר: רחשי תודה
כותבת: דלפין דה ויגאן
תורגם מ: צרפתית
תרגום: רמה איילון
שנת הוצאה: 2022
מספר עמודים: 188 עמ'
Originally published: March 6, 2019
Author: Delphine de Vigan

דף הספר בהוצאה

רחשי תודה הוא ספר קצרצר. הוא עשוי מילים המספרות על איבוד מילים. זהו סיפורה של אישה שעיסוקה היה מילים ומפני מחלה וזיקנה (או שמא יש לומר מחלה שהיא זיקנה) היא, כמו צייר שמתעוור או זמר שהופך אילם או רקדן שמאבד את רגליו, מאבדת את יכולותיה המילוליות.

על הדרך יש גם איזכורי שואה, יתמות ומעשה הצלה של ילדה יהודיה בידי זרים מוחלטים, רמיזה לאפשרות של פתרון רומנטי סוף טוב הכל טוב בין מארי, כיום האישה בהריון חד הורי ובעבר ילדה נטושה למחצה שמישקה הגיבורה הצילה (והיא זאת שרוחשת את רחשי התודה) לבין ז׳רום קלינאי התקשורת האמפתי והמתוק.

העלילה מהונדסת למדי: מישקה הילדה הנטושה, שחיפשה כל חייה הבוגרים את המצילים האקראים שלה, מצילה בבגרותה את מארי הילדה הנטושה שבאקראי גרה בדירה מעליה, עד שז'רום קלינאי התקשורת סוגר את המעגל, מאתר את המצילים ההיסטוריים ו(אולי) נרתם להציל את מארי ההרה ללא אב.     

בהחלט לא ספרות מופת. יחד עם זאת ספרות בעלת ערך חברתי מובהק. העלילה משנית למסר האנושי-החברתי. כל מעשה שמקרב הבנה ואהדה לזקנים ולזיקנה מבורך. כל מעשה שעוזר, ולו במעט, להפוך את הזיקנה ואת הזקנים למעט פחות שקופים מבורך. והספר הזה בהחלט עושה זאת. הוא אמירה אמפתית וחמה אודות אישה זקנה ובתוך כך הוא עוד כדור בקנה המלחמה נגד הדרה, הרחקה, השקפה ומחיקה- קרי גילנות, של הזיקנה שנראה שכלל איננה נוכחת בחיי ההוה הגועשים והסוערים של הצעירים שבטוחים שהעולם שייך להם (ולא מעלים על דעתם שגם הם יהיו זקנים ביום מן הימים).

לסיכום שני ציטוטים מתוך הספר שהם גם אמירות יפות, כואבות ומדויקות  וגם מאפשרות לקורא להבין איך זה מרגיש להיות זקן:

“להזדקן פירושו ללמוד לאבד.
לספוג מדי שבוע או פחות מזה הפסד חדש, ליקוי חדש, נזק חדש. זה מה שאני רואה.
עד שטור הרווח מתרוקן לחלוטין.
יום אחד נבצר ממך לרוץ, ללכת, לרכון, להתכופף, להרים, למתוח, לקפל, להסתובב, לצד אחד, ואז לצד השני, לא לפנים, לא לאחור, לא בבוקר, לא בערב, לא, ודי. להסתגל ללא הרף.
לאבד את הזיכרון, לאבד את נקודות הציון במרחב, לאבד את המילים. לאבד את שיווי המשקל, את חוש הראייה, את תחושת הזמן, את השינה, את השמיעה, את השפיות.
לאבד את מה שניתן לך, את מה שהרווחת, את מה שהגיע לך, את מה שנלחמת למענו, את מה שחשבת שיהיה שלך לעד.
להיערך מחדש.
להתארגן מחדש.
להסתדר בלי.
להעלים עין.
לחיות כשאין לך עוד מה להפסיד.
זה מתחיל בדברים קטנים. ואז זה מואץ.
שכן מאותו רגע ואילך, הם מתחילים להפסיד בגדול. בכמויות.
הם מפסידים המון.
והם יודעים שלמרות מאמציהם – המאבק היומיומי שמתחיל שוב ושוב מאפס – למרות הרצון הטוב שהם מגלים, הסוף בוא יבוא.” 

וגם:

“אני קלינאי תקשורת. אני עובד עם מילים ושתיקות. עם מה שלא נאמר. אני עובד עם בושה, סודות, חרטות. אני עובד עם מה שאיננו, עם זיכרונות שנעלמו ועם אלה שצפים מחדש, בעקבות שֵם, דימוי, ניחוח. אני עובד עם הכאב של אתמול ועם זה של היום. עם וידויים.
ועם הפחד למות.
זה חלק מהמקצוע שלי.
אבל הדבר שממשיך להפתיע אותי, שאפילו מדהים אותי, הדבר שגם היום, אחרי למעלה מעשר שנות פעילות, מעתיק לפעמים את נשימתי, הוא הימשכותם של מכאובי הילדוּת. זהו חותם מלוהט, מלובן, חרף השנים. שלא נמחה.
אני מסתכל בזקנים שלי; הם בני שבעים, שמונים, תשעים, הם מספרים לי את הזיכרונות הרחוקים שלהם, מדברים איתי על תקופות עתיקות, קדומות, פרהיסטוריות, ההורים שלהם מתו לפני חמש־עשרה, עשרים או שלושים שנה, אבל הכאב של הילד או הילדה שהם היו עדיין חי. שלם וללא פגע. הוא חקוק על פניהם ומהדהד בקולם, בעין בלתי מזוינת אני רואה אותו נאבק בתוך גופם, בתוך ורידיהם. במעגל סגור.”

 

30.11.22

קראתי את ההבטחה של דיימון גלגוט

שם הספר: ההבטחה
שם המחבר: דיימון גלגוט

The Promise
by Damon Galgut

מאנגלית: מיכל אלפון
מהדורה ראשונה, מאי 2022
מספר עמודים: 261

על הספר- דף הספר בהוצאה לאור (חרגול)

זהו ספר שמצליח לחולל את קסם הכתיבה הספרותית. החומרים מהם ארוג הסיפור הם מיני מופעים כואבים של עיוותים וחולשות אנושיות, חברתיות ותרבותיות. אולם התוצאה, אותו מעשה אלכימיה מופלא, בסופו של תהליך הקריאה היא שאני הקוראת, נשארתי עם אבן טובה בידי- היא אבן החמלה.

דיימון גלגוט רקח כאן הפרשות גוף, רוע, אכזריות, כוחנות, חמדנות, טמטום, סוציופתיה, אפתיה, צביעות, אטימות, ריקנות, חוסר תִכלה, ייאוש וחוסר פשר לכדי סיפורה של משפחה פריווילגית לבנה אפריקרנרית (עם נתזים של יהדות) בדרום אפריקה של שלהי תקופת האפרטהייד, והמשך אל תוך העידן החדש וחילופי השלטון, כולל הצביעות שבפיוס ובקשת הסליחה. הספר, שהוא לכאורה פסיפס, מעין פוליפוניה אוטוביוגרפית של בני המשפחה והקורות אותם, אינו אלא משל. משל על האיוולת האנושית. בקטן, משל על דרום אפריקה. בגדול, משל על בני האדם באשר הם.

נקודת המבט והקול של המספר הם ציניים, סרקסטיים, ארסיים, עוקצניים, לעיתים אירוניים... “הכומר בתפארת גלימותיו, מקבילה אנושית של טווס. תראו איך הוא מגיח ממעונו הנעים שמאחורי הכנסייה, הוא לא מרגיש מגוחך? הפיאט הצהובה שלו חונה בכביש הגישה. הוא עומד להיכנס למכונית כשהוא מבחין בגבר חסר בית יושב על המדרכה ממול.
אל תשתין בשיחים של הכנסייה, הוא אומר. בבקשה.
בסדר, אומר בוב.
אל תעשה צרכים ליד הכנסייה בכלל. ואז, כדי להראות שמצוקת הדל נוגעת אל ליבו הוא מוסיף, תעשה באזור ההוא שם”

מי בכלל רוצה לקרוא טקסטים קשים וכואבים כאלה!? וכאן גדולתו וכוחו של דיימון גלגוט: פני השטח ציניים, סרקסטיים, אכזריים ונוקבים. אבל הסאבטקסט חומל. מחד פסגות של האיוולת האנושית ובו זמנית אנושיות וחמלה אנושיים, נקיים ופשוטים. כתיבה מרובדת שמדברת בו זמנית בשני קולות. המאורעות, העובדות, הארועים, התנהלות האנשים זוועה וייאוש, ואילו ליבתו של הספר כפולה כי היא נושאת בחובה גם מסר של חמלה ותקווה.  

אחרי שנחשפנו למגוון התנהגויות אנושיות אטומות, סוציופטיות, אגוצנטריות; אחרי שנחשפנו לעוולות שבקיפוח החלשים, לטמטום ששמו שלטון וכוח, כלומר לאמא הגדולה והאטומה שלנו הלא היא מוסד המדינה, לכל אותם גנבים ורשעים ברישיון, סופו של הספר אנושי ומכמיר לב- ההבטחה מראשית הספר תמומש בסופו- סלומה קיבלה את החירבֶּ'ה שהובטחה לה אי אז לפני שלושים שנה. אבל, רגע... מסתבר שאולי בעצם לא:  “אָמוֹר פונה אל סלומה. אני לא רוצה לשקר לך. אז את צריכה לדעת שיש תביעה על הרכוש הזה מצד אנשים שאומרים שפעם הם גרו כאן וסילקו אותם בכוח. יש אפשרות שתקבלי את האדמה ואז תאבדי אותה. זה עלול לקרות.”     

לסיכום שתי הערות:

האחת- שתי דוגמאות שממחישות את הטענה שלי אודות היות הספר משל:
אבי המשפחה עשה את כספו מפארק זוחלים שנחל הצלחה מפתיעה וסופו שמת מהכשת נחש שהוצג בפארק שלו עצמו- זוחלים נמצאים נמוך למדי בהרירכיה הזאולוגית. אי אפשר שלא לחשוב על הטרגדיה של הלבנים הפריווילגיים שעשו את הונם ושגשוגם על גבם של הילידים האפריקאים (הנחותים), וסופם שקמו עליהם אותם זוחלים נחותים והביאו עליהם ועל ארצם חורבן וכליה. 

אּמור, האחות הקטנה, המנותקת לכאורה, האחות הרפואית שהקדישה את חייה לחולי איידס (ראה תאבו מְבֵקי והכחשת האיידס) ולזקנים, שויתרה על כספי הירושה שלה ודאגה למימוש ההבטחה הראשונית. האחות המוזרה והשונה שניחנה ביכולת הקשבה נדירה איננה ככל בני האדם. היא שונה. היא חפה ונקיה כמלאך. ואם לא מלאך הרי לפחות כמי שאלוהים נגע בו: “היא יושבת במקום החביב עליה, בין הסלעים, למרגלות העץ השרוף. איפה שהייתי כשהברק פגע, איפה שכמעט מתּי. בום, אש לבנה יורדת מהשמיים. כאילו אלוהים הצביע עלייך, אומר אבא, אבל מאיפה לו, הוא לא היה כאן כשזה קרה. זעם האל הוא כמו אש נקמות. אבל אני לא נשרפתי, לא כמו העץ. רק בכפות הרגליים.
חודשיים בבית החולים, מחלימה. כפות הרגליים עדיין רגישות ואצבע אחת חסרה בכף הרגל. היא נוגעת עכשיו במקום, ממששת את הצלקת. יום אחד, היא אומרת בקול רם. יום אחד אני. אבל המחשבה נקטעת באמצע ומה שהיא תעשה יום אחד נשאר תלוי באוויר, מושהה”    

והשניה- הספר הזה מכאיב שבעתיים לקוראת ישראלית, פריווילגית יהודית שכמותי שחייה במדינת האפרטהייד היהודית המכונה ישראל, שממש בעצם הימים האלו מתכוננת בה ממשלה ימנית לאומנית גזענית מוצהרת, אטומת מוחין ושיכורת כוח- כאשר התשובה לשאלה המתבקשת אם עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחון, היא שמה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש, ואם נגזר עלינו לאכול אותה, ואם עכשיו הגיע תורנו לככב כסובייקטים, כפּיונים במצעד האיוולת הנוכחי הפרטי שלנו, נתנחם לפחות באפשרות של גילויי חמלה אנושיים קטנים.

 

 

     

קראתי את לזמן קצר יש בנו קסם של אושן וונג

שם הספר: לזמן קצר יש בנו קסם מחבר: אושן וונג מספר עמודים 224 שם המתרגם אסנת הדר תאריך הוצאה יולי 2022 שם באנגלית: On Earth We are Briefly Go...